About Cookies and Lights

10526000_10152472205908941_3159906649788856326_n

עוד לא סיימנו לנקות את העלים שנשרו על הדשא, והגג ובכלל וכבר הופיעו אורות מנצנצים שמקשטים את בתי השכנים והחנויות. אחרי שלמדתי לגור כאן בחורף ולראות איך הכל נעשה חום ועצוב, וכמה אנשים מאבדים את שמחת החיים ובוחרים להסתתר בתוך הבתים, אני בטוחה שמעבר להיבט הדתי, רוב הסממנים סביב החג נוצרו כדי לאפשר לכולם לצאת מהבית לקנות אינסוף מתנות, לא חשוב אם יש בחוץ גשם או הררי שלג. העיקר שלא ישארו בבית ויצאו החוצה בבגדים אדומים, או ירוקים . קישוטים מבפנים, או מבחוץ , לא חשוב, העיקר שלא יישאר מקום לחום העצוב שמסביב. ביום ראשון שעבר גם הקטן היה קצת עצוב, הוא היה עם חום מציק שמספיק כדי להשאיר אותו בבית ולא ללכת למסיבה או בית ספר, אבל לל מספיק גבוה כדי להרגיש ממש חולה או סתם סמרטוט רצפה. אז ביום ראשון כשחזרתי מזמן איכות עם האמצעית והחושך כיסה את הרחובות לקחתי את הקטן איתי לראות את קישוטי הבתים ברחובות לידנו. נכנסנו לאוטו ויצאנו להרפתקאה, כאשר הקטן מכוון אותי ימינה, שמאלה, או פשוט ישר. ואני מקשיבה להכוונות ונוסעת לאט לאט בין הבתים. בסוף המסלול חזרנו דרך אחד הכבישים הצדדיים, שבדרך כלל הומה מכוניות, וכך בתוך החושך כשהכביש מתפתל, על הגבעה שהציצה מהחלון שלי ושל הקטן הופיע לו שביל של אורות שהוביל אל הבית שבקצה הגבעה ובין לבין עמדו להם איילי חורף מאינסוף אורות קטנים והסתכלו עלינו בחזרה. הקטן ואני הגענו להחלטה חד משמעית שזה הבית המנצח.

ואם הצלחנו להעלות לקטן את המורל בהרפתקה הקטנה שלנו,  אז נעבור לדרכים אחרות לחגוג ולחגוג ולחגוג לפני חג המולד כדי לגרש את החום ולמלא את הלב ב- festivities. אז הנה דוגמא: לפני כמה שבועות הטלפון זימזם. הודעת טקסט. האמא של החבר של הגדול בצד השני. נפגשנו פעם, או פעמיים. היא רוצה להזמין אותי ל- Cookies Exchange Party אצלה בבית, ואם אפשר את האימייל שלי בבקשה. הגיע האימייל והוזמנתי למסיבת העוגיות בשבת שעברה. מכיוון שאני אוהבת להתנסות במסורות חדשות שאני לא מכירה בתקופת החגים, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אישרתי את הזמנה. רק אני לבדי. בשנים האחרונות ובעיקר מאז שעברנו לצפון קרוליינה התרגלתי ותרגלתי נוכחות באינסוף אירועים אליהם הגעתי לבד. אירועים בהם נדרשתי לתרגל שימוש ביכולותיי החברתיות (המוגבלות) שמחייבות אותי להכיר שוב ושוב אינסוף אנשים חדשים ולגייס את כל טיפות הסקרנות שיש בי כדי לייצר שיחות שנמשכות יותר מחצי דקה. בשישי בערב בעודנו צופים ב- The Voice (ואל תקלקלו לי, טרם הספיקונו לראות את ה- finale) פתאום נחתה עלי ההבנה שהזמנה למסיבה שכזו אינה כוללת רק להכין סתם עוגיות טחינה. אני צריכה להכין משהו ובגדול! ולהוסיף ליד 15 עותקים של המתכון כדי שיתר הנשים יוכלו לקחת איתן הביתה ביחד עם שלל העוגיות שעל השולחן.  זה השלב שבו איך אפשר לומר בעדינות? נלחצתי! בעודי צופה ב- The Voice בחצי עין, השקעתי את מלוא תשומת הלב ללמוד על עולם העוגיות ועולם מסיבות חילופי עוגיות. אז דבר ראשון צריך שהעוגיות לא יכילו אינסוף מרכיבים שיריצו אותי מחר בבוקר לשלושה סופרמרקטים שונים (כי כמובן שהיא תמיד עושה הכל ברגע האחרון). וצריך לבדוק איך מגישים את העוגיות במגש? על צלחת? בקעריות קטנות?, וכמה להכין? 15 מספיק? או שצריך יותר? ומספיק רק להדפיס את המתכון, או שצריך לקשט את המתכון ולשים בריסטול חינני מתחת? ורגע! מה לובשות נשים לאירוע של cookies exchange – כן! גם את זה צריך להבין… (תודה לך אלוהי ה- Pinterest) כבר הגעתי לכמה אירועי כריסטמסט ביתיים במלא הדרי כשכולן מסביב לבושות בג’ינס וסוודר חורפי… כל כך הרבה קודים תרבותיים קטנים, מזל שאירחתי מסיבת תה בבית לא מזמן והיו באמתחתי מספר צלחות כסופות מעוטרות שהולמות את האירוע. אוףףףף מעייףףף.

הרגע הגדול הגיע, עם עוגיות טבעוניות (בכל זאת העוגיות הללו צריכות לייצג אותי) ולבוש לא מפואר מדי, הגעתי עם מגש כסוף עטור בעוגיות (אולי לא הכנתי מספיק?). צעדתי אל הדלת ושם קיבלה אותי חבורת נשים. כולן מורות מאותו בית ספר. במשך שעתיים הן לא הפסיקו לדבר על התלמידים, ההורים ומשרד החינוך האזורי שמכריח אותן לעסוק בכל מיני דברים מיותרים. מלבד שיחה עם אחת מהן ששברה את הרגל, והאמא של החבר שסיפרה קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, לא מצאתי שום אחיזה למצוא משהו משותף. זה היה ערב קשה, זו פעם ראשונה שצפיתי בהרמוניית חדר המורים במסיבה בסלון בייתי. בסוף הגיע הרגע הגדול. הלכנו אל השולחן הארוך ב- Formal Dining Room. כל אחת העמיסה על מגשה/צלחתה או בקונטיינר פלסטיק שהכינה מבעוד מועד מספר עוגיות, הוסיפה קומפלימנטים (למרות שלא טעמה מהן) וביחד כולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחתי להיכנס למכונית שלי. חזרתי לבית שלו. אחד במיטה ועוד שניים שיושבים מרוצים ליד האח וקוראים ספרים ביחד עם הבעל. אבא סוף סוף הדליק את האש ובפעם הראשונה הבית לא כוסה הררי עשן. הילדים היו שלווים אחרי אינסוף מרשמולאים שנצלו על האש, הבעל נראה רגוע גם כן. וצלחת העוגיות? רובן היו עם peanut butter ונשארו יתומות על המגש, קצת כמו שאני הרגשתי במסיבה הזו. טוב… לפחות עכשיו אני יודעת. חג חנוכה שמח ומאיר לכולם.

 

 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *