Archive for the ‘הגיגים’ Category

Happy 2014

טוק טוק, דופקת לה שנת 2014 על הדלת. נכון זה רק עניין סמלי מחוג השעון משתנה כל הזמן, אבל הידיעה שעוד רגע שנה חדשה קצת מרגשת עבורי. מאז שהתחלתי את הבלוג אמאmommy, הבלוג שיישאר תמיד הילד הזה שההורים אוהבים יותר ואף פעם לא יודו בזה בפני הילדים שלהם הוא הבלוג שבכל שנה בדיוק בדקות הללו, גורם למן דגדוג קטן וכייפי בבטן. דגדוג שמזכיר לי איך 4 שנים אחורה, כמה דקות לפני שהשעון צלצל חצות, ישבתי ולמדתי לבחינה שלא רציתי ללמוד אליה וחוסר העניין הוביל אותי לבלוג הזה שנוצר עם הפוסט הראשון שלו במספר מועט של דקות. בכל פעם כשאני סוקרת בראשי איך התגלגלו הדברים והדרכים שנפתחו לי בעקבותיו אני מודה לאימפולס/אינסטינקט הזה שאמר לי שם בפנים: “לא חשוב מה, או מי, תפתחי בלוג ותתחילי לכתוב עכשיו!”. מאז אני מקשיבה הרבה יותר לאינטואיציה הזו שחיה בתוכי, אני מקשיבה למה שיש לה להגיד ולא דוחפת אותה. למדתי שהיא יודעת לא פחות מהקולות האחרים שאומרים לי: אה… עזבי.

אז נכון שהשנה הייתי יותר שקטה בצד הכתיבה ושקטה בכלל בחיים, אבל שנת 2013 היתה לא פשוטה עבורי ועבור המשפחה. מאז שנפרדנו מכל מה שנטענו בברוקלין ועברנו לצפון קרוליינה. יש הרבה רגשות בבית שלנו ואני מוצאת את עצמי עוברת מהכלה של תסכולים ודמעות של ילד עצוב, מתגעגע או….לקשיים שלנו המבוגרים בחבורה: הלמידה היומיומית של החדש, ההשוואות והכל בכלל ו…עייף לי. כן עייף. לי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה? למה היינו צריכים את זה. ואז… תמונה: שלושה ילדים כעוסים במכונים עם שני הורים שהכריחו אותם לצאת כבר מהבית, להתנתק מהמסכים ולעשות משהו עם הגוף שלהם. הם יוצאים מהאוטו, כולה 10 דקות מהבית שלהם ומתחילים לצעוד במסלול, מסביב המים נופלים למן מפלון קטן אחרי הגשם שירד אתמול. אבל הילדים לא מוותרים ועושים להורים שלהם פרצופים מעוצבנים. כשההורים מסבירים להם על תחנות קמח עתיקות הם מבקשים בצעקות וצחקוקים שיפסיקו לשעמם אותם עם ההסברים האלה, וההורים מחזירים פרצופים עייפים ובשביל הבונוס מוסיפים פרצוץ זועף במיוחד שאומר: למה? למה דווקא אתם חייבים להיות הילדים הכי רעשנים פה בכל המסלול?
 ואז חוצים את הגשר. אני מציעה צילום משותף: תרוצו אלי כולם ביחד ונצלם אתכם. הם לא מתנגדים , או אומרים “לא!!!, תעזבי אותנו כבר”, הם לא מבקשים “רק אני לבד” או, “רק אנחנו בלי השלישי/ת” הם מסתובבים אלי עם הגב, רצים לצד השני של הגשר, ואז מסתובבים חזרה ובצעקות וצחקוקים רועשים ביותר הם חוצים את הגשר, רצים לכיווני, שלושה עם חיוך ענק, חיוך מתגלגל ואז קופצים. קליק. הגיע הזמן לעבור את הגשר לצד השני. זו התמונה שאני לוקחת איתי לשנת 2014

 

 

Observing

מסתכלת על הפוסט האחרון שפרסמתי. שדה תעופה ראלי-דורהאם אחרי שחתמתי אצל העורך דין על הבית החדש שלנו בצפון קרוליינה. מחכה למטוס שלא מגיע, אבל המצב רוח דווקא טוב.

ומאז? דממת אלחוט. לא יכולה לכתוב מילה. מנסה, אומרת לעצמי, וואו, זה יכול להיות פוסט מעולה, לשתף את כל האנשים שקוראים את הבלוג שלי במה שקורה לנו. ולא יוצא כלום. ה- Word document נפתח, אבל הידיים בורחות למקומות אחרים..

בפתחה של שנה חדשה עם הרבה רגשות, מערבולות, שינויים וחששות. אני יושבת ויודעת שהדבר הנכון הוא להפסיק את ה”הלא כותבת” הזה. אני חייבת לשבור את זה. כי די!
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי יש כמה אירועים שמביאים איתם זמן לחשבון נפש. אמצע אוגוסט יום ההולדת, ואני יושבת וסורקת את מה שקרה עד יום ההולדת הזה ואיך אני רוצה שהבא אחריו יראה. ועוד לא נגמר יום ההולדת והנה הגיע ראש השנה ויום הנישואין שלנו ותיכף כבר יום כיפור. ומחשבון נפש לחשבון נפש אני שואלת את עצמי דקה אחרי דקה, איך יראו החיים הללו? איך יראו החיים של immamommy בצפון קרוליינה? זה קצת מצחיק כי אני בעצם כבר כאן. כמעט חודשיים, לא ממש סופרת, אבל נראה לי שאנחנו כבר כאן כמעט חודשיים. ואני יושבת ומסתכלת על עצמי מהצד.

כולם שואלים: איך הולך? איך את מרגישה? כבר מרגיש יותר טוב? יותר מחוברת?
לא יודעת. באמת שלא יודעת. אני בינתיים רק צופה. אני כאן ולא כאן. אני בדיוק כמו בפרסומת של האתר שלי: Past? Present? Future? – שאלה טובה, coach… אני חושבת שאני לא ממש יודעת איפה אני מעבר למיקום הממשי. נעה משם לכאן ומשם לפה ומשם לאחר כך. צופה בהכל מהצד. בוחנת, לומדת, מקשיבה. כמו תינוק שצופה בכולם ואולי בקרוב ידבר.

ומה בינתיים קורה איתנו?

מבטיחה לעדכן בקרוב על מספר חוויות בצפון קרוליינה ולשתף בכל הדברים שאנחנו חווים, מסירות פדלים, דרך Year round school. וכמובן איך הקפה??? באמת יש כאן רק Starbucks????

שנה טובה לכולם ואם יש משהו שהמעברים הללו ממקום למקום למקום לימדו אותי הוא שלחיים שלנו יש יותר ממסלול אחד, והשאלה איך אנחנו בוחרים לצעוד שם.

 

Sitting on the Fence


בכל פעם צץ נושא אחר שאני רוצה לכתוב עליו, אבל כפי ששמתם לב, היה קצת יבש ב- immamommy  בתקופה האחרונה והנה עכשיו הזמן לשתף אתכם למה המחשבות שלי היו קצת במקום אחר….

3 חודשים אחורה (ואולי קצת יותר?)

“אתה יודע איפה זה Raleigh?” כך התחיל הבעל את הסיפור, בזמן שאני והוא מכינים ארוחת ערב (אני חושבת). את השאלה הזו הבוס שלו שאל אותו בעודו לובש את המעיל והכפפות, בדרך הביתה, ואז הוסיף: “תבדוק עם אשתך אם היא בעניין”. קשה לקחת את הרגע ההוא, כשאני שומעת אותו אומר את המשפט הזה, ולפרק אותו לכל התחושות והמחשבות וכל כל כל שעברו לי לאט לאט ב- slow motion  עצבני, כשהוא שיתף אותי במה שקורה, שזה יכול להיות רציני, שזה יכול להיות, כן… עוד פעם רילוקיישן.
איפה זה Raleigh שאלתי. “צפון קרוליינה” הבעל ענה. וכך סופשבוע שלם ששנינו בודקים מה זה אומר לגור באזור המשולש של צפון קרוליינה. רואים סרטי וידאו, קוראים מידע, מדברים עם הורים שגרים באזור. וברקע שלי ושלו זכרונות שונים מהמעבר. לי זכור אותי, בלי מצפן, בלי צפון, בלי שורשים, מאוד אבודה. לו זכור להיות הבן זוג שלה. לה זכור כעס ותסכול, לו גם זכורים. ושנינו יודעים שאנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו כן רוצים את ההזדמנות שיכולה לבוא עם המעבר, קידום משמעותי ביותר, בית גדול באזור ירוק, במקום דירה לא קטנה, אבל שמתחילה להיות צפופה עם 3 ילדים שגדלים ותופסים יותר נפח, אולי נחסוך קצת, טוב… זה מה שתמיד חושבים כשאומרים רילוקשיין, אבל המציאות קצת שונה, אז אנחנו מזיזים את זה הצידה. ואני שוקעת לתוך שבועיים של רחמים עצמיים, למרות שהחברה עוד לא אישרה את התהליך, אני כבר מרחמת על עצמי ההיא שם בעתיד שתצטרך לטפל בשלושה ילדים אבודים במקום חדש, על עצמי שתצטרך לנטוע שורשים עבור המשפחה, על עצמי שתהיה שוב בודדה ועל עצמי שתצטרך לבנות את רוב העסק שלה מחדש. אחרי שבועיים אני אוספת את עצמי ומבינה שלכולנו יש בחירה (טוב המאמנת שלי עזרה לי לראות את זה יותר ברור). יש לי בחירה לומר: לא! ואחרי שאני מאפשרת לעצמי להבין שאני גם יכולה לומר: לא!

אני בוחרת לומר: כן!

אני בוחרת לומר לא לרחמים עצמאיים, ואני בוחרת לומר לא לעבר! הייתי שם מספיק. אני בוחרת ללכת לשם עם ידיעה שאני לא מי שהייתי כשעברנו לניו יורק. ואני בוחרת להיות בתוך התהליך, לראות את עצמי עצובה, ולדעת שאני לא יכולה לדלג על זה, אני צריכה לאפשר לעצמי להיות בתוך זה. אני נפרדת מאנשים שאני אוהבת עוד לפני שהם יודעים, ואז אני מספרת להם ורואה המון דמעות אצלם, דמעות שאצלי כבר התייבשו. אני נפרדת מהרחובות ומבתי הקפה ומהאוירה של ברוקלין שלי. אני בוחרת לתת לעצמי להיות בתוך האבל, רילוקיישן זה סוג של אבל, ועכשיו אני יודעת שאני צריכה לחוות אותו. אז אני יושבת שם על הגדר ורואה אותי בתוך כל הרגשות. “מתי תקפצי” שאל אותי מישהו, עניתי לו שאני עוד לא מוכנה לקפוץ, או לרדת מהגדר, בינתיים נעים לי שם למעלה. להיות חלק מזה, אבל גם להשקיף על עצמי מלמעלה. ומבטיחה לעצמי שיהיה בסדר, יהיה בסדר כי יש המון דברים שלא היו לי בפעם הקודמת. יש לי ביטחון לעבוד באנגלית, יש לי הבנה של התרבות, יש לי תקשורת שונה עם הילדים והכי חשוב  יש לי מעגל תמיכה שמאפשר לי מעבר לבעל, שהוא החבר הכי טוב שלי בכל העולם הזה, לקבל את התמיכה שאני אצטרך במהלך המעבר ולאחריו, אנשים שיחזיקו אותי בכל שלב כמו שאני. וביננו, אני גם יודעת שיהיה messy, כי ככה זה וזהו. אז תתכוננו, כי אני אצעק, ואבעט, וגם אצחק בקול גדול.

בחזרה לכאן ועכשיו, הילדים כבר יודעים, הבוקר צחצחתי את הבית כדי שהמתווכים יוכלו לצלם תמונות יפות של הדירה. הכל קורה ובקיץ נהיה שם. ויש לי חלום לקחת את הפרוייקט הזה ולעשות ממנו, משהו שהרבה אנשים מסביב יודעים שמאוד חשוב לי, לאפשר למשפחות בתהליך של מעבר לקבל השראה ו- to get inspired מהניסיון שלנו, ולעבור את תהליך הרילוקיישן קצת יותר בקלות, מה שאני קוראת: Soft Landing. ולכן מאתמול פתחתנו בפרוייקט של בלוג משפחתי לתיעוד המעבר לצפון קרוליינה (זה יקרה באנגלית) והילדים יקחו בו חלק. זה יקרה ממש בקרוב, So stay tuned and get inspired!!!! 

 

Brave ?

אמא! את ממש גיבורית, אמר לי הקטן, אמא אני אוהב לראות איך שאת נוהגת, הוא מוסיף בעודי מנסה לתמרן, אחורה קדימה ימינה שמאלה בכדי לצאת ברוורס מהחניה המשותפת לנו ולשכנים כשמשני צידי החניה ערימות שלג ולקחת את שנינו לספריה שניה לפני שאקבל קנס על כל 20 הספרים שטרם החזרתי – יום אחרון בהחלט! 
האמת… אתמול לא הרגשתי ממש גיבורה. כל היום הסתובבתי עם חששות לקראת הנהיגה לבד בעיר הגדולה שתוביל אותי להעביר סדנה לבנות ריוורדייל המקסימות.

זה לא שאני לא נוהגת, אני כן, בארץ רוב הזמן נהגתי, ולמי שהכיר אותי הייתי נהגת שודים וחתכנית מקצועית. אני הייתי הנהגת הזו שחותכת אתכם בפקקים כדי להגיע למשרד במרכז תל אביב. אבל המעבר כמו בהרבה דברים אחרים שינה אותי. אחרי שהשוטרים עצרו אותי בשנה הראשונה כשנהגתי באוטו השכור, לקח לי עוד שנתיים לחזור לנהוג, ועוד שלוש כדי לחזור לאותו מקום ליד גן החיות בברוקלין. הייתי אז עם שני ילדים קטנים במושב האחורי של המכונית השכורה, פניתי שמאלה בלי לתת זכות קדימה לבאים ממול (חוק מטופש! מי המציא אותו?) וכשהשוטרים עצרו אותי בצד רעדו לי כל האיברים החיצוניים והפנימיים. למזלי, כמו בהרבה מצבים אחרים בחיים, העיניים הכחולות התמימות שלי הסתכלו להם ישר בעיניים ואמרתי להם שאני לא מכאן, ושאני לומדת את החוקים ואני נורא מצטערת. הם ראו שאני אמא-mommy מבוהלת ואחרי כל סיפורי הזוועה ששמעתי על שוטרים בארה”ב, הם שיחררו אותי עם חיוך ואזהרה בלבד. לקח לי שנתיים נוספות לגעת באוטו ולהוציא רשיון. מאז אני נוהגת לא מעט, אבל מנהטן היא מחוץ לתחום.

ביום ההולדת האחרון, החלטתי שהגיע הזמן לנהוג לכל מקום בעצמי. אבל זה עדיין לא אומר שזה פשוט. כשהקולות משתלטים שם בתוך הראש ואומרים, נהגי המוניות יחתכו אותך, איך תעשי את זה, את לא תגיעי, את תלכי לאיבוד, כולם יצפרו לך כשתנהגי לאט בשביל הצפוף של Battery Tunnel, לא אוהבת להרגיש ככה, לא אוהבת לנהוג לאט, אוהבת לנסוע בכביש ולהרגיש מלכה, כי למי שעוד לא יודע אני מלכה (בתמונה למעלה אפשר לראות את הפורטרט שהאמצעית ציירה אותי כמלכה ותלוי במשרד שלי).

 ב- 6 בערב, שעתיים וחצי לפני הסדנה נכנסתי לאוטו, כולי במתח, לא מהסדנה, זה אני יודעת שיהיה בסדר, אני כרגיל טיפל’ה אתרגש, אבל נוח לי להיות ב- center. שלב א’, יושבת באוטו להאכיל את ה- GPS  בנתונים. שלב ב’ – באטרי פארק, אלו שמאוחרי שומרים מרחק במנהרה, הכל בסדר, יש קצת גשם, אבל אני לא מתבלבלת ומוצאת את הרמזור ימינה, ומבינה את כל מה שגיברת GPS אומרת לי מעכשיו והלאה לעשות שזה לנסוע ישר ישר ישר ישר ישר ישר ישר ישר. והכל בסדר. אני מגיעה ב- 7 לריוורדייל. יש חניה. אני מוציאה את המפתחות מהגז ונרגעת. שלווה שלא היתה לי כל היום. מוזר איך לכל אחד מאיתנו יש פחדים שמרגישים מטופשים, אפילו מביכים, ואיזו הרגשה נפלאה לדעת שעשית את זה. לקח לי 7 שנים לנהוג לבד, רק אני והכביש במנהטן, אבל עשיתי את זה.

הסדנה מעולה, אני פוגשת כל כך הרבה נשים מקסימות, כל אחת לוקחת את מה שהיא לוקחת מהסדנה, הן רק לא יודעות שגם אני קיבלתי המון מהן וגם עצמאות חדשה. ושגם הקטן צדק, אני באמת מרגישה קצת גיבורית (-:

 

ולמי שרוצה עוד פרטים על קהילת הישראלים בריוורדיילליחצו כאן

 

על צינון, תולעים ומשהו מתוק