Archive for the ‘לבלות בעיר הגדולה’ Category

2 Years After

IMG_2971

זה התחיל בזה שניתקנו את הכבלים והתחברנו ל- NETFLIX וזה המשיך בלראות את House of Cards. אם לא ראיתם מבטיחה – בלי לקלקל! פרנסיס וקלייר גרים ב- DC ב BROWN STONE שמילא אותי בגעגועים לעיר שלי. אז יצא שתינוק חמוד נולד לו במנהטן לזו שאני אוהבת כל כך, אז באתי לבקר. ופגשתי תינוק מקסים, אמא שלא ממש צריכה עזרה ומנהלת את העניינים יפה מאד. הוא הראה לי את השלכת ב- Central Park ואת הפסלים של פיקאסו וגם את שוק האוכל החדש ממש ליד המקום שעבדתי בו. הוא היה חמוד ושקט, אבל גם רעב. אז בזמן שהוא אכל ואכל אני יצאתי לשוטט בעיר שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, אבל אז נכנסתי ל- H&M ומייד הרגשתי בבית. זו החנות שבה קניתי את כל הבגדים לגדול, לאמצעית ולקטן וגם לאמאmommy שלא הצטרכה יותר בגדים מפוארים מדי בין הליכה בפארקים, בתי ספר ומוזיאנים. CASUAL היה שם המשחק של H&M ומכיוון שהחולצה הקצרה שלבשתי לא היתה חמה מדי, קניתי לי חולצה מפוספסת ובתחושה זבראית יצאתי להינות מהעיר שחיכתה לי עם מזג אויר מקסים, בלי רוח וקישוטי הלואין.

IMG_2967

זה מאד מעניין לטייל בעיר שלי כתיירת, פתאום שמים לב לדברים שלא שמים לב כשגרים שם. למשל ההבנה שאני עוצרת כשהרמזור אדום ומחכה שכל המכוניות יעברו. כשדיירי ניו יורק דרסו אוטובוס צהוב באחד הצמתים עמדתי לי בצד וגיחכתי בהבנה/השלמה שאני כבר לא מכאן. כשחיכיתי לחברה ברחוב 34, הרחתי את הסיגריות, הרחתי את הביוב והייתי בהלם מכמויות האנשים. מדי פעם גם בדקתי שלא גנבו לי את האייפון. כן! בהחלט משהו השתנה בי. אבל בכל זאת אף אחד לא ייקח ממני את האהבה לכל כך הרבה מקומות שהם לא רחוב 34 שאני אחיה טוב מאד בלעדיו.

UNION SQUARE FARMERS MARKET ממשיך לגדול מביקור לביקור, ומלא בהפתעות. הלכתי כמו ילדה בחנות קסמים לא מפסיקה לפקוח עיניים, מימין סיידר חם שבזמנו קניתי ממנו לילדים שקפאו מקור, משמאל סידורי פרחים יבשים, סידורי פרחים מפרחי כרוב, באמצע דלעות ועוד דלעות ועוד דלעות והנה שם אומן מגלף את הדלעת ויוצר פרצוף על פרצוף, גבינות, דגים. פעם זה נגמר בהליכה קצרה, היום זה לא נגמר ויש עוד ועוד.

IMG_3001

IMG_2979 IMG_2972 IMG_2978

המשכתי למעונו החדש של ה- WITNEY – עכשיו הוא נושק להאדסון כשמעליו ה- HIGH LINE, אבל התור של  המוזיאון החדש בסופהשבוע לא מילא אותי בחשק להיכנס, לעומת זאת רציתי לאבד לי ברחובות כמו פעם בהתחלה כשרק הגעתי לעיר שלי ולמדנו לאהוב זו את זו. הייתי משאירה את הילדים עם הבייביסיטר, רצה לרכבת ובלי לתכנן פשוט יורדת בתחנה שהרגישה נכון. עליתי לביקור ב- HIGHLINE אבל הרגליים אמרו שהן כבר היו כאן ולא בא להן על הצפיפות  הזו – זה מקום שצריך ללכת, לא להצטופף, אז הקשבתי לרגליים ולקחתי את המדרגות הקרובות בחזרה למורד הרחוב. זה השתלם כי נתקלתי ב- POP UP GALERRY של MR BRAINWASH בכל פעם הוא מופיע עם גלריה במקום אחר בעיר. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאין אדם שנכנס לשם (לא חשוב באיזה גיל) ולא מצחקק להנאתו ורוצה עוד ועוד. בצ’לסי מרקט שגם הוא ממשיך לגדול עצרתי בשוק האומנים ולמרות הצפיפות של סופהשבוע העמוס בתיירים (אני??) היו שם כל כך הרבה דברים יפים. פנינה קטנה בלב הצ’לסי מרקט. האמצעית הרוויחה שרשרת.

IMG_2982 IMG_2984 IMG_2988 IMG_2983

אז הפעם לא הצליח לי משהו בתחום הקולינרי אבל הצלחתי לשתות שני BUBBLE TEA מסוג הדברים כמו ה GUMMY BEARS שהאמצעית ואני אוכלות, מסתכלות אחת על השניה ולא מבינות למה אנחנו נהנות מהגועל הזה. אז ככה זה עם הבאבל תה שלי ואם הוא בטעם שקדים אז הכי טוב.

IMG_2997

מה שכן note to self לחזור לכאן בסתיו ורק במהלך השבוע, שכחתי כבר שתיירים בניו יורק זה מעייף! (-;

ועד לפעם הבאה, אני אסיים את הסושי ואלך לומר שלום אחרון לעיר שלי.

 

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

About Fleas & Walls

לפני המעבר כשחיפשנו לרכוש בית, הבעל ואני בילינו שעות מול ערוץ HGTV, ערוץ הבתים, זה הערוץ שהצליח להציל אותנו  מהשיעממון שמתרחש אל מול המסך. ביננו, מה יותר מעניין מזוג שקנה בית מתפרק ובעזרת זוג אחים חסונים הבית הופך לפנינה מהמערב? או… מה יותר מעניין מכל האנשים שעוברים לגור במקומות אקזוטיים ובעזרת מתווך בוחרים מתוך שלוש אפשרויות בבית שאותו ירכשו? לכולנו ברור שמספיק לראות שלושה בתים ולקבל החלטה לא ממש קריטית לחיים שלנו. אז בריאלטי שלנו נדרשו שלוש נסיעות, ואין סוף בתים מהוהים שעשו עצוב בנשמה עד שהגיעה הפנינה שלנו. בחרתי לה sea salt לקירות שלא יהיה משעמם וצבעי הקירות ישנו גוון בהתאם לקרני השמש, ביליתי שעות עם מגזינים של עיצוב ואינספור אתרי אינטרנט מנסה להבין אם הספה הזו תלך עם הכסא ההוא. ואז אחרי סיבוב של עיצובים קצת מתעייפים. החורף מגיע ודי. והנה פתאום, אולי בעקבות השנה החדשה מדגדג לי לסיים את הפרוייקט של עיצוב הקיר ב- formal dining room, כי הרי ידוע שכל משפחה צריכה חדר אוכל רשמי אליו אכנס עם שמלת המלמלה, הבעל עם עניבת הפפיון, הגדול סוף סוף ילבש מכנס מחוייט, האמצעית לא תריב על שמלה והקטן ישב סוף סוף עם בטן לשולחן וכך מאופקים ו(?) נשב כולנו ונאכל את המרק מכלים מוכספים כשהקיר שאותו אני מנסה להחליט איך יעוצב יהיה גמור ויחגוג איתנו את סיום הפרוייקט.

אז מה היא בסך הכל רוצה? מסגרות ויקטוריניות שלא יעלו כמו הבית שלי. פשוט לא?

את חלקת האלוהים הראשונה פגשתי לפני כמה חודשים והתאהבתי, זו חנות של דברי יד שניה ששופצו ועולים מחירים סבירים לחלוטין, מה יותר נכון מלקרוא לחנות שכזו: The Perfect Piece, ועבורי היא The Perfect Peace, בכל פעם שאני תופסת עצבים, או בא לי לצרוח, אני נכנסת לחנות הזו שקרובה לגן של הקטן, מסתובבת קצת ונרגעת.

המקום השני שאני כבר חצי שנה בכל שבת אומרת לבעל ש: מחר אני עולה על האוטו ונוסעת לשם, ואז מגיע יום ראשון ואני מוצאת תירוץ עלוב למה לא נסעתי לשם. אז היום, הידיעה שעוד פעם הבית יתמלא באינסוף שעות של פוטבול על המסך, נתנה את המוטיבציה לקחת איתי את האמצעית ל- bonding time, כמו שאנחנו קוראות לזה בזמן האחרון,  ונסענו לשוק הפשפשים בראלי  (כרבע שעה מביתנו) לבדוק אם יש שם מציאות שלא ראיתי במקומות אחרים. אז למרות שעדיין לא היו הרבה מקומות באזור הזה שהוציאו ממני – Wow!!, או איזה פשששש קטנטן, זה היה המקום הראשון שאמרתי לעצמי תוך כדי שיטוט, ש: יווו איך בא לא לכתוב על זה בבלוג ולשתף אתכם, אולי במקרה תגיעו לאזור ותרצו לבדוק את המקום, כי מדובר בשוק פשפשים לא רע בכלל!
אז מה יש שם? לשוק יש שני מתחמים: המתחם החיצוני מכיל כל מיני מכל מיני: צנצנות, משחקים, תיקים, תכשיטים, רהיטים ואפילו גרביים והמוכרים, אם רק יכולתי לצלם את הטיפוסים שעומדים בכל ביתן, ההיא שמוכרת מוצרי עור ומגפי בוקרים עם כובע פרווה קוסמוסובייטי, וההוא בלי השיניים שמוכר תקליטים ישנים, וזו עם המבטא הבריטי שעברה מאנגליה לפני 20 שנה ומוכרת עתיקות, וההוא שאוהב כלבים ופתח חנות של חטיפים טבעוניים לכלב.

אז יש הכל מהכל וכפי שציינתי יש את האזור החיצוני ולידו האזור הפנימי שבו יש הרבה יותר מבחר, וזה גם טוב לדעת שגם אם יורד גשם אפשר להסתובב ולברור בין תכשיטים, תקליטים, סיגריות אלקטרוניות, צעצועים, עתיקות, מוצרים לגינה ומה לא… האמצעית אפילו נעצרה לבדוק את חנות דברי הספורט לראות מה הגדול הפסיד בגלל שהוא לא בא איתנו (חשוב לשמר את אלנט התחרות!). ואם רעבים יש גם נשנושים לא ממש בריאים, אבל נו… מה אני אגיד לא לאמצעית כשהיא רוצה נקניקיה וגלידה בסך כולל של 4$? אני קניתי מפתח עתיק, היא קנתה שתי קשתות לשיער וכמעט התפתיתי לקנות רובוט טרנספורמר לקטן.

אז אם אתם באזור תעצרו שם, דרך נחמדה להעביר שעתיים בכיף עם או בלי ילדים.

מה שרציתי לקיר שלנו עוד לא מצאתי, אבל מבטיחה לשתף אתכם כשהפרוייקט יסתיים.

 

 

Tourist Perspective – Visiting NY



אז הגדולים הולכים לבית ספר רב שנתי. זוכרים? 9 שבועות בית ספר, 3 שבועות חופש, וכך כלללל השנה. צריך להתרגל. כדי שזה יעבור בכיף, באוגוסט סגרנו כרטיס טיסה לניו יורק לאמצעית ולי וקיטנות ספורט לגדול שצריך להוציא אנרגיה וגם צריך שגרה.

במטוס לניו יורק. לאמצעית ולי יש חיוך גדול. התפוח נפרש לרגלינו. הנה גשר ברוקלין, היא אומרת לי. אחחח גשר ברוקלין שלנו. איזה כיף לחזור הביתה. בשבילי יותר מהכל ברוקלין וגשר ברוקלין הם HOME, המילה שטרם מצאתי לה את המשמעות הנכונה בעברית…

אנחנו נכנסות למונית בדרך לקרובת המשפחה (היא לא אוהבת שאני קוראת לה דודה) ב- Upper East שם נתפנק בימים הקרובים ובעיקר ננשום ניו יורק.

האמצעית בעיקר רוצה שופינג וחברות. אנחנו קמות בבוקר, יוצאות והולכות ברגל. האויר קריר. אנחנו לובשות מעיל לא עבה מדי ונהנות ללכת ברגל. אני קונה קפה ב- baked, היא אוכלת קוראסון והכל טוב. רק תנו לי ללכת בעיר הזו. זה כל מה שאני צריכה.

אמאmommy? שמת לב שהרבה אנשים מעשנים כאן? האמת שזו פעם ראשונה שאני שמה לב לסיגריות ברחובות ניו יורק. אבל הקישוטים של הלואין מזיזים את העשן הצידה ואני מתמוגגת מהכתום שמסתדר לו יפה מכל עבר. לאמצעית מתערבלת הבטן מהמפגש עם החברות בבית ספר היא מאוד שקטה, אני מבינה. ילדה נרגשת עם אמא-mommy בשער בית הספר שהיה שלה עד לא מזמן. הילדות רצות אליה ואוספות אותה אליהן בחיבוק רחב וצחקוקים. 7 ילדות מאושרות ואני הולכות לבית הקפה הקרוב בברוקלין, בית הקפה שבו כתבתי אינספור פוסטים, ושתיתי אינספור כוסות קפה במאג גדול ורחב. 7 בנות צחקניות בנות 9 ואני נכנסות עם שקית של Rainbow Looms שישתלטו בקרוב גם על חייכם וחיי הילדים שלכם. המבטים העויינים של המלצריות וחבורת הלפטופים עם האוזניות קצת מפחידים אותי, אבל אני מבקשת שולחן ל-7 ועוד אחד בצד בשבילי, תפסיקו להסתכל עלי ככה אני משפילה מבט מפני כל אנשי הלפטופים ולא נכנעת. הילדות קצת רעשניות שוקעות אל תוך הגומיות ונרגעות שעתיים שקטות עם הגומיות, אני יוצאת מבית הקפה בגו זקוף הצלחה לאמצעית (וקצת גם לי).

אז הנה כמה מה- Highlights שגיליתי בעיר הגדולה.

דבר ראשון קפה, Joe Cafe הצטרף לעיר עם מספר סניפים בגוון תכלת. הקפה בסדר העיצוב לא רע בכלל.

ומקפה לבית קפה –  Eric Kayser. הקרובה לקחה אותי אחרי הסרט להירגע בבית קפה צרפתי קרוב לביתה, מדובר ברשת בינלאומית. מרק ה- butternut squash  היה מעולה וגם הלחם. יש להם לחמים נפלאים שנאפים במאפיה שלהם ב- Upper East ועוד שני Locations בעיר, לכו ותתפנקו.

 

כפי שציינתי האמצעית התרגשה מדי כדי לדגום מוזיאונים והעדיפה חנויות. בשדירה החמישית עצרנו ב- Uni Qlo שכולה מבחר צבעים מהרגליים ועד התקרה. תענוג של חנות שאם קצת פשפושים ניתן למצוא שם הפתעות לכל המשפחה.

בקואיצ’ינג אנחנו מדברים המון על נקודות מבט חדשות. עוזבת את העיר חוזרת, הפעם כתיירת. ומגלה חנות שמן הסתם ישבה שם כבר שנים ומעולם לא שמתי לב לקיומה. Blick Art Materials. אז לא חושבת שאי פעם שיתפתי באהבה שלי לחנויות של מחברות עם עטיפות וגם אהבתי לחנויות של דברי אומנות. לראות עפרונות צבעוניים ודפים בכל מיני צבעים משכר לי את כל החושים. אז לכל אלו שמבינים לליבי, אל תוותרו על החנות הזו. אפילו הצלחתי לגנוב תמונה עד שהמוכרת עלתה עלי וביקשה לא לצלם.

 

שוק האוכל של צ’לסי רק הולך ומתעבה, בכל שעה שתבואו תמצאו מה לאכול, ועוד מקומות חדשים. שולחנות זה כבר סיפור אחר, אבל תמיד אפשר לטפס ל- Highline למצוא תצפית טובה ולאכול. אפשרות אחרת היא לקחת את הצידה לנהר. תלוי במה שמתאים לכם. הסבתא שהצטרפה אלינו לאחר מספר ימים ועוד לא הספיקה לבדוק את האזור, נהנתה מאוד.

 

דבר אחד שאני שמחה שלא נאלצתי לדגום כשתושבת בדירה בעיר הגדולה הוא פחי הקומפוסטינג שממלאים את רחובות העיר. שומרים את כל הג’יפה בשקית ומורידים למיכל. רעיון יפה של בלומברג. עכשיו הגיע הזמן שאני אתחיל ליישם את זה בביתנו החדש, בינתיים התמכרתי לגורס הזבל שעושה לי את חיי הבישול פשוטים יותר. המיכל מחכה בחוץ. מבטיחה ליישם בקרוב!

ומאומנות הקומפוסטינג לאומנות מודרנית. ה- MOMA  היה התזכורת ל-למה אני כל כך אוהבת את ניו יורק. לראות כל כך הרבה אנשים מתעניינים באומנות. לראות הורים עם ילדים מדברים על אומנות. לראות אנשים בכל הגילאים נהנים מאומנות. זו המתנה הכי גדולה של מי שגר בעיר הזו. ושכחתי כמה התגעגעתי לזה. הקרובה סיפרה לי שיש תערוכה של Magritte והלכתי לבדוק עם הטלפון החדש של המוזיאון שנותן בחינם הסברים על התערוכות השונות וקיבל צורה של אייפון – מגניב לאללה. תערוכה נפלאה, שממשיכה להפתיע כמה מתוך יצירות האומנות של תחילת התקופה המודרנית היו בכלל ניסיונות שהפכו להצלחות כדי למצוא את מה שיהיה מה שיאפיין את האומנים השונים.

בזמן שחיכיתי לפגוש את הקרובה שלנו לארוחת צהריים הסתובבתי בחנות של ה- MOMA   ולמרות שרוב המחירים שם הם שערוריתיים אהבתי את המלחייה הזו, כמו שאומרים Pass me the salt please….

 

 

ולסיום, מסעדה לפינוק אמיתי  Rouge Tomate הרעיון, אוכל בריא בעטיפה משובחת. אני לא חובבת בשר אדום, כך שבכל מקרה תפריט שלא כולל בקר וחבר מרעיו לא ממש מפריע לי. מבחינתי מסעדה שיודעת לקחת ירקות, פירות, תבלינים, כל מיני דגנים וקטניות, מאכלי ים ועופות היא אינסופית כשיש שף טוב. והמסעדה הזו עושה טוב בלב ובנשמה ומשאירה טעם של עוד. אז נכון שהקפה, כרגיל, היה סופר חלש אבל!!! זו הפעם השניה או השלישית בכל שנותיי בניו יורק שנהניתי גם מקינוח שהוציא לי אחחחח מהשפתיים. אין על החברה שתמיד יודעת למצוא את המסעדות הכי טובות בעיר. (וגם לספק את החברה הכי טובה בעיר). 

 

Waiting at The Airport, or The Late Night Trilogy

אז בזמן שאני מיובשת פה בשדה התעופה מחכה שהמטוס מניו יורק ינחת ויקח אותי בחזרה לעיר האורות, יש לי חוב ענק כלפיכם. אתם לא יודעים, אבל בטח שמתם לב לשקט התעשייתי בחודש האחרון. אז איך אמרה מרי אנטואנט אם אין מטוס תאכלו wifi חינם. אז זה רק אני ואתם, כאן בשדה מחכים שהמטוס יגיע במקום ב- 19:59 ב- 23:51.

אז נתחיל מחגיגות – “Why can’t you celebrate?” זה קרה כמעט בכל שיחת אימון שעברתי. עד שנשבר לי. OK, בסדר, הבנתי… אני אחגוג. והאמת היה הרבה מה לחגוג: כתבתי eBook שאושר להימכר בכל חנויות הספרים אונליין (ועוד באנגלית!), עברתי את הבחינה ואני מאמנת מוסמכת, העלתי אתר חדש שלי לאויר והיו עוד כמה, ובמקביל גם אצל הבעל (אני לא אפרט כדי שהוא לא יסמיק), אבל החיים והמציאות גורמים לנו לחגוג בקטנה, מרימים כוסית, אומרים מזל טוב ולחגיגה הבאה. אז נמאס לי. לקחתי את החברה לשיחה ואמרתי עוד מעט עוזבים, רוצה לחגוג את הדברים הנהדרים שקרו אצלך ואצל הבעל שלך השנה וגם אצלנו ואם אפשר בדרך קצת אחרת מסתם מסעדה.

אז ירד גשם, שזו התחלה לא מוצלחת להתחיל חגיגה שעבורה לקחנו בייביסיטר ליום שלם, אבל אם תקחו מזג אויר מושלם, אוטו ומוכנות לנהוג שעתיים פלוס ולהשקיע בתיכנון מוקדם לקמבן מקום במסעדה ובייביסיטר כדי להינות בלי הילדים, תהנו מהרומנטיקה שההדסון ואלי מציע לכם בזמן שאתם מביטים בו מחוייכים על הספספלים של ה- CIA . ה- CIA – The Culinary Institute of America הוא בית ספר לבישול במקום יפיפה שמציע גם מסעדות שף במחירים שיעלו פי 3 בעיר, כי את האוכל מכינים שפים מתלמדים שבקרוב יבשלו עבורכם במסעדות השונות ברחבי ניו יורק וארהב. המלצר שלנו סיפר לנו שכל הסטודנטים צריכים להתנסות בכל העבודות שיש במסעדות של ה- CIA כדי להתנסות בכל מה שקורה ביתר חלקי המסעדה בזמן שאתה מבשל שם במטבח.

אז אם אתם מחפשים רעיון קצת אחר, ממליצה לנסות לבילוי רומנטי, או סתם אם באים אורחים.

 

ממשיכים עם יום האם.

אני אוהבת את יום האם. מפנקים אותך בלי להזכיר לך כל הזמן בת כמה את, הבעיה שזה בא ען המנהג שהילדים רוצים להגיש לך אוכל שהם הכינו למיטה. אבל מה לעשות שאמא-mommy סופרת קלוריות ומקפידה על חלבונים ושות’ ולא נעים כשהטוסט נתקע לך בגרון כי הילדים מכריחים אותך לבלוע כל פריט על המגש. אז בדרך חזרה בגשם מההדסון ואלי הבעל ביקש חנינה מהפקות וביקש קצת עזרה לקראת יום האם שיתקיים ביום המחרת, בכל זאת עם הוטו שהטלתי על ארוחת בוקר מעשה ידי הילדים, או פארק (כמה אפשר ללכת לאותו הפארק???!!!) הוא צריך קצת עזרה עם רעיונות. אז חשבתי קצת ואז פתאום קפץ לי שהחותנת והגיסה היו ב- Cloisters באחד הביקורים ומאוד נהנו, ואנחנו עוד אף פעם לא בדקנו את המקום הזה. אז הנה, שניה לפני שעוזבים, יום האם זו הזדמנות לבחור מקום כזה בלי שהילדים יתלוננו. למחרת בבוקר אמא- mommy חבשה את הכתר, התלבשה כמו מלכה בסטייל ספורט אלגנט ועם בייגלס חמים מהמאפייה הכי הכי ליד הבית ועוד קצת פריטים שאבא ארז נסענו אל הקלוייסטרס. על המוזיאון בפנים ויתרנו, אבל הנוף, אוחחחח הנוף. איזה כיף לשבת ולראות את נהר ההדסון ב- West Side מלמעלה. יש שם תצפית, איך אומרים? מרהיבה! מה אכפת לי אם משעמם לילדים, או קר טיפה. יפה לי הנוף הזה. האמת גם הילדים אהבו. אחר כך ישבנו על הספספלים ואכלנו ואז הילדים הלכו לשחק בדשא עד שהם רבו והרסו הכל והזכירו לנו שבכל זאת אנחנו משפחה צוהלת ושמחה.

 

קינחנו בפינוק לגדול שכבר שנה מתיש את כולנו עם השיר הידוע: I Love Pie, שזה בעצם שאריות ממורל הקיץ בקיטנה של שנה שעברה. אז הוא רק שר, אבל הבעל מאווווד אוהב כל דבר שהלמטה שלו מתחיל בבצק פריך (חוץ מפאי תפוחים). והנה עוד משהו ב- Bucket list שטרם הספקתי לבדוק, ואני קצת מתביישת, כי זה קרוב, וזמין ופשוט לא הגענו. אז עצרנו ב- Four and Twenty Blackbird. שתי האחיות הללו מכינות כל יום איזה פאי שבא להן, ואל תשאלו למה. פשוט ככה. הן אוהבות שאתם באים והן מפתיעות. אז בחרנו אחד עם שוקולד וקרמל ואפילו מלח, ועוד אחד עם Rhubarb, שזה מן ירק/שורש שבארה”ב בעיקר משתמשים בו לאפייה ועוגות. הילדים טרפו ביחד איתנו את פאי השוקולד, הרוברב היה קצת יותר חלש, אבל הגדול גילה שעם מתכון מתאים גם פאי עם בצק פריך יכולה להיות טעימה, והאמצעית הסכימה איתו. הקטן התפנן על מאפין משלו והשקט חזר.

לסיום סלט חצילים ב- Pera

אז אתם כבר יודעים שאני והחברה נפגשות אחת לחודש לעדכונים והסעדה. הפעם היא הציעה Pera, אני הסכמתי. המיקום אי שם ב- Soho. ישבנו בחוץ על הדק המרווח ובחרנו לחלוק מזטים ועוד מנה עיקרית. האמת שאני לא ממש זוכרת מה לקחנו חוץ מהסלט חצילים עם יוגורט שעשה לי ממש חשק, אפילו שהיא אמרה שהיא לא חובבת של חצילים. שתינו טעמנו וליקקנו את האצבעות. אני הייתי בעיקר מרוצה שלא חנקו את הסלט בשום, היא כי זה היה לה טעים. אז אם אתם הולכים לשם למשקה וקצת נשנושים תזמינו את הסלט חצילים עם יוגורט ולא תצטערו. אני מבטיחה.

דרך אגב זה מקום מעולה להיפגש בחבורה ולחגוג ביחד גם בפנים וגם בחוץ. אז שתדעו לכם.

 סיימתי והמטוס עוד לא כאן, אז אפילו יש זמן להוסיף לינקים ותמונות ויום אחד יהיה גם לי לילה טוב…

 

Saying Goodbye

מאי הרגיש כאילו הוא לעולם לא ייגמר, ואז הגיע יוני.

מסתבר שכשהחיים משתנים קשה לכתוב. כל פעם קורה משהו ואני חושבת לעצמי, הנה, אני אשב ולכתוב לתעד יותר את התקופה הזו, אבל לא. עובר יום ועוד יום ואני לא כותבת כלום. ריק. היצירה זזה הצידה והפרידה ממלאה את החלל. המסע עד היום מלמד אותי שכל מה שעברתי במעבר הקודם, קורה הפעם, רק הפעם עם הרבה יותר הבנה של מה אני עוברת. אני נמצאת בתוך התחושות ואני גם רואה אותן מהצד, קודם הכחשתי, אחר כך כעסתי, אחר כך באה ההבנה שזה באמת קורה, ואז חווים הכל. לפעמים זה חזק ולפעמים זה נעלם. אבל זה שם. הפרידה מכולם עם כל העצב שיש בה, אני מגלה שהיא חלק חשוב כדי להתמודד עם כל מה שקורה מסביבנו. אינסוף שאלות מסביב, כולן בסופו של דבר אותו הדבר. אינספור פעמים שאני עונה את אותן תשובות ואותם חלקיקי מידע. מספרת את אותם סיפורים מרגשים ועצובים מהיום יום של המשפחה והקשיים שהילדים חווים. ודי. אולי באמת זה כבר זמן להיפרד. לסיים עם זה. להיות שם, אחרי.

עכשיו אני כאן בצפון קרוליינה. מחר, אם לא יהיו קשיים של הרגע האחרון הבית הזה יהיה שלנו. היום ביחד עם מעצבת הפנים בחרנו צבעים לקירות. אני חולמת ביחד עם הבעל על שווקי הפשפשים שנבקר בהם, נבחר רהיטים ונשלב אותם ביחד בתוך הבית החדש שנבנה בתוך המציאות החדשה שלנו.

בינתיים בחזרה לעבר ולהווה. אני כבר כמה חודשים נפרדת. אבל יוני מביא עימו אינספור אירועים, מקפה של בוקר, או כוסית יין עם חברה כשמחשיך, אנחנו מתחבקות ומבטיחות שזו לא הפעם האחרונה. רסיטל של באלט והאמצעית לא מסכימה לומר שלום למורה לבאלט. זה קשה לה. עוד קפה עם חברה, עוד כוסית יין, עוד שיחת טלפון, עוד חיבוק, עוד פיקניק בפארק עם השכנים, עוד ערב בנות בבר עם החצר, סנדוויץ’ בכץ וטיול ב- Lower East Side עם חברה. כל יום פרידה.

ואם כבר פרידה, אז הנה דייט שכולו אהבה. הבעל ואני לקחנו את יום שבת לבילוי משותף בלי הילדים. החלטנו פשוט לזרום, בלי תכנונים. ובסופו של יום גילינו שהרגליים יודעות בדיוק לאן הלב רוצה ללכת. הקפה הטעים עם ה- cranberry scone, הליכה ב- West Village, סנדוויץ’ של לובסטר טרי בתוך לחמניה בצ’לסי מרקט, הליכה ב- High Line הגלריות של צ’לסי שתמיד ימשיכו להפתיע ואחרי כוסית ביוניון סקוואר קינחנו ב- H&M. למחרת בראנצ’ ב- Taboon בחסות חיים כהן, עם חומוס פוקצ’ה, סביח וביצה חומה.

עוד מעט. בינתיים אני ביום שאני, נותנת לרגליים להוביל אותי.

 

Chuckecheese vs. Dave and Busters

כן! שני פוסטים רצוף, ככה בא לי! 

טיפל’ה באיחור הנני כאן, שליחתנו לענייני Arcades לילדים ולא רק…הם דומים, אך שונים, אותו רעיון אבל קונספט שונה. אחד נדגם בפעם הראשונה שלא בחגיגות יום הולדת לאחד מחברי הכתה, והשני נדגם עבור חגיגות יום ההולדת של הגדול, אבל מכיוון שלקחנו עימנו קבוצה לא גדולה של ילדים בחרנו במסלול  “עשה זאת בעצמך” (כדי לתאם מועד דרך חבילת יום ההולדת נדרשים כ-15 ילדים).

בחופשת החורף החלטתי לעשות צעד אמיץ ולקחת את הילדים במחווה  של רצון טוב לאחד המקומות הפחות אהובים עלי, אבל אהוב ביותר על ילדים– chuckecheese. אז התעטפנו במעילים, שלוש שכבות בגדים, נעליים חמות, כובעים, כפפות ושות’ ויצאנו ביחד לברוקלין הקפואה לטיול אוטובוס קצר בקו B67 שהוביל אותנו מפארק סלופ ל- Atlantic Center, שם בקומה השלישית חייך אלינו העכבר.  
אתם שואלים איך זה עובד? נעמדים בתור לקבלת חותמת זהה על גב היד לכל המשפחה (דבר חשוב ביותר שיכול להבטיח שהילדים שלכם לא יצאו בטעות עם מישהו אחר). משם עברנו לתור של החבילות. עם אוכל? עם שתיה? עם אסימונים? בלי גלידה? עם ובלי… ואז קיבלנו מספר, כוסות ל- Refill, כוסות עם אסימונים לכל ילד והם יצאו עם כוס מלאה אסימונים לשחק בחלל הגדול. בין ביס של פיצה לשירותים, הילדים דגמו את רוב המשחקים בחלל הגדול וגם את אזור הטיפוס/מגלשות סטייל מקדונלדס.

הרעיון הוא שבכל משחק הילדים  משחילים אסימונים ובהתאם לנקודות שצברו מקבלים  tickets. קולעים כדורים לסל, מגלגלים כדורים לתוך עיגולים, משחקים משחקי מחשב עם האצבע ומורידים את הידים וכמובן איך אפשר בלי מזל? תמשכו בידית ואולי תרוויחו 5 או 500 או 10 או 70 כרטיסים בגלגל המזל.

מעניין בתגובות השונות של הילדים בזמן שהם משוטטים בחלל.  עיניים יוקדות “עוד” ממלאות את החלל, עוד כרטיסים רק שיצאו עוד כרטיסים, ויש גם את הפרצוף האדיש-המקצוען. אלו רגילים לזכות בכל מקום באינספור כרטיסים. הוא או היא ילכו בכל פעם לאם, יגישו לה ערימת כרטיסים וימשיכו בתהליך האיסוף. וכמובן שיעור ראשון שבחיים לא מספיק להיות טוב צריך גם קצת מזל….

לסיכום, זו הוצאה של כ- 20 דולר לילד כולל אוכל, אבל להפתעתי הרבה, למרות שזכרונות מסיבות ימי ההולדת חוללו צמרמורות בכל גופי, דווקא נהנתי מהשעתיים הרגועות שריחפו מעל הענן המשפחתי.  עם שקט בלב ופרסים מעפנים שהם זכו חזרנו בכפור הגדול הביתה עם שלושה ילדים מאושרים.
Happy End Number 1

אז כבר אמרתי יום הולדת לגדול, כבר אמרתי שהוא בן 10, אבל עוד לא ציינתי שבכל זאת חגיגות עם המשפחה זה לא מספיק, בכל זאת בן 10 הגאון שלנו. אז הזמנומבעוד מועד 4 חברים קרובים, ויצאנו אל העיר כדי לחגוג את יום הולדתו של הגדול בשיטת עשה זאת בעצמך ב- Dave & Busters

מדובר באותו הרעיון כמו ב Chuckecheese רק בעטיפה משודרגת. מה הכוונה? כאן מדובר בממלכת Arcade שעושה הרבה כסף בבקרי הסופ”ש לילדים, אבל לא רק, כי בעצם המקום מיועד למבוגרים. לפני שסגרנו סופית הבעל בדק עם החבר’ה הצעירים בעבודה שאישרו שהם אכן הולכים לשתות, לראות ספורט ולהינות מהמשחקים השונים. Light Casino….
עם 5 ילדונים מלאי אנרגיות במרכז Time Square ועוד אח ואחות טיפסנו בגרם המדרגות הנעות והוזמנו לבחור לעצמנו שולחנות. הבנים קיבלו שולחן משלהם וההורים והאח והאחות ישבו בשולחן השני. לכל אחד הזמנו מתוך התפריט חבילה של אוכל אופייני לכל מסעדות התיירים באזור שבא עם כרטיס מגנטי שהמלצרית מכינה ומביאה לשולחן בסכום שבוחרים מתוך החבילות שבתפריט (ניתן לרכוש לחוג כרטיס מגנטי ואוכל) הכרטיס המגנטי בעצם מחליף את האסימון שמפעילים את מכונות המשחק השונות.



עד שהגיע האוכל, הילדים יצאו לבחון את המקום. הבונוס הראשון הוא שלעומת chuckecheese, ההורים יכולים להמשיך לשבת ולצפות בקלות רבה בילדים שמשוטטים באזור המשחקים. בונוס נוסף הוא שמשעה 12 בצהריים הבר פתוח לקהל, הבעל הזמין בירה, אני skinny מרגריטה, בכל זאת לקחנו איתנו 5 בנים בני 10 מלאי אנרגיות ברכבת מברוקלין ל- Time Square….משם כבר העניינים זרמו מעצמם. משחקים, ארוחת הצהריים, חזרה לשחק, פדיון כל הכרטיסים שצברו לפרסים שמקבלים – וביננו  D&B  לוקחים בגדול עם פרסים שהם נותנים תמורת הכרטיסים שצוברים.
לסיום קינחנו בקינוחים הסטנדרטיים שכל ילד בן 10 אוהב: שכבת בראוני, מצופה בגלידה והרבה קצפת ועוד עיגולי דונטס שניתן לטבות בשוקולד או כרמל. הבנים היו בשמיים. הצלחה.



אז מה עדיף? מבחינת הוצאות למשפחה של 3 ילדים Chuckecheese יותר זול ואני חושבת שתמורת האסימונים ניתן לשחק זמן רב יותר. ב- D&B מה שלוקח הם הסטייל והאוירה, האלכוהול, האוכל גם אם אוכל תיירותי יקר ולא מרשים, עדיין יש יותר מבחר מב- Chuckecheese, הדברים שהילדים יכלו לקבל תמורת הכרטיסים היו יותר שווים ממחק ומחדד ב- Chuckecheese, אבל קחו בחשבון ההוצאה היא הרבה יותר יקרה לשעתיים של בילוי.

 

 

 

10

עשר שנים עברו מאז כניסתו של הגדול לעולם הזה. את יום הולדתו חגגנו הוא ואני ביחד. במקום ללכת לבית הספר הוא נשאר איתי בבית וצפה במשחק פוטבול אמריקאי בטלויזיה וכהשעון החדש על זרועו הודיע בצפצוף רועש  שהגיע הזמן, רכסנו את מעילינו וצעדנו לרכבת לחגיגה שלנו, כמו שהיבטחתי לו, בלי אח או אחות שצריך לריב איתם על תשומת הלב, רק הוא שלי ואני שלו.
ברכבת סיפרתי לו על היום שהוא נולד, יום חורף חמים בישראל, אני מגיעה קצת עצובה לקיסרי מתוכנן מראש, אבל אז יוצא החתיך של התינוקייה, לפחות כך קראה לו האחות, ולמרות ששלושה ימים התינוק ששקל 4.5 קילו בחר לישון ולא לאכול, כשהוא התעורר הוא התאהב באוכל ובעיקר בהמבורגרים ומתוק ופיצות. ישבנו שנינו לצהריים. הוא מתמוגג על Shake שוקולד והמבורגר ב- Shake Shack החדש, שפתחו לא מזמן בברוקלין, משוחחים על החיים, שיחה של בוגרים. ואני מביטה בו ולא מאמינה שהתינוק הקטן שלי עוד מעט חוגג בר מצווה. כן, אני אמא-mommy לילד בן 10, ילד שלפעמים מרגיז אותי בצורה שאף אחד אחר לא מצליח, אבל ברגעים ששנינו רק שנינו הוא מזכיר לי כמה אני אוהבת אותו ושהוא הפך אותי לדבר הכי חשוב שקרה לי עד היום, אמא (וגם לאמא-mommy), ובעיקר לאדם שלא רק עושה בעולם הזה אלא גם מרגישה תוך כדי שהוא עושה.


 

tiME