Archive for the ‘אימון’ Category

Guest Post @ BRB – איך למדתי להפסיק להחליט

חלק מכם יודעים שאני מנהלת את פורום להיות הורים בחו”ל בפורטל תפוז. ניהול הפורום הזה, זו אחת הדרכים שלי לתמוך בהורים שיעברו, או כבר עברו לגור בארץ אחרת. מעבר לזה, הפורום הזה הוא גם המקום של הרבה מאיתנו להרגיש בבית. גם החברה הכי טובה בעולם, אם היא לא חוותה תהליך של רילוקיישן לעולם לא תבין באמת מה עובר עלי, ולפעמים היא אפילו לא תבין למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה. ההורים בפורום הזה מבינים. במעבר לארץ אחרת אנחנו נעשים מאוד מודעים לאיך אנחנו מתנהגים בעיקר כי אנחנו לא תמיד מבינים את קודי ההתנהגות. הפורום הזה, והרבה פורמים אחרים, הוא אחד המקומות היחידיים שאני יכולה להיות 100% אני ולהרגיש בנוח עם כל דבר שאני אומרת, או חושבת ולדעת שהרבה הורים אחרים מרגישים בדיוק אותו הדבר.

לפני מספר שבועות באחד הדיונים עלה הנושא של חופש גדול ואיך אנחנו מתכוננים לחופש ברחבי העולם. אני שיתפתי באיך אני מכינה את תוכנית החופשים שלי עם הילדים, אחת האמהות ביקשה שאפרט יותר, ובהשראת הדיון הזה, נכתב הפוסט  הזה שפורסם באתר BRB.
 

אז איך נראה אצלכם החופש הגדול? עד לא מזמן אצלי זה נראה ככה: אמא?! מה עושים היום?!

חשבתי שניסע למוזיאון הזה. למה את תמיד מכריחה אותנו ללכת למקומות משעממים? הקטן מציע: “אולי נלך לגן חיות?”, הגדול: “לא רוצה! משעמם, רוצה ללכת לספרייה ולבחור ספרים”, האמצעית: “לא! לא עוד פעם ספרייה, אולי נזמין חברים?” אבל החברים בחופש, הם נסעו ל… תפסיקו להציק אחד לשני, רדו מהספה, אמרתי רדו מהספה, אני תיכף מסיימת לארוז ונצא כן! אני תיכף מסיימת ויוצאים. אמא? את קונה לנו גלידה?

להמשך הכתבה לחצו כאן

 

 

Happy 2014

טוק טוק, דופקת לה שנת 2014 על הדלת. נכון זה רק עניין סמלי מחוג השעון משתנה כל הזמן, אבל הידיעה שעוד רגע שנה חדשה קצת מרגשת עבורי. מאז שהתחלתי את הבלוג אמאmommy, הבלוג שיישאר תמיד הילד הזה שההורים אוהבים יותר ואף פעם לא יודו בזה בפני הילדים שלהם הוא הבלוג שבכל שנה בדיוק בדקות הללו, גורם למן דגדוג קטן וכייפי בבטן. דגדוג שמזכיר לי איך 4 שנים אחורה, כמה דקות לפני שהשעון צלצל חצות, ישבתי ולמדתי לבחינה שלא רציתי ללמוד אליה וחוסר העניין הוביל אותי לבלוג הזה שנוצר עם הפוסט הראשון שלו במספר מועט של דקות. בכל פעם כשאני סוקרת בראשי איך התגלגלו הדברים והדרכים שנפתחו לי בעקבותיו אני מודה לאימפולס/אינסטינקט הזה שאמר לי שם בפנים: “לא חשוב מה, או מי, תפתחי בלוג ותתחילי לכתוב עכשיו!”. מאז אני מקשיבה הרבה יותר לאינטואיציה הזו שחיה בתוכי, אני מקשיבה למה שיש לה להגיד ולא דוחפת אותה. למדתי שהיא יודעת לא פחות מהקולות האחרים שאומרים לי: אה… עזבי.

אז נכון שהשנה הייתי יותר שקטה בצד הכתיבה ושקטה בכלל בחיים, אבל שנת 2013 היתה לא פשוטה עבורי ועבור המשפחה. מאז שנפרדנו מכל מה שנטענו בברוקלין ועברנו לצפון קרוליינה. יש הרבה רגשות בבית שלנו ואני מוצאת את עצמי עוברת מהכלה של תסכולים ודמעות של ילד עצוב, מתגעגע או….לקשיים שלנו המבוגרים בחבורה: הלמידה היומיומית של החדש, ההשוואות והכל בכלל ו…עייף לי. כן עייף. לי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה? למה היינו צריכים את זה. ואז… תמונה: שלושה ילדים כעוסים במכונים עם שני הורים שהכריחו אותם לצאת כבר מהבית, להתנתק מהמסכים ולעשות משהו עם הגוף שלהם. הם יוצאים מהאוטו, כולה 10 דקות מהבית שלהם ומתחילים לצעוד במסלול, מסביב המים נופלים למן מפלון קטן אחרי הגשם שירד אתמול. אבל הילדים לא מוותרים ועושים להורים שלהם פרצופים מעוצבנים. כשההורים מסבירים להם על תחנות קמח עתיקות הם מבקשים בצעקות וצחקוקים שיפסיקו לשעמם אותם עם ההסברים האלה, וההורים מחזירים פרצופים עייפים ובשביל הבונוס מוסיפים פרצוץ זועף במיוחד שאומר: למה? למה דווקא אתם חייבים להיות הילדים הכי רעשנים פה בכל המסלול?
 ואז חוצים את הגשר. אני מציעה צילום משותף: תרוצו אלי כולם ביחד ונצלם אתכם. הם לא מתנגדים , או אומרים “לא!!!, תעזבי אותנו כבר”, הם לא מבקשים “רק אני לבד” או, “רק אנחנו בלי השלישי/ת” הם מסתובבים אלי עם הגב, רצים לצד השני של הגשר, ואז מסתובבים חזרה ובצעקות וצחקוקים רועשים ביותר הם חוצים את הגשר, רצים לכיווני, שלושה עם חיוך ענק, חיוך מתגלגל ואז קופצים. קליק. הגיע הזמן לעבור את הגשר לצד השני. זו התמונה שאני לוקחת איתי לשנת 2014

 

 

אני אשב לי שם לבד בחושך, מתוך הפוסט של באתר תיכף נשוב BRB

פשוט אוהבת את חנוכה. אבל רגע, אם אני אהיה באמת באמת כנה איתכם ואקלף עוד שכבה, אז יש שם גם את הרצון לא לחגוג את החג לבד, ואם אני אהיה עוד יותר אמיתית ואקלף עוד שכבה, יש שם גם את הרצון לייצר לילדים אוירת חג, שיהיו להם זכרונות חנוכה, בעיקר כשאנחנו חיים בארץ אחרת”. איך יוצרים זכרונות מחגים, איך בוראים מסורת משפחתית ולמה זה חשוב דווקא כשחיים בחו”ל?

לכתבה המלאה לחצו כאן.

חג חנוכה שמח לכולם!

 

Observing

מסתכלת על הפוסט האחרון שפרסמתי. שדה תעופה ראלי-דורהאם אחרי שחתמתי אצל העורך דין על הבית החדש שלנו בצפון קרוליינה. מחכה למטוס שלא מגיע, אבל המצב רוח דווקא טוב.

ומאז? דממת אלחוט. לא יכולה לכתוב מילה. מנסה, אומרת לעצמי, וואו, זה יכול להיות פוסט מעולה, לשתף את כל האנשים שקוראים את הבלוג שלי במה שקורה לנו. ולא יוצא כלום. ה- Word document נפתח, אבל הידיים בורחות למקומות אחרים..

בפתחה של שנה חדשה עם הרבה רגשות, מערבולות, שינויים וחששות. אני יושבת ויודעת שהדבר הנכון הוא להפסיק את ה”הלא כותבת” הזה. אני חייבת לשבור את זה. כי די!
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי יש כמה אירועים שמביאים איתם זמן לחשבון נפש. אמצע אוגוסט יום ההולדת, ואני יושבת וסורקת את מה שקרה עד יום ההולדת הזה ואיך אני רוצה שהבא אחריו יראה. ועוד לא נגמר יום ההולדת והנה הגיע ראש השנה ויום הנישואין שלנו ותיכף כבר יום כיפור. ומחשבון נפש לחשבון נפש אני שואלת את עצמי דקה אחרי דקה, איך יראו החיים הללו? איך יראו החיים של immamommy בצפון קרוליינה? זה קצת מצחיק כי אני בעצם כבר כאן. כמעט חודשיים, לא ממש סופרת, אבל נראה לי שאנחנו כבר כאן כמעט חודשיים. ואני יושבת ומסתכלת על עצמי מהצד.

כולם שואלים: איך הולך? איך את מרגישה? כבר מרגיש יותר טוב? יותר מחוברת?
לא יודעת. באמת שלא יודעת. אני בינתיים רק צופה. אני כאן ולא כאן. אני בדיוק כמו בפרסומת של האתר שלי: Past? Present? Future? – שאלה טובה, coach… אני חושבת שאני לא ממש יודעת איפה אני מעבר למיקום הממשי. נעה משם לכאן ומשם לפה ומשם לאחר כך. צופה בהכל מהצד. בוחנת, לומדת, מקשיבה. כמו תינוק שצופה בכולם ואולי בקרוב ידבר.

ומה בינתיים קורה איתנו?

מבטיחה לעדכן בקרוב על מספר חוויות בצפון קרוליינה ולשתף בכל הדברים שאנחנו חווים, מסירות פדלים, דרך Year round school. וכמובן איך הקפה??? באמת יש כאן רק Starbucks????

שנה טובה לכולם ואם יש משהו שהמעברים הללו ממקום למקום למקום לימדו אותי הוא שלחיים שלנו יש יותר ממסלול אחד, והשאלה איך אנחנו בוחרים לצעוד שם.

 

Flying and Smiling

לפני שנתיים, יום הולדת. לא מתחשק לי שום דבר גדול, רק ארוחת בוקר טעימה לכבוד יום ההולדת שלי ב- Taboon, הבעל מפתיע אותי ומזמין את החברה שהיא מבחינתי משפחה. בשבילי היא האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי, היא הדודה הצעירה שמשתוללת עם הילדים ומלמדת אותם דיקלומים ומשחקים שגורמים להם לצחקק. והיא זו שבסוף הארוחה נתנה לי מעטפה ואמרה לי, יש כאן מספיק בשביל שתינו ללכת ביחד, אני אהיה שם כי אני יודעת שאחרי שתעשי את זה כבר לא תפחדי מכלום ואין זמן יותר טוב מעכשיו כשהחלטת לפתוח עסק שלך.

פתחתי את המעטפה, הסתכלתי ואז סגרתי אותה והנחתי אותה במגירת הסכו”ם.

שנתיים אחרי. המעטפה עדיין במגירה וכל יום יש משהו אחר שמפחיד אותי כ-entrepreneur , כמו שמכנים אותנו באנגלית… כל צעד בדרך למה שרוצים מלא חששות, אפילו לכתוב את המילה הזו בלי שגיאות מפחיד אותי.

שנה של מכשולים, מכשולים שאני בעיקר מייצרת לעצמי, לא יכולה, ועושה. זה יגמר ברע, ועושה, הם לא ירצו להיפגש איתי, ושולחת את האימייל, למה שהם ירצו לעזור לי? מי אני בכלל? מתקשרת, האנגלית שלך כמו של מהגרת, למה שתייחסו אליך ברצינות? ומדברת, אין מצב שתעברי את הבחינה באנגלית, לאמן את המורים שלך? משוגעת, הרי הבלוג הזה התחיל כי נכשלת בבחינת ההסמכה של משאבי אנוש, ועוברת את הבחינה. מאבקים, פחדים, ולא מוותרת.

כשדיברנו על המעבר, כעסתי, לא יודעת על מי ועל מה, היה בי כעס גדול. כל מה שבניתי כאן בניו יורק, הולך לטמיון. שנה של קשרים, של לקוחות, של אינספור דברים שהתגברתי עליהם כי אני רוצה. לא נותנת לפחד לשתק אותי. מעצבן! אבל אז הסתכלתי קדימה ואמרתי, OK  למדתי כאן משהו, ניו יורק היתה מקצה האימונים, בצפון קרוליינה יהיה המירוץ עצמו.

השעון מתקתק והמעטפה עדיין במגירה.

התוודות – לא אוהבת לונה פארק, לא אוהבת מגלשות מים, לא אוהבת אומגה, לא אוהבת רפטינג, לא אוהבת שאוטובוסים בהודו מצפצפים לפני הסיבוב בדרך להר גבוה כדי שהצד השני יעצור.

עוד מעט עוברים, הזדמנות להוכיח לעצמי שבאמת כל מה שכתבתי שלושה משפטים למעלה ינצחו את הפחד שמשתק ושאני מוכנה למירוץ האמיתי בצפון קרוליינה.

שתינו צועדות ב- W Houston Street בבגדי התעמלות (הטייץ קצר מדי? בדקת מה צריך ללבוש?). היום החם הראשון של האביב הניו יורקי, יום מושלם. שתינו מפוחדות. צועדות ל- Pier 40. מטפסות במדרגות. נרשמות. יש זמן. יורדות את כל המדרגות בחזרה לשירותים. עולות בחזרה. זה לא כזה גבוה. למה אני עושה את זה? איך הוא עשה את זה? אני כותבת את זה ומרגישה שוב את המתח, את הפחד שמשתלט לי על כל הגוף. התור שלי אחרי צ’אד. אני מטפסת על הסולם, טיפוס ארוך. מחזיקה את הידית ביד ימין. הבחור למעלה תופס אותי בחגורה. רוצה שאני אעזוב את יד שמאל, לא יכולה! אתה לא רואה שאני לא יכולה? הוא מקרב את הידית עוד קצת. מחזיקה עם שתי ידיים, שום טריקים רק מתנדנדת. הוא מחזיק אותי עדיין בחגורה. תסתכלי על הבניינים מקדימה, אל תסתכלי אל שום דבר אחר.

Ready? זה אומר שמקפלים את הרגליים

Jump – זה אומר שקופצים אל האויר הפתוח.

אף פעם לא צרחתי ככה.

זמן לשחרר ידיים. הבחור מלמטה צועק לשחרר, ואני לא יכולה.

OK, הוא צועק שוב, תשחררי, משחררת ונופלת על הרשת.

לא רוצה לעלות יותר. כל האחרים מצליחים להשתלט על הפחד ולעשות תרגילים מדהימים על הטרפז. ואז כשאני בודקת את הוידאו אני רואה שהוא נחתך. לא צילם כמו שצריך. משהו בי אומר לי שלמרות שאני אומרת: “שונאת את זה ולא רוצה יותר” יש משהו בוידאו שלא צילם שאומר לי שאני צריכה לחזור למעלה ולעשות את זה עוד פעם, מאמינה במסרים שכאלה. זה ממש ממש לא קל לי. אני לא הולכת לעשות שום טריק, רק להתנדנד כמו קודם. שיהיה לי זכרון מהיכולת שלי להתגבר על פחד שגדול ממני. הפחד שבחוסר הנאה ממשהו כזה.

אני עולה למעלה. אולי הפעם אני אהנה? לא! אבל זו היתה הפעם הראשונה שלמרות שאני לא אוהבת משהו, אני עושה אותו שוב. יש לי הרבה מחשבות על מה זה אומר כשאנחנו מגלים שמשהו מפחיד אותנו ואנחנו חוזרים לעשות אותו שוב. להישאר עם הלא נעים. לא לוותר לעצמנו. החבורה מסביב הוכיחה לי כמה זה נפלא כשאפשר להשקיט את הפחד ולעוף מהידית שלך לידיים של הבחור בידית השניה שיתפוס אותך. נכון לא עפתי לידיים שלו, אבל מבחינתי החוויה על הטרפז היתה שיעור חשוב להמשך החיים, לידיעה שבמסלול שבחרתי יהיו עוד הרבה מכשולים, אבל בכל פעם אני אחזור בחזרה ואתמודד איתם, כי רק ככה אני אוכל לעוף.

ולסיום – חיוך
כשחזרנו למשרד הבחור עם המצלמה הראה לנו את התמונות סטילס שהוא צילם. “תסתכלי” הוא אמר, “בכל התמונות את מחייכת, לא ראיתי אף פעם דבר כזה”…
באמת חייכתי? מסתבר שכן…

 

Sitting on the Fence


בכל פעם צץ נושא אחר שאני רוצה לכתוב עליו, אבל כפי ששמתם לב, היה קצת יבש ב- immamommy  בתקופה האחרונה והנה עכשיו הזמן לשתף אתכם למה המחשבות שלי היו קצת במקום אחר….

3 חודשים אחורה (ואולי קצת יותר?)

“אתה יודע איפה זה Raleigh?” כך התחיל הבעל את הסיפור, בזמן שאני והוא מכינים ארוחת ערב (אני חושבת). את השאלה הזו הבוס שלו שאל אותו בעודו לובש את המעיל והכפפות, בדרך הביתה, ואז הוסיף: “תבדוק עם אשתך אם היא בעניין”. קשה לקחת את הרגע ההוא, כשאני שומעת אותו אומר את המשפט הזה, ולפרק אותו לכל התחושות והמחשבות וכל כל כל שעברו לי לאט לאט ב- slow motion  עצבני, כשהוא שיתף אותי במה שקורה, שזה יכול להיות רציני, שזה יכול להיות, כן… עוד פעם רילוקיישן.
איפה זה Raleigh שאלתי. “צפון קרוליינה” הבעל ענה. וכך סופשבוע שלם ששנינו בודקים מה זה אומר לגור באזור המשולש של צפון קרוליינה. רואים סרטי וידאו, קוראים מידע, מדברים עם הורים שגרים באזור. וברקע שלי ושלו זכרונות שונים מהמעבר. לי זכור אותי, בלי מצפן, בלי צפון, בלי שורשים, מאוד אבודה. לו זכור להיות הבן זוג שלה. לה זכור כעס ותסכול, לו גם זכורים. ושנינו יודעים שאנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו כן רוצים את ההזדמנות שיכולה לבוא עם המעבר, קידום משמעותי ביותר, בית גדול באזור ירוק, במקום דירה לא קטנה, אבל שמתחילה להיות צפופה עם 3 ילדים שגדלים ותופסים יותר נפח, אולי נחסוך קצת, טוב… זה מה שתמיד חושבים כשאומרים רילוקשיין, אבל המציאות קצת שונה, אז אנחנו מזיזים את זה הצידה. ואני שוקעת לתוך שבועיים של רחמים עצמיים, למרות שהחברה עוד לא אישרה את התהליך, אני כבר מרחמת על עצמי ההיא שם בעתיד שתצטרך לטפל בשלושה ילדים אבודים במקום חדש, על עצמי שתצטרך לנטוע שורשים עבור המשפחה, על עצמי שתהיה שוב בודדה ועל עצמי שתצטרך לבנות את רוב העסק שלה מחדש. אחרי שבועיים אני אוספת את עצמי ומבינה שלכולנו יש בחירה (טוב המאמנת שלי עזרה לי לראות את זה יותר ברור). יש לי בחירה לומר: לא! ואחרי שאני מאפשרת לעצמי להבין שאני גם יכולה לומר: לא!

אני בוחרת לומר: כן!

אני בוחרת לומר לא לרחמים עצמאיים, ואני בוחרת לומר לא לעבר! הייתי שם מספיק. אני בוחרת ללכת לשם עם ידיעה שאני לא מי שהייתי כשעברנו לניו יורק. ואני בוחרת להיות בתוך התהליך, לראות את עצמי עצובה, ולדעת שאני לא יכולה לדלג על זה, אני צריכה לאפשר לעצמי להיות בתוך זה. אני נפרדת מאנשים שאני אוהבת עוד לפני שהם יודעים, ואז אני מספרת להם ורואה המון דמעות אצלם, דמעות שאצלי כבר התייבשו. אני נפרדת מהרחובות ומבתי הקפה ומהאוירה של ברוקלין שלי. אני בוחרת לתת לעצמי להיות בתוך האבל, רילוקיישן זה סוג של אבל, ועכשיו אני יודעת שאני צריכה לחוות אותו. אז אני יושבת שם על הגדר ורואה אותי בתוך כל הרגשות. “מתי תקפצי” שאל אותי מישהו, עניתי לו שאני עוד לא מוכנה לקפוץ, או לרדת מהגדר, בינתיים נעים לי שם למעלה. להיות חלק מזה, אבל גם להשקיף על עצמי מלמעלה. ומבטיחה לעצמי שיהיה בסדר, יהיה בסדר כי יש המון דברים שלא היו לי בפעם הקודמת. יש לי ביטחון לעבוד באנגלית, יש לי הבנה של התרבות, יש לי תקשורת שונה עם הילדים והכי חשוב  יש לי מעגל תמיכה שמאפשר לי מעבר לבעל, שהוא החבר הכי טוב שלי בכל העולם הזה, לקבל את התמיכה שאני אצטרך במהלך המעבר ולאחריו, אנשים שיחזיקו אותי בכל שלב כמו שאני. וביננו, אני גם יודעת שיהיה messy, כי ככה זה וזהו. אז תתכוננו, כי אני אצעק, ואבעט, וגם אצחק בקול גדול.

בחזרה לכאן ועכשיו, הילדים כבר יודעים, הבוקר צחצחתי את הבית כדי שהמתווכים יוכלו לצלם תמונות יפות של הדירה. הכל קורה ובקיץ נהיה שם. ויש לי חלום לקחת את הפרוייקט הזה ולעשות ממנו, משהו שהרבה אנשים מסביב יודעים שמאוד חשוב לי, לאפשר למשפחות בתהליך של מעבר לקבל השראה ו- to get inspired מהניסיון שלנו, ולעבור את תהליך הרילוקיישן קצת יותר בקלות, מה שאני קוראת: Soft Landing. ולכן מאתמול פתחתנו בפרוייקט של בלוג משפחתי לתיעוד המעבר לצפון קרוליינה (זה יקרה באנגלית) והילדים יקחו בו חלק. זה יקרה ממש בקרוב, So stay tuned and get inspired!!!! 

 

Brave ?

אמא! את ממש גיבורית, אמר לי הקטן, אמא אני אוהב לראות איך שאת נוהגת, הוא מוסיף בעודי מנסה לתמרן, אחורה קדימה ימינה שמאלה בכדי לצאת ברוורס מהחניה המשותפת לנו ולשכנים כשמשני צידי החניה ערימות שלג ולקחת את שנינו לספריה שניה לפני שאקבל קנס על כל 20 הספרים שטרם החזרתי – יום אחרון בהחלט! 
האמת… אתמול לא הרגשתי ממש גיבורה. כל היום הסתובבתי עם חששות לקראת הנהיגה לבד בעיר הגדולה שתוביל אותי להעביר סדנה לבנות ריוורדייל המקסימות.

זה לא שאני לא נוהגת, אני כן, בארץ רוב הזמן נהגתי, ולמי שהכיר אותי הייתי נהגת שודים וחתכנית מקצועית. אני הייתי הנהגת הזו שחותכת אתכם בפקקים כדי להגיע למשרד במרכז תל אביב. אבל המעבר כמו בהרבה דברים אחרים שינה אותי. אחרי שהשוטרים עצרו אותי בשנה הראשונה כשנהגתי באוטו השכור, לקח לי עוד שנתיים לחזור לנהוג, ועוד שלוש כדי לחזור לאותו מקום ליד גן החיות בברוקלין. הייתי אז עם שני ילדים קטנים במושב האחורי של המכונית השכורה, פניתי שמאלה בלי לתת זכות קדימה לבאים ממול (חוק מטופש! מי המציא אותו?) וכשהשוטרים עצרו אותי בצד רעדו לי כל האיברים החיצוניים והפנימיים. למזלי, כמו בהרבה מצבים אחרים בחיים, העיניים הכחולות התמימות שלי הסתכלו להם ישר בעיניים ואמרתי להם שאני לא מכאן, ושאני לומדת את החוקים ואני נורא מצטערת. הם ראו שאני אמא-mommy מבוהלת ואחרי כל סיפורי הזוועה ששמעתי על שוטרים בארה”ב, הם שיחררו אותי עם חיוך ואזהרה בלבד. לקח לי שנתיים נוספות לגעת באוטו ולהוציא רשיון. מאז אני נוהגת לא מעט, אבל מנהטן היא מחוץ לתחום.

ביום ההולדת האחרון, החלטתי שהגיע הזמן לנהוג לכל מקום בעצמי. אבל זה עדיין לא אומר שזה פשוט. כשהקולות משתלטים שם בתוך הראש ואומרים, נהגי המוניות יחתכו אותך, איך תעשי את זה, את לא תגיעי, את תלכי לאיבוד, כולם יצפרו לך כשתנהגי לאט בשביל הצפוף של Battery Tunnel, לא אוהבת להרגיש ככה, לא אוהבת לנהוג לאט, אוהבת לנסוע בכביש ולהרגיש מלכה, כי למי שעוד לא יודע אני מלכה (בתמונה למעלה אפשר לראות את הפורטרט שהאמצעית ציירה אותי כמלכה ותלוי במשרד שלי).

 ב- 6 בערב, שעתיים וחצי לפני הסדנה נכנסתי לאוטו, כולי במתח, לא מהסדנה, זה אני יודעת שיהיה בסדר, אני כרגיל טיפל’ה אתרגש, אבל נוח לי להיות ב- center. שלב א’, יושבת באוטו להאכיל את ה- GPS  בנתונים. שלב ב’ – באטרי פארק, אלו שמאוחרי שומרים מרחק במנהרה, הכל בסדר, יש קצת גשם, אבל אני לא מתבלבלת ומוצאת את הרמזור ימינה, ומבינה את כל מה שגיברת GPS אומרת לי מעכשיו והלאה לעשות שזה לנסוע ישר ישר ישר ישר ישר ישר ישר ישר. והכל בסדר. אני מגיעה ב- 7 לריוורדייל. יש חניה. אני מוציאה את המפתחות מהגז ונרגעת. שלווה שלא היתה לי כל היום. מוזר איך לכל אחד מאיתנו יש פחדים שמרגישים מטופשים, אפילו מביכים, ואיזו הרגשה נפלאה לדעת שעשית את זה. לקח לי 7 שנים לנהוג לבד, רק אני והכביש במנהטן, אבל עשיתי את זה.

הסדנה מעולה, אני פוגשת כל כך הרבה נשים מקסימות, כל אחת לוקחת את מה שהיא לוקחת מהסדנה, הן רק לא יודעות שגם אני קיבלתי המון מהן וגם עצמאות חדשה. ושגם הקטן צדק, אני באמת מרגישה קצת גיבורית (-:

 

ולמי שרוצה עוד פרטים על קהילת הישראלים בריוורדיילליחצו כאן

 

לא חברה שלהם

בפרוש השנה החדשה וכמה ימים לפני יום כיפור אני רוצה להתוודות, אני לא ממש חברה של הילדים שלי.

אני שם, אבל אני לא שם, אני איתם אבל לא ממש בא לי להיות איתם. אני אוהבת אותם, אבל עייפה.

הם מעייפים אותי עם הבכי של אחרי בית ספר, אני עייפה מלריב איתם על מקלחת ושיעורים, אני עייפה מלשכנע אותם לעשות משהו מחוץ לבית כשיש עוד חופש ועוד חופש אחרי חופשת קיץ ארוכה, אני עייפה מהתלונות של למה אני לא רושמת אותם לחוג הזה, ולמה אין מספיק סלט טונה ועכשיו הם יהיו רעבים, ולמה לא הזכרתי להם ללכת להתקלח ועכשיו אין להם מספיק זמן לסיים את השיעורים, אני עייפה מלשמוע “לא רוצה!!!” אחרי יום ארוך בגן וגם למה הבייביסיטר לא באה גם היום כי הוא אוהב אותה.
עייפה מלשכנע, עייפה מהעייפות של עצמי.
אני אוהבת אותם, אבל רוצה קצת שקט, שקט מלחתוך תפוח בדבש כל יום אחרי בית ספר, שקט ממריבות, שקט בראש שלי מכל הדברים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי. כן, יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות בשביל עצמי, אבל גם בשביל המשפחה, ובמקום זה פצחתי בשביתה, אז אם אתם רואים אותי עושה כלום, זה יעבור, אני בסדר, רק צריכה קצת שקט וגם איזו שעה של kickboxing ובסוף הכל יסתדר.

שנה טובה וחתימה טובה לכולם,

נוע

 

Kickboxing

 

.Four years! It is pretty funny when I think about it, but for about four years what I have really wanted to do, what I have imagined myself doing, is putting on those shiny, red boxing gloves, punching that big sack – hard, kicking the hell out of it, kicking it even more to take out the anger, the frustration, the fights about nothing with the kids, the fights with myself, but mostly kicking the feeling of being so stuck with my life
.Although now I am not stuck. I can see and feel my personal growth. I appreciate my life again and I enjoy little moments of sunny days; or when I have the time to have lunch with my husband (with no kids!) once in a while.  I am good, pretty good
.But something did stay the same for too long, for too many years. It was very simple to “fix”, but I couldn’t do it. The routine kept winning week after week
”!Let’s face it; I am addicted to my weekly 4 hours at the gym. I need to see those calories burning off; I need to know that every muscle in my body is getting its unique weekly “appointment”, and most importantly, when I can see in my calendar that my 4 hours of work-out for the week are done, it calms me down. On the other hand, when I don’t accomplish my 4 hours, it gets out of control. I can’t think about anything else, it gets stuck in my bones, in my soul, and I hear that voice saying, “You didn’t do your workout this week! Shame on you
.Routine is the easy way for me. I can make sure routine is maintained. It was, and is still, easy, but I was bored to death of it. I needed a change. I needed some FUN
.It started with thinking about it, while working out and craving for a change. I stopped at the end of my working out near the Zumba class door, watching the people inside looking so sweaty and energized. I wanted some of that too! (Well, less the sweaty part, more the energy!). I wanted to be one of those group exercise participants. I was done with my “working out alone” routine.After months of staring at other people’s work-out, I approached the members’ desk and grabbed one of the class schedules sheets for Fall 2011. I put it on my refrigerator, but other papers were put  on top of it, until it was winter
.I then grabbed a winter class schedule, and again, put it on the refrigerator. Again, nothing. No change, just staring at other people. But this stupid “FUN” thing, or maybe I should call it “urge”, or maybe “strong need” began to overwhelm me
.While lifting weights, I asked myself: “What are you afraid of?” “I don’t know…”, I answered, “Maybe the embarrassment?”And then I realized what I really needed was to show myself  that it is not so hard, and so I set a simple goal: Go once a month for a fun class at the gym. Only 1 hour within many more. And suddenly it didn’t feel so daunting
”!I opened my calendar and found, although not an optimal time slot, an OK time slot to try a kickboxing class. I put it in my calendar. “Kickboxing time it is.minutes before the class, I could have opened an excuses shop with all the reasons for not going in, but I had made a promise to myself, and I knew that I would not break it this time 10.I went into the class, along with all the other cool guys and gals that attend every week, who all knew exactly what to do. The guy to my left giggled when I kicked my leg to the wrong side, and the girl in front of me, did everything perfectly, but you know what? I didn’t really care! Because every time the teacher asked the class, “How are y’all doin’?” I shouted a “uhhhaahhh” sound with all my classmates, with a huge smile on my face – and it stayed for the whole day

 

How did I learn to walk again

עברית? אנגלית? עברית? אנגלית?

את הפוסט הזה אני כבר כותבת בראש שלי יותר מחודש, אז יאללה אני מקיאה אותו החוצה כי הוא יושב לי על הגרון ולוחץ לי על כל בלוטה אפשרית בגוף, ולפני שיתפוצץ לי הוריד של המוח מהלא לכתוב הזה, הנה זה בא, איך למדתי ללכת…

אז ככה נראה השבוע שלי עד לא מזמן,

  • יום שני – לגדול ולאמצעית יש פליידייט (בדרך כלל אצלנו בבית, למה? כי היא כזאת אמא coolית שהכל קטן עליה). יאללה שההורים יגיעו וייגמר החיתוך תותים, תפוחי עץ, goldfish ואני שמתרוצצת סביב המטבח.
  • ביום שלישי –  טניס לגדול, כולנו צועדים ביחד לחוג, הגדול צריך להזיז את עצמו והרבה, יאללה בואו נלך, יאללה בואו נחזור, כבר מאוחר, יאללה לכו להתקלח, יאללה לצאת מהמקלחת, יאללה שבו לאכול, יאללה הגיע הזמן ללכת לישון. עוד יום עבר
  • יום רביעי – לגדול ולאמצעית חוג שחיה – אבל אמא? למה את מכריחה אותנו? זה לא כייף, הם מכריחים אותנו לשחות כל כך הרבה ואנחנו תמיד בסוף, ואני כולי מזיעה באמצע החורף מכמויות החימום שתוקעים לי בתוך הנשמה, מסתכלת עליהם מתוסכלת, מנגבת את הזיעה ואומרת שיאללה צריך לרוץ הביתה כי כבר מאוחר והם עוד לא הכינו שיעורי בית ואני צריכה להכין ארוחת ערב, עוד יום עבר.
  • חמישי – לאמצעית יש חוג שעה וחצי דרמה, היא צריכה לבטא את עצמה יותר, אין כמו דרמה בשבילה מוציא ממנה כל כך הרבה דברים נפלאים. בינתיים אני דוחפת את העגלה של הקטן (שהוא כבר לא כל כך קטן) בעליות של פארק סלופ לכיוון Barnes & Nobel שנמצא ממש 2 שדירות ו- 2 רחובות מעל החוג, והגדול מספר לי על היום שלו. אני מקשיבה ובינתיים מתנשפת ומקללת את העליה המחורבנת הזו (סליחה בפני הקהל הצעיר שקורא את הפוסט הזה), בכניסה לחנות אני רצה אחרי הקטן שרב עם הגדול על מי ילחץ על הכפתור שיפתח את הדלת לנכים ורצה אחריו בתוך החנות לפני שהוא ידחוף את כולם כדי ללחוץ על הכפתור של המעלית ויכנס לשם לבד. ו- אסור לרוץ בחנות קטן, שכחת??? יאללה הגיע הזמן לקחת את אמצעית, כן אני יודעת שאתם לא רוצים, אבל צריך, יאללה בואו נלך, נו? יאללה? אני הלכתי… לא בא לי לרוץ, יופי עכשיו צריך לרוץ אליה כי כבר מאוחר ועד שאתם שמים את המעילים, והכפפות והמעילים, רגע!!! לא לרוץ בחנות, תיזהר!!! לא להיכנס לבד למעלית. עוד יום עבר
  • יום שישי – חוג עברית, מהר תאכלו את ה- snack של אחרי בית ספר, מישהו צריך לשירותים, קדימה, חוג עברית. לא, לא לשחק עכשיו תופסת עם החברים, תגידו שבת שלום ולהתראות, האוטו ב- double parking, מהר לפני שאני אקבל ticket, או שמשאית תוריד לי את המראה, ובכלל עוד לא הספקתי להכין ארוחת ערב.
  • יום שבת –  צריך לצאת לפארק שהילדים ישחקו קצת באויר הצח, אמצעית, יש לך באלט, קדימה אל תחלמי עכשיו תאכלי את האוכל, ויאללה בואי נלך, תמיד אנחנו מאחרות כי את שוכחת להסתרק, מה יהיה?
  • יום ראשון –  אתה תלך עם הגדול למשחק של הליגה, אני אקח את קטן ואמצעית לפארק, יאללה בואו נלך לראות את הגדול, הוא ממש ביקש שנבוא לראות את המשחק שלהם, זה משחק חשוב, חבל שהאמא הזו תפסה אותי לשיחה, עכשיו צריך לרוץ ובטח נאחר והוא יהיה עצוב.

עוד שבוע עבר ואני רצה, רצה לבתי ספר, רצה לעבודות שלי, רצה לאסוף מהגן, רצה לאסוף מבית ספר, מפליידייטס, מחוגים, מסופרמקרט,  מסדנאות בערבים, לימודים, במדרגות, לחדר כושר. די!!!! גם הילדים היו עייפים, הם ביקשו להישאר בבית ולעשות: כלום. Pajama Day בבקשה!!!

מדי שבוע אני מדברת עם ה- Accountability Partner שלי, אנחנו משתפות באירועי השבוע של העסק ומתחייבות זו לזו על דברים שאנחנו צריכות לעשות. השיתוף שלי התחיל בקיטור, אני עייפה, אני עייפה מלרוץ, והיא, כמו שרק היא יודעת לשאלות שאלה אותי –  בדקת פעם מה הערך בללכת? הופה!!! דינג דונג, כבר הרבה זמן שלא הלכתי, כל הזמן רצה, רק עצלנים הולכים לא? מה קרה לי? מה הלחץ? מה? ובאותו יום החלטתי לנסות ללכת. רשמתי את הילדים למחצית מהחוגים שהיתה להם לסימסטר חורף/אביב. התחלתי לצאת לכל מקום 5 דקות יותר מוקדם (טוב, בדרך כלל, אני באמת משתדלת לעבוד על זה) והכי חשוב הבנתי שבשום מקום לא הייתי מאושרת, הכיווץ בין הגבות לא עזב אותי, כל הזמן עם התוכנית למשימה הבאה, ייאוש שכזה! כשהתחלתי ללכת, גיליתי שאני עושה יותר ונוכחת יותר בכל סיטואציה, מה שהוביל לזה שאני יותר נהנית עם הילדים (והם איתי), שאני לא עייפה כל כך וההבנה עם עצמי שלא יקרה כלום אם הילדים לא ידעו מה לעשות עם עצמם….

והשאלה האחרונה מופנית אלי, אמא-mommy יקרה: “עכשיו תגידי לי, היה כל כך קשה לכתוב את זה? יאללה”….