Green Culture

museum

כשעברנו לברוקלין אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לראות, יותר נכון לבלוע את כל מה שיש לעיר הגדולה להציע. הבלתי נגמר הזה מילא אותי בהתרגשות שאני לא יכולה לתאר במילים. בכל שנות חיי בניו יורק תמיד הרגשתי שזה חלום, מצד אחד זה גרם לי להיות כאן ועכשיו עם כל חוויה, 100% תחושות ורגשות ומהצד השני תמיד היה בי את הספק שתיכף בת הכפר הקטנה תתעורר וניו יורק לא תהיה שם, שכל מה שראיתי היה בעצם חלום וזו לא באמת אני שם. והיום כשניו יורק רחוקה שעה טיסה ממני, אני עוצמת את העיניים ויכולה לראות את ה- east river וה- skyline המיוחד של העיר שלי. במציאות החדשה, זה כבר לא נראה חלום שאני לא שייכת אליו, זו מציאות חמימה יותר וירוקה הרבה יותר. בתוך כל הירוק הזה הרגשתי שלא אצליח למצוא את הגלריה או המוזיאון שירגשו אותי, אז ויתרתי. במקום זה, בחרתי להיות עם האגמים והטבע ובעיקר בחרתי באנשים. בשנה האחרונה הכרתי המון אנשים מעניינים. המון אנשים עם סיפורים שפעם, כשלא ידעתי לשאול שאלות ולהקשיב פספסתי אותם בדרך, והיום כל סיפור מעלה אצלי עוד ועוד שאלות. עם רבים מהם חווית הרילוקשיין היתה מקום להתחבר. רבים מהאנשים שפגשתי שנולדו בארה”ב נולדו להורה יוצא צבא, או הורים שכחלק מדרישות התפקיד שלהם המשפחה עברה כל 3, 4 שנים למקום אחר, state או מדינה. אינסוף חוויות, חברויות ופרידות, ומעל הכל המעברים לימדו אותם איך הם יכולים להתחבר מהר ולהתנתק מהר במעברים הרבים. ואז חוזר המשפט הבא: וכאן אני כבר 10-20 שנה. מה יש כאן במקום הזה שכל הנודדים נשארים?

אני עוד לומדת את הקסם של המקום הזה שטווה מסביב לנודדים את חוטי הרשת. אני לומדת להתרגל בחזרה לטבע, לנהיגה כדי לקחת ולהחזיר ולהיפגש, למתיחות בחדר הכושר כשאני מסתכלת על הירוק ולא מאמינה שהירוק הזה לעולם לא ייגמר ולהליכה השבועית עם השכנה והלברדור שלה סביב הירוק כדי להתנתק משגרת העבודה והילדים, ואז בתוך כל הירוק הזה הרגשתי צביטה של געגוע לאומנות ולתרבות, רציתי גם קצת מזה.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכשאני רוצה שמשהו יהיה חלק מהחיים שלי אני צריכה לפנות לו מקום. אני צריכה לפנות לו מקום במחשבות שלי ואני צריכה לפנות לו מקום ביומן שלי. וכנראה שמישהו בארגון שאני מתנדבת שמע את המחשבות שלי כי לשנה החדשה קיבלתי מנוי משפחתי למוזיאון האומנות בראלי.

המוזיאון ואני ניהלנו רומן במשך שנה וחצי. הרומן התחיל בהליכה בפארק הפסלים שמסביב למוזיאון עם המשפחה. היה יום סתיו יפיפה והילדים ואנחנו נהננו לצעוד ביחד בפארק ולבדוק את הפסלים השונים. זה המשיך בכמה פגישות עם חברות שהתבטלו בכל פעם מסיבה אחרת ולבסוף אחת החברות שלי, החליטה לעשות קורס במוזיאון שיאפשר לה להדריך קבוצות במוזיאון. ביקשתי להצטרף לאחת ההדרכות. ובאחד מערבי שישי נכנסתי למוזיאון שוקק חיים. בכניסה היו שני אירועי התרמה ועוד אירוע במסעדה שכלל להקת גראס ואוכל לא רע בכלל. שוקק חיים זה משהו שהרבה פעמים קשה למצוא באזור הירוק שלנו ולכן בכל פעם שאני נתקלת בחוויה כזו זו תזכורת עבורי שלפעמים שיש כאן חיים, אני רק צריכה למצוא אותם.

1185776_10151756842448941_1584211400_n

עם התזכורת הזו החלטתי בשבוע שעבר לקחתי את האמצעית והקטן ל- Nasher Museum באוניברסיטת Duke ב- Durham. הסיבה – Miro בא לבקר את המוזיאון, והמוזיאון הזמין משפחות ליום פתוח שכלל פעילויות יצירה ומופע פלמנקו לילדים. Miro לא הצליח לשכנע את הילדים שהיצירות שלו מספיק מרשימות, אבל הפלמנקו דווקא כן, ואמא-mommy שאפה אומנות לרווחה.

3

1

מכיוון שהיה יום יפייפה החלטנו לדחות את הסנדווצ’ים שארזתי ולבדוק את ה- Food Truck Rodeo שהיה בסנטראל פארק של Durham. סנטראל הוא כן, אבל יותר פארקון מפארק, ובכל זאת תמיד נחמד לראות את האהבה הבלתי נגמרת של המקומיים ל- food trucks. הילדים גוועו ברעב ולכן התחלנו בקינוח שוקו עם צ’ילי בליווי מרשמלו עבודת יד שכולנו רצינו לחבק חזק חזק, ומשם עברנו לתור הקצר (תודה לאל!) של הפיצה שהיתה לא רעה בכלל. קינחנו בקצת משחק בגן השעשועים בלי מעיל וחזרנו הביתה עייפים ושבעים מאוכל ותרבות.

54

2223

 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *