Archive for the ‘לחיות כאן ואמהות’ Category

2 Years After

IMG_2971

זה התחיל בזה שניתקנו את הכבלים והתחברנו ל- NETFLIX וזה המשיך בלראות את House of Cards. אם לא ראיתם מבטיחה – בלי לקלקל! פרנסיס וקלייר גרים ב- DC ב BROWN STONE שמילא אותי בגעגועים לעיר שלי. אז יצא שתינוק חמוד נולד לו במנהטן לזו שאני אוהבת כל כך, אז באתי לבקר. ופגשתי תינוק מקסים, אמא שלא ממש צריכה עזרה ומנהלת את העניינים יפה מאד. הוא הראה לי את השלכת ב- Central Park ואת הפסלים של פיקאסו וגם את שוק האוכל החדש ממש ליד המקום שעבדתי בו. הוא היה חמוד ושקט, אבל גם רעב. אז בזמן שהוא אכל ואכל אני יצאתי לשוטט בעיר שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, אבל אז נכנסתי ל- H&M ומייד הרגשתי בבית. זו החנות שבה קניתי את כל הבגדים לגדול, לאמצעית ולקטן וגם לאמאmommy שלא הצטרכה יותר בגדים מפוארים מדי בין הליכה בפארקים, בתי ספר ומוזיאנים. CASUAL היה שם המשחק של H&M ומכיוון שהחולצה הקצרה שלבשתי לא היתה חמה מדי, קניתי לי חולצה מפוספסת ובתחושה זבראית יצאתי להינות מהעיר שחיכתה לי עם מזג אויר מקסים, בלי רוח וקישוטי הלואין.

IMG_2967

זה מאד מעניין לטייל בעיר שלי כתיירת, פתאום שמים לב לדברים שלא שמים לב כשגרים שם. למשל ההבנה שאני עוצרת כשהרמזור אדום ומחכה שכל המכוניות יעברו. כשדיירי ניו יורק דרסו אוטובוס צהוב באחד הצמתים עמדתי לי בצד וגיחכתי בהבנה/השלמה שאני כבר לא מכאן. כשחיכיתי לחברה ברחוב 34, הרחתי את הסיגריות, הרחתי את הביוב והייתי בהלם מכמויות האנשים. מדי פעם גם בדקתי שלא גנבו לי את האייפון. כן! בהחלט משהו השתנה בי. אבל בכל זאת אף אחד לא ייקח ממני את האהבה לכל כך הרבה מקומות שהם לא רחוב 34 שאני אחיה טוב מאד בלעדיו.

UNION SQUARE FARMERS MARKET ממשיך לגדול מביקור לביקור, ומלא בהפתעות. הלכתי כמו ילדה בחנות קסמים לא מפסיקה לפקוח עיניים, מימין סיידר חם שבזמנו קניתי ממנו לילדים שקפאו מקור, משמאל סידורי פרחים יבשים, סידורי פרחים מפרחי כרוב, באמצע דלעות ועוד דלעות ועוד דלעות והנה שם אומן מגלף את הדלעת ויוצר פרצוף על פרצוף, גבינות, דגים. פעם זה נגמר בהליכה קצרה, היום זה לא נגמר ויש עוד ועוד.

IMG_3001

IMG_2979 IMG_2972 IMG_2978

המשכתי למעונו החדש של ה- WITNEY – עכשיו הוא נושק להאדסון כשמעליו ה- HIGH LINE, אבל התור של  המוזיאון החדש בסופהשבוע לא מילא אותי בחשק להיכנס, לעומת זאת רציתי לאבד לי ברחובות כמו פעם בהתחלה כשרק הגעתי לעיר שלי ולמדנו לאהוב זו את זו. הייתי משאירה את הילדים עם הבייביסיטר, רצה לרכבת ובלי לתכנן פשוט יורדת בתחנה שהרגישה נכון. עליתי לביקור ב- HIGHLINE אבל הרגליים אמרו שהן כבר היו כאן ולא בא להן על הצפיפות  הזו – זה מקום שצריך ללכת, לא להצטופף, אז הקשבתי לרגליים ולקחתי את המדרגות הקרובות בחזרה למורד הרחוב. זה השתלם כי נתקלתי ב- POP UP GALERRY של MR BRAINWASH בכל פעם הוא מופיע עם גלריה במקום אחר בעיר. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאין אדם שנכנס לשם (לא חשוב באיזה גיל) ולא מצחקק להנאתו ורוצה עוד ועוד. בצ’לסי מרקט שגם הוא ממשיך לגדול עצרתי בשוק האומנים ולמרות הצפיפות של סופהשבוע העמוס בתיירים (אני??) היו שם כל כך הרבה דברים יפים. פנינה קטנה בלב הצ’לסי מרקט. האמצעית הרוויחה שרשרת.

IMG_2982 IMG_2984 IMG_2988 IMG_2983

אז הפעם לא הצליח לי משהו בתחום הקולינרי אבל הצלחתי לשתות שני BUBBLE TEA מסוג הדברים כמו ה GUMMY BEARS שהאמצעית ואני אוכלות, מסתכלות אחת על השניה ולא מבינות למה אנחנו נהנות מהגועל הזה. אז ככה זה עם הבאבל תה שלי ואם הוא בטעם שקדים אז הכי טוב.

IMG_2997

מה שכן note to self לחזור לכאן בסתיו ורק במהלך השבוע, שכחתי כבר שתיירים בניו יורק זה מעייף! (-;

ועד לפעם הבאה, אני אסיים את הסושי ואלך לומר שלום אחרון לעיר שלי.

 

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

Spring Flowers

photo 2

הקטן ואני נוסעים במכונית ביחד ל-Y  “‘קטן, תראה כמה הכל יפה עכשיו באביב”

“נההה” הוא אומר, נשמע בדיוק כמו הגדול והאמצעית, חסר התרגשות, “את יודעת שאני לא אוהב פרחים”.

“כן…” אני עוצרת רגע מארגנת את המחשבות””אבל…(עוצרת לעוד רגע) אתה יודע?” אני שוב מנסה, “לכל מלה בעברית יש שורש, זה הלב של המלה שתמיד נשאר: פרחים, פרחנו. והשורש של המלה פרחים מורכב מהאותיות פ’ ר’ ו-ח’. ואתה יודע? תוך כדי השיחה שלנו פתאום גיליתי משהו מעניין…לפרח יש שתי משמעויות. המשמעות הראשונה למילה פרח היא שבאמת הפרחים גדלים, ופורחים. אבל יש גם משמעות נוספת. ששמעת בכל מיני סיפורי שסיפרנו לך על הפרפר שפרח ונעלם. לפרוח זה גם להיעלם. אחרי שהפרחים פורחים, הם נעלמים ובמקומם באים העלים”.

“נכון…” הוא עוצר ואני רואה במראה את העיניים הכחולות מקשיבות בסקרנות.

“אבל תחשוב על זה… ” המשכתי, “אחרי שהפרחים יפרחו ואז יפרחו ויעלמו, במקומם יבואו העלים הירוקים וכל הצבע החום/אפור של החורף יתחלף בירוק, ויהיה לנו צל והכל יהיה שוב כל כך יפה, ואחר כך הצבע של העלים ישתנה לכתום ואדום וצהוב, אז בכל זאת זה טוב שיש פרחים”.

“אמא-mommy, אני אוהב סתיו” הוא אומר, “העלים נושרים על האדמה ואני יכול לקפוץ עליהם ולהשתולל”.

שנינו שתקנו ואז קטן התעורר ואמר בהתרגשו

ת: “אמא-mommy, גיליתי משהו!”

הקשבתי בשקט בעודי מנענת בראש כדי שידע שאני מקשיבה ולא שטה לי במחשבות.

“אני מכיר עוד מילה עם השורש פ.ר.ח! המילה – אפרוח!. גם האפרוח פורח מהביצה וגדל ואז התינוק נעלם ובמקומו מופיעה תרנגולת, או תרנגול”.

דמעות של אמא-mommy

 חג אביב שמח לכולם עם הרבה פריחות, מעט אלרגיות והרבה דמעות של אושר.

photo 1

 

 

 

NY Snow vs NC Snow

snow1

לפני שעברנו לצפון קרוליינה אחד הדברים שהכי קסמו לי במעבר היה מזג האויר. Mild – זו המילה שכולם השתמשו בה כדי לתאר את מזג האויר. 4 עונות – גם בביטוי הזה השתמשו הרבה. וזה באמת נכון חם פה הרבה יותר מבניו יורק, כשהם מתחילים ללבוש מעילים, אנחנו עוד מסתובבים בחולצות קצרות, או ז’קט וצעיף בשביל הפוזה.

אז בשנה שעברה כשהתקשורת רעשה מסופת השלג שמתקרבת אלינו ובתי הספר נסגרו, ישבנו בבית וחיכינו. למחרת בבוקר כשפתחנו את הדלת וחיכינו לשלג הגדול. בקושי שני סנמטימטרים היו שם. אבל מי שכן היה איתי 3 ימים בבית היו הילדים. מכיוון שאין פה הרבה ימי שלג אין את התשתיות שיש בניו יורק לפנות את השלג במהירות מהכבישים ואם יש קרח על הכבישים בגלל הטמפרטורה הנמוכה, אף אחד לא רוצה על הראש שלו תאונה של אוטובוס צהוב בדרך לבית הספר. אז סוגרים. שבוע אחרי אנקדוטת השלג – כשוחרי קרבות שלג עקובים מרגליים רטובות וקפואות בעיר הגדולה הבעל ואני גיחכנו כשהודיעו שסופה קריבה ובתי הספר יסגרו בצהריים. אם אחרי 24 שלמות הגענו למספר סנטימטרים אל חשש! מסגרות החינוך נסגרו באותו יום בצהריים. אספתי את הקטן מהגן, וכמו פולנייה טובה עצרתי בסופר בדרך הביתה לקנות לחם וחלב כדי שלטרמיטים שלנו יהיה מה לאכול כשהשלג יבצר את ביתינו. 20 דקות אחרי חלב ולחם ועוד כמה דברים שהייתי ממש צריכה, יצאנו הקטן ואני מהסופר וחשכו עיני. הרכב שלנו היה מכוסה ערימות עצומות של שלג וכל הכבישים מסביב שתמיד זורמים ומאפשרים לנו להגיע ממקום למקום בחופשיות – נפקקו. התקשרתי לבעל ואמרתי לו: “זה רציני! צא עכשיו”. וכך עמדתי במשך שעתיים וחצי מרחק של 10 דקות נסיעה מביתנו. באותו זמן שאני באוטו עם הקטן מתפללת שכח עליון יפזר את הפקקים והשלג שנערם על הכביש, האוטו של הבעל נתקע והוא נאלץ להשאיר אותו בחניון בצד  וללכת ברגל הביתה. מי יודע מתי ישוב. אם אתם זוכרים שיתפתי בעבר שבחלק מבתי הספר באזור שלנו לוח שנת הלימודים עובד אחרת לגמרי –  הילדים נמצאים 9 שבועות בבית ספר ו- 3 שבועות הילדים בבית, לכן באמצע החורף הוא והאמצעית היו בקיטנה. ובאותו יום גם כן.

כך שהסטטוס לאותו רגע שבעלי צועד הביתה ואני במכונית עם הקטן נראה כך על לוח המצב: – האמצעית הגיעה הביתה בזמן שאני נכנסתי לסופרמקרט עם אמא של חברה שהחזירה אותה מהקיטנה. – אני באוטו עם קטן אחד, לחם וחלב (לפחות לא נרעב) – בעלי צועד ברגל ממקום עבודתו לקיטנה בה נמצא הגדול אליה אינני יכולה להגיע כי השלג גורם לכולם להחליק בעליות ובירידות בכבישים.

למזלי המכונית שלי שיתפה פעולה בעליות שכל המכוניות האחרות החליקו ונאלצו לעצור בצד ושעתיים אחרי הגעתי הביתה והתאחדתי עם האמצעית. הבעל הלך והלך עד שהגיע לקיטנה של הגדול ושניהם הלכו בשלג עוד כשעה הביתה.

הסופה הזו לימדה הרבה ותיקי שלג מניו יורק ושיקגו וויסקונסין ונברסקה שכשיש שלג בצפון קרוליינה הם צריכים להישאר בבית ולא לנהוג. למה? כי אין את התשתיות שיש בארצות השלג בעיקר אם הסופה תופסת אותנו בהפתעה. נקודה.

אז ביום רביעי כשקמתי מוקדם לבוקר של פעילות הבנתי שטיפטופי שלג עקשניים שיורדים בחוץ ישאירו את ילדינו שוב בבית. התוכניות בוטלו והחלטתי לנצל את זה שהכבישים ריקים ולקפוץ לגיחה מהירה בחדר הכושר. חדר הכושר לא כל כך רחוק מהבית שלנו, אבל לפתע כשהבנתי שהשלג לא הולך להפסיק לרדת בעקשות וערימות שלג החילו להיערם במגרש החניה הלב שלי והבטן שלי החלו לפעום. אני מודה ששאלתי את עצמי אם אני לא צריכה להסתובב ולחסוך לעצמי שעתיים וחצי ברכב בשביל שעה בחדר הכושר. אבל נכנסתי, ועליתי על המכשיר החתיך שלי שמזיז את הרגלים במן ספירלה מצחיקה שכזו ונתתי לחששות שיצרו ערוצי החדשות המקומיים סביבי להאיץ את פעימות הלב שלי עם כתבי שטח שנוהגים ברחובות הערים סביבנו ומדווחים בהתרגשות על כמויות השלג שהם רואים ברחובות. אוחחח איך שאני עבדתי מהר באותו בוקר כדי להגיע ליעד שרציתי. וכשהגעתי ירדתי מהמכשיר – צילמתי אותו עבורכם למזכרת ואצתי לאוטו שכוסה בשכבה נכבדה של שלג ואמרתי לו שהוא יקח אותי יפה הביתה ואם לא, אז לא נורא, יש הרבה אזורי חניה נרחבים בדרך הביתה ובסך הכל תוך שעה הליכה אני אהיה בבית. לאוטו ו- אמא-mommy שלום. אבל אני מודה שהמחיר כבד מדיי. על כל יום שלג אנחנו מקבלים את הילדים איתנו בבית לשבוע. sno3 sno2

אז כן אני מעדיפה את הטמפרטורות של ה- state החדשה שלנו, אבל לא מעריכה את ה- mind state שאני נמצאת בו כרגע אחרי שבועיים שהילדים ואני תקועים ביחד בבית… טוב… לפחות שיגרפו את השלג…

sno4

אביב! אני מוכנה.

 

About Cookies and Lights

10526000_10152472205908941_3159906649788856326_n

עוד לא סיימנו לנקות את העלים שנשרו על הדשא, והגג ובכלל וכבר הופיעו אורות מנצנצים שמקשטים את בתי השכנים והחנויות. אחרי שלמדתי לגור כאן בחורף ולראות איך הכל נעשה חום ועצוב, וכמה אנשים מאבדים את שמחת החיים ובוחרים להסתתר בתוך הבתים, אני בטוחה שמעבר להיבט הדתי, רוב הסממנים סביב החג נוצרו כדי לאפשר לכולם לצאת מהבית לקנות אינסוף מתנות, לא חשוב אם יש בחוץ גשם או הררי שלג. העיקר שלא ישארו בבית ויצאו החוצה בבגדים אדומים, או ירוקים . קישוטים מבפנים, או מבחוץ , לא חשוב, העיקר שלא יישאר מקום לחום העצוב שמסביב. ביום ראשון שעבר גם הקטן היה קצת עצוב, הוא היה עם חום מציק שמספיק כדי להשאיר אותו בבית ולא ללכת למסיבה או בית ספר, אבל לל מספיק גבוה כדי להרגיש ממש חולה או סתם סמרטוט רצפה. אז ביום ראשון כשחזרתי מזמן איכות עם האמצעית והחושך כיסה את הרחובות לקחתי את הקטן איתי לראות את קישוטי הבתים ברחובות לידנו. נכנסנו לאוטו ויצאנו להרפתקאה, כאשר הקטן מכוון אותי ימינה, שמאלה, או פשוט ישר. ואני מקשיבה להכוונות ונוסעת לאט לאט בין הבתים. בסוף המסלול חזרנו דרך אחד הכבישים הצדדיים, שבדרך כלל הומה מכוניות, וכך בתוך החושך כשהכביש מתפתל, על הגבעה שהציצה מהחלון שלי ושל הקטן הופיע לו שביל של אורות שהוביל אל הבית שבקצה הגבעה ובין לבין עמדו להם איילי חורף מאינסוף אורות קטנים והסתכלו עלינו בחזרה. הקטן ואני הגענו להחלטה חד משמעית שזה הבית המנצח.

ואם הצלחנו להעלות לקטן את המורל בהרפתקה הקטנה שלנו,  אז נעבור לדרכים אחרות לחגוג ולחגוג ולחגוג לפני חג המולד כדי לגרש את החום ולמלא את הלב ב- festivities. אז הנה דוגמא: לפני כמה שבועות הטלפון זימזם. הודעת טקסט. האמא של החבר של הגדול בצד השני. נפגשנו פעם, או פעמיים. היא רוצה להזמין אותי ל- Cookies Exchange Party אצלה בבית, ואם אפשר את האימייל שלי בבקשה. הגיע האימייל והוזמנתי למסיבת העוגיות בשבת שעברה. מכיוון שאני אוהבת להתנסות במסורות חדשות שאני לא מכירה בתקופת החגים, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אישרתי את הזמנה. רק אני לבדי. בשנים האחרונות ובעיקר מאז שעברנו לצפון קרוליינה התרגלתי ותרגלתי נוכחות באינסוף אירועים אליהם הגעתי לבד. אירועים בהם נדרשתי לתרגל שימוש ביכולותיי החברתיות (המוגבלות) שמחייבות אותי להכיר שוב ושוב אינסוף אנשים חדשים ולגייס את כל טיפות הסקרנות שיש בי כדי לייצר שיחות שנמשכות יותר מחצי דקה. בשישי בערב בעודנו צופים ב- The Voice (ואל תקלקלו לי, טרם הספיקונו לראות את ה- finale) פתאום נחתה עלי ההבנה שהזמנה למסיבה שכזו אינה כוללת רק להכין סתם עוגיות טחינה. אני צריכה להכין משהו ובגדול! ולהוסיף ליד 15 עותקים של המתכון כדי שיתר הנשים יוכלו לקחת איתן הביתה ביחד עם שלל העוגיות שעל השולחן.  זה השלב שבו איך אפשר לומר בעדינות? נלחצתי! בעודי צופה ב- The Voice בחצי עין, השקעתי את מלוא תשומת הלב ללמוד על עולם העוגיות ועולם מסיבות חילופי עוגיות. אז דבר ראשון צריך שהעוגיות לא יכילו אינסוף מרכיבים שיריצו אותי מחר בבוקר לשלושה סופרמרקטים שונים (כי כמובן שהיא תמיד עושה הכל ברגע האחרון). וצריך לבדוק איך מגישים את העוגיות במגש? על צלחת? בקעריות קטנות?, וכמה להכין? 15 מספיק? או שצריך יותר? ומספיק רק להדפיס את המתכון, או שצריך לקשט את המתכון ולשים בריסטול חינני מתחת? ורגע! מה לובשות נשים לאירוע של cookies exchange – כן! גם את זה צריך להבין… (תודה לך אלוהי ה- Pinterest) כבר הגעתי לכמה אירועי כריסטמסט ביתיים במלא הדרי כשכולן מסביב לבושות בג’ינס וסוודר חורפי… כל כך הרבה קודים תרבותיים קטנים, מזל שאירחתי מסיבת תה בבית לא מזמן והיו באמתחתי מספר צלחות כסופות מעוטרות שהולמות את האירוע. אוףףףף מעייףףף.

הרגע הגדול הגיע, עם עוגיות טבעוניות (בכל זאת העוגיות הללו צריכות לייצג אותי) ולבוש לא מפואר מדי, הגעתי עם מגש כסוף עטור בעוגיות (אולי לא הכנתי מספיק?). צעדתי אל הדלת ושם קיבלה אותי חבורת נשים. כולן מורות מאותו בית ספר. במשך שעתיים הן לא הפסיקו לדבר על התלמידים, ההורים ומשרד החינוך האזורי שמכריח אותן לעסוק בכל מיני דברים מיותרים. מלבד שיחה עם אחת מהן ששברה את הרגל, והאמא של החבר שסיפרה קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, לא מצאתי שום אחיזה למצוא משהו משותף. זה היה ערב קשה, זו פעם ראשונה שצפיתי בהרמוניית חדר המורים במסיבה בסלון בייתי. בסוף הגיע הרגע הגדול. הלכנו אל השולחן הארוך ב- Formal Dining Room. כל אחת העמיסה על מגשה/צלחתה או בקונטיינר פלסטיק שהכינה מבעוד מועד מספר עוגיות, הוסיפה קומפלימנטים (למרות שלא טעמה מהן) וביחד כולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחתי להיכנס למכונית שלי. חזרתי לבית שלו. אחד במיטה ועוד שניים שיושבים מרוצים ליד האח וקוראים ספרים ביחד עם הבעל. אבא סוף סוף הדליק את האש ובפעם הראשונה הבית לא כוסה הררי עשן. הילדים היו שלווים אחרי אינסוף מרשמולאים שנצלו על האש, הבעל נראה רגוע גם כן. וצלחת העוגיות? רובן היו עם peanut butter ונשארו יתומות על המגש, קצת כמו שאני הרגשתי במסיבה הזו. טוב… לפחות עכשיו אני יודעת. חג חנוכה שמח ומאיר לכולם.

 

 

בצק שמרים בעברית

בצק שמרים

“immamommy?” האמצעית ניגשה אלי יום אחד, “אני רוצה לקרוא יותר טוב בעברית, לא נעים לי לשבת במסעדות בישראל ולא להצליח לקרוא את התפריט”. זה היה חצי שנה לפני הביקור המתוכנן בישראל, הדוד שלח ב- what’s app תמונה של טבעת יהלום וידענו שבקיץ יהיה צפוי ביקור לחתונה בישראל.

“איך את רוצה ללמוד עברית?” שאלתי אותה, “שתינו יודעות שכשניסיתי ללמד אתכם לקרוא ולכתוב בעברית זה לא עבד ודי מהר התחלנו לריב”. שתינו ישבנו זו ליד זו וחשבנו, אני ממקום של אמא-mommy  ישראלית שבכל זאת רוצה שמעבר לדיבור הם ידעו גם לקרוא ולכתוב. ככל שהם גדלים והאנגלית באה יותר ויותר בקלות, זו נעשית משימה יותר ויותר קשה לשמר את הצד של הקריאה והכתיבה. מצד שני, אנחנו לא רוצים שהעברית תהיה משהו מאוס שלא רוצים לגעת בו. ראינו יותר מדי הורים מתוסכלים בכל השפות שהילדים שלהם לא מעוניינים לתקשר איתם בשפתם בגלל שהם הכריחו אותם לדבר בעברית.

“מה דעתך לשלוח אימיילים לסבא ולסבתות? בעברית?”

“נשמע טוב” היא ענתה עם חיוך, זה אומר עוד כמה דקות מול מסך, אבל מבחינתי זה היה מקום לייצר עוד ערוץ של קשר עם הסבים ועבורה מקום לקרוא ולכתוב מבלי להפוך את זה למשהו מעיק. הסבתות פרשו בשיא, הסבא הפתיע והמשיך לכתוב אימיילים. מכיוון שהסב הוא אבי, ויש לו אוצר מילים עשיר  מאוד שיכול לעייף ילדה אמצעית בת 10, וגם לא מעט מבוגרים, ביקשתי ממנו שיכתוב שתי שורות בכל אימייל, לא יותר, אבל! ישתמש במילים נרדפות שיאפשרו לה להעשיר את אוצר המילים שלה. וכך היה.

בתחילה היא כתבה שתי מילים כתשובה. אחר כך 3, ואחר כך משפט. לא היה לה קל, אבל כשהאמצעית שלנו מחליטה שהיא רוצה לעשות משהו היא עושה אותו במלוא הרצינות. וכך לאט לאט ראינו התקדמות. בכל פעם לימדנו אותה עוד ועוד מילים, מתי ה- ע’ וה-א’ ומתי הח’ וה-כ’, ועם כל קושי שלה, ראיתי גם את הקושי שלי: מתי ie מתי S ומתי C. בהחלט מסתכל. לא מזמן אבא שלי שאל אותי אם אני כתבתי עבורה את התשובה, כי היא כבר שילבה הומור וחשיבה ביקורתית אל תוך התשובה שלה.

ואז הגענו לישראל, וביקרנו חברים. הגדולה שלהם שהיא גם בת 10, הכינה לנו את ארוחת הערב, פיצה מספר בישול חדש לילדים. האמת? בתור אחת שמעולם לא התעסקה עם בצק שמרים, הערצתי את הילדה מכף רגל ועד ראש, ובנוסף זה יצא ממש טעים. האמצעית הסתכלה בשקט, אני הצצתי בספר”ביסים קטנים” של הילה קריב, אחת מבלוגריות הבישול החביבות עלי, ויש לנו גם משהו משותף, גם היא מגדלת ילדים בארה”ב וגם היא הגיעה לבישול וכתיבה בעקבות הרילוקיישן לניו יורק, היום היא גרה בברקלי, קליפורניה.

“אמצעית? מה דעתך שנקנה את הספר? לדעתי את כבר קוראת נפלא ויכולה לתרגל בישול ועברית באותו זמן!” אמצעית ניצלה את הסיטואציה וביקשה שאבטיח לא להתערב, אפילו אם המטבח יהיה עם ענני קמח וסוכר על הרצפה. החבר הסתכל עליי באישור שהגיע הזמן לשחרר מטבח נקי ומסודר, ואני שחררתי. הבאנו את הספר מישראל והתחלנו ביחד. למדתי איתה ועם עצמי שעם שמרים חייבים להיות מדוייקים ואי אפשר לאלתר, למדתי לאפשר לה לטעות, למדתי לנשום עמוק כשיש קמח על הרצפה. והכי חשוב למדתי שהיא יכולה לבד.

עכשיו בכל יום שישי אנחנו אוכלים חלה שהאמצעית מכינה לנו לבד. כשסבתא באה לבקר,היא הכינה לה, לבד לבד עוגת שמרים במילוי שוקולד, עוד מתכון מעולה לגדולים חסרי סבלנות מהבלוג של הילה קריב. והכי חשוב, גיליתי שגם אני עם קצת יותר סבלנות נהנית מאפייה והכי הכי מבצק שמרים.

 

Getting Out of My Box

Photo-Source-Five-Oaks-Club

בקונצטרט קאונטרי לפני שבוע שהשכנים הזמינו אותנו להצטרף, הבעל שאל: “נו? אז מה אמא-mommy היתה אומרת על זה”, בצבצו שוב רגשי האשם.

יומיים אחרי יושבת עם קרובות משפחה, אמא ובת, בבית קפה בתוך יער, הכל פסטורלי ואז היא שואלת: “למה את לא כותבת יותר ב-אמאmommy?, זהו זה?” השיחה איתה עזרה לי להבין כמה אני מסתובבת עם רגשי אשם לגבי הבלוג הזה שהוביל אותי למה שאני עושה יום אחרי יום באושר רב.

אז בפרוש שנה חדשה – שנת 5775 – מספר יפה שכזה עם שני שבעים ושני חמשים אני מתחייבת לחזור ולהיות נוכחת בחיי האנשים שכן אוהבים לקרוא אותי ואת קורותיי, זה כנראה חלק מהמסע, זה כנראה חלק מהצורך שלי להבין שלמרות שעברתי לצפון קרוליינה, זו אותה אני רק בתפאורה אחרת. הבניינים הגבוהים התחלפו בעצים גבוהים, החנויות ובתי הקפה התחלפו בשולחן האוכל הסבתאי העגול שמכוסה בזכוכית שרוטה ומתחת לזכוכית מציצים עליי ענבים ואגסים בציור יד, והמכולת הקוראנית התחלפה ב- trader’s Joes ווולמרט. כן, מן עולם של ניגודים. ובתוך כל זה, חוזרת לקרובות בבית הקפה. הבת מספרת שהיא מעצבת צעצועים. לא ידעתי את זה עליה. גם כנראה לא הייתי יודעת אם לא הייתי נעשית מאמנת, השתיקה מאפשרת לי להקשיב ולהכיר אנשים שהיו סביבי מחדש. היא מספרת לי על המשחקים עם סבא מאז גיל קטן, על איך משחקי קופסא תמיד היו חלק מחייה ואני רואה ומבינה עד כמה התשוקה למשחקים, לא ל- candy crash בפייסבוק עמוקים בתוכה. הילדים חוזרים מבית ספר, היא מוציאה כמה משחקים שעיצבה בעצמה ועוד כמה שהן קנו לילדים והיא יושבת לשחק איתם בזמן שהאמא ואני מקשקשות ומכינות את הקומפוננטים לארוחת הערב על האש בפטיו. בחוץ סתיו והילדים לא מבקשים מסכים, הם גם לא מבקשים אוכל, הם משחקים איתה. גם כשכבר אחרי זמן לארוחת ערב, הם גומאים בשקיקה כל משחק, מדי פעם הקטן מזיל דמעות כי הוא מפסיד, אבל היא לא מוותרת לו, צריך ללמוד להפסיד היא אומרת. אני מסתכלת עליה ונזכרת בהחלטה של הבעל ושלי כמה ימים קודם ביום כיפור. אני צמה, הוא אחראי על הילדים ולא נוהגים לבית כנסת, כי אני לא רוצה. אנחנו מציעים אפילו קצת כופים ערב ללא מסכים, להרגיש אוירת חג, כי זה מה שנשאר כדי להרגיש יום כיפור. הילדים מעקמים את האף אחרי הארוחה המפסקת, אבל אנחנו מוציאים את חפיסת הקלפים שתמיד מעלה חיוך אצל כולם. ארבע אותיות T A K I והילדים בשמיים, הקטן בוכה שזה לא פייר שהוא הפסיד, הגדול והאמצעית מתעצבנים כי אנחנו רוצים לוותר לו. אבל הערב מעלה חיוכים, הגדול והאמצעית לא רבים, הם אפילו עושים קואליציה נגד הבעל ונגדי. הבעל ואני רבים מי מלך ה- TAKI, אם הוא לא יגיב פה שהוא המלך אני צנצנת (כן- אני עושה לך הפוך על הפוך). ואני? האמת בא לא להתנתק מהפייסבוק ולדאוג שהילדים שלי לא יתחברו אליו אף פעם. ובינתיים האמא והבת המשיכו במסע, אבל השאירו מאחוריהן שלוש קופסאות משחקים. אבל אלו קופסאות שהחזירו את הניצוץ שאבד למשפחה שלנו, ניצוץ המשחק המשפחתי. שנה טובה לכולם ונתראה בקרוב, יש לי רשימה ארוכה של פוסטים שאני רוצה לכתוב. מבטיחה לחזור לכאן בקרוב.

 

Guest Post @ BRB – איך למדתי להפסיק להחליט

חלק מכם יודעים שאני מנהלת את פורום להיות הורים בחו”ל בפורטל תפוז. ניהול הפורום הזה, זו אחת הדרכים שלי לתמוך בהורים שיעברו, או כבר עברו לגור בארץ אחרת. מעבר לזה, הפורום הזה הוא גם המקום של הרבה מאיתנו להרגיש בבית. גם החברה הכי טובה בעולם, אם היא לא חוותה תהליך של רילוקיישן לעולם לא תבין באמת מה עובר עלי, ולפעמים היא אפילו לא תבין למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה. ההורים בפורום הזה מבינים. במעבר לארץ אחרת אנחנו נעשים מאוד מודעים לאיך אנחנו מתנהגים בעיקר כי אנחנו לא תמיד מבינים את קודי ההתנהגות. הפורום הזה, והרבה פורמים אחרים, הוא אחד המקומות היחידיים שאני יכולה להיות 100% אני ולהרגיש בנוח עם כל דבר שאני אומרת, או חושבת ולדעת שהרבה הורים אחרים מרגישים בדיוק אותו הדבר.

לפני מספר שבועות באחד הדיונים עלה הנושא של חופש גדול ואיך אנחנו מתכוננים לחופש ברחבי העולם. אני שיתפתי באיך אני מכינה את תוכנית החופשים שלי עם הילדים, אחת האמהות ביקשה שאפרט יותר, ובהשראת הדיון הזה, נכתב הפוסט  הזה שפורסם באתר BRB.
 

אז איך נראה אצלכם החופש הגדול? עד לא מזמן אצלי זה נראה ככה: אמא?! מה עושים היום?!

חשבתי שניסע למוזיאון הזה. למה את תמיד מכריחה אותנו ללכת למקומות משעממים? הקטן מציע: “אולי נלך לגן חיות?”, הגדול: “לא רוצה! משעמם, רוצה ללכת לספרייה ולבחור ספרים”, האמצעית: “לא! לא עוד פעם ספרייה, אולי נזמין חברים?” אבל החברים בחופש, הם נסעו ל… תפסיקו להציק אחד לשני, רדו מהספה, אמרתי רדו מהספה, אני תיכף מסיימת לארוז ונצא כן! אני תיכף מסיימת ויוצאים. אמא? את קונה לנו גלידה?

להמשך הכתבה לחצו כאן

 

 

Mother’s Day – I am Full of it!

menu

100 שנה מאז Ann Reeves Jarvis הקימה מועדון לתמיכה בנשים שנעשו אמהות. Ann Reeves Jarvis בעצמה לא היתה אמא, אבל לאחר שאמה נפטרה היא הציעה לציין את יום האם – Mother’s Day  ביחיד ולא ברבים, שיאפשר לכל אחד מאיתנו לציין לרגע את הזכרונות והערכים שעליהם האמא שלו/ה גידלו אותו/ה. מאוחר יותר היא גם יצאה נגד ההתמסחרות של החג הזה שקיבל צביון של פרחים, וכרטיסי ברכה ואפילו נגד אלינור רוזוולט שעשתה שימוש ביום הזה לגיוס כספים. 100 שנים…

אז אמא-mommy מה את רוצה לעשות ביום האם? שאלו אותי סופ”ש קודם לכן. “יש לי שתי בקשות” אמרתי בשמחה לקראת היום שאני הכי אוהבת, היום שבו מפנקים אותי בלי לציין את יום הולדתי ה- 24 ב- 14 (כמעט 15) השנים האחרונות, אבל מי סופר…. בקשה אחת – בלי ארוחת בוקר למיטה – כן… אני יודעת, לא משהו האמא-mommy הזו. ותנו לי ללכת לחדר כושר בשקט. הילדים ישבו מגרדים את פדחתם, מנסים לחשוב איך יתגברו על המכשולים שהצבתי אם לא מדובר בטוסט וביצה מקושקשת. ואז האמצעית הבריקה: “את לפעמים אומרת שנמאס לך להכין ארוחת ערב, אז אנחנו נכין לך ארוחת ערב טבעונית (כן… בחודשים האחרונים אמאmommy הצטרפה לממלכת הטבעונים והיא אוהבת! את זה מאוד!).

במשך שלושה ערבים ישבו הגדול והאמצעית מול המחשב, ובמקום לראות תוכניות של דיסני, או לקרוא סטטיסטיקות של NFL , או NBA (אפילו שזו כבר לא העונה) הם חיפשו מתכונים טבעוניים. #Vegan….

כן… קרוב ל- 4 שעות של מחקר, של העתק והדבק ובסופו של יום רביעי הוגש לי ה- MENU  מתוך מבחר אפשרויות הייתי צריכה לבחור: מנה ראשונה, מנה עקרית, תוספת וקינוח קוד לבוש לאירוע – Formal . הגדול הכין רשימה וביחד יצאנו אל העולם למצוא את כל המרכיבים שהם צריכים עבור ארוחת הערב החגיגית. וביום ראשון, אחרי חדר כושר ופתיחת עונת הרחצה בבריכה השכונתית, אני ישבתי לגזור תמונות לכל מיני סדנאות שאני עושה והם ביחד עם הבעל בישלו, שמו מפה, ערכו וקישטו. “הי! לאן אתם הולכים???” האבא שאל “סיימנו ” ענו הילדים “לא!!! לא כל-כך מהר!” האבא ענה “שכחתם לנקות” “זה הרבה עבודה” אמרו הילדים בסוף המלאכה “כן!” אמר האב הגאה “ואמא-mommy עושה את זה כל יום”. “היא באמת עובדת קשה…” אמרו הילדים

לאחר כבוד הוזמנתי לשולחן, האוכל היה נפלא: פטריות ברוטב עשבים, אצבעות בטטה ותפוחי אדמה בתנור בליווי ירקות מוקפצים עם ג’ינג’ר ולקינוח בראוניס ללא ביצים וחלב.

אני יודעת שזה אולי קצת מתוק וצמר-גפני, אבל להיות אמא זה לא תמיד דובדבנים עם קצפת, לרוב זה די אפור. לרוב מקבל אתכם בכניסה לבית ספר, למרות החיוך והרצון הטוב שאספתם בדרך אליהם, מצב רוח קרבי, או פרצוף חמוץ שמרחיק מכם את כל החמימות והמחשבה לקחת אותם לאכול גלידה, לרוב הם אומרים לכם דברים לא יפים רק כי אתם שם (ולפעמים גם ליד אנשים אחרים כדי שזה יהיה מביך עד הסוף) וגם כי אנחנו זה המקום הבטוח שלהם להגיד דברים שהם לא התכוונו. אז אני בוחרת להיום המקום הבטוח, כי אני יודעת שלמרות כל מה שהם מאכילים אותי ביום יום. יש גם רגעים שהם מאכילים אותי בגאווה והרבה השראה.

 

Where Are You From?

לא מזמן ניהלתי שיחה עם אנשים בסדנה מסויימת שהייתי בה, היו שם אנשים מעל העולם והנושא עלה: איך תמיד כל כך מהר אנשים שלא מכירים אותנו שואלים קודם כל מאיפה אנחנו… למה זה כל כך חשוב לנו??
משתפת מתוך פוסט שלי שפורסם באתר BRB שמספק מידע למשפחות לפני, אחרי, או תוך כדי רילוקיישן.

יש משהו בפנים שלי שאנשים בטוחים שהם מכירים אותי, זה התחיל בצבא, המשיך באוניברסיטה ואחר כך גם בחיים העסקיים:  “אני מכירה אותך!”, “מאיפה את? אני בטוחה שאני מכירה אותך…”, “את לא מחיפה? אולי יש לך בת דודה מחיפה?”, “את לא גרת ב…?” זה המשיך באנשים שנופפו לי ברחוב, בטוחים שהם מכירים אותי.

כשעברתי לכאן הנפנוף ביד התחלף בנפנוף השאלה: “מאיפה את?”, הקופאית בסופר, אנשים שנפגשים איתי, הורים בבית ספר, הרופאים, הספרית: “מאיפה את?”.
פעם התשובה היתה ברורה,הייתי עונה בנחרצות שאני מישראל זה היה מאוד ברור. אבל, בזמן האחרון כששואלים אותי את השאלה הזו אני כבר לא ממש יודעת מה לענות. אני מוצאת את עצמי מתחילה את המשפט ב- Originally I am from, ואז עוצרת ומתלבטת מה לענות. אני גרה בארץ אחרת מעל 8 שנים, החוויות שעברתי שינו אותי ואת דרך המחשבה וההסתכלות שלי על העולם שלנו, אני נוע אחרת. אני זוכרת באחד הביקורים שלי בישראל הבנתי שאני כבר לא מרגישה ממש שייכת, כן… הכל יותר פשוט, הקודים ברורים, השפה היא השפה שלי שנולדתי לתוכה, אבל פתאום שמתי לב שאני מדברת אחרת ולפעמים אפילו לוקח למילים קצת זמן לצאת והן צריכות קצת עזרה בהשלמת המשפט, אני חושבת אחרת, אני מתנהגת אחרת, אני כבר לא באמת נוע מישראל, אני נוע שמסתכלת מהצד, חיה בפנים אבל רואה מבחוץ.

כדי להמשיך לקרוא לחצו כאן