Archive for the ‘חגים’ Category

2 Years After

IMG_2971

זה התחיל בזה שניתקנו את הכבלים והתחברנו ל- NETFLIX וזה המשיך בלראות את House of Cards. אם לא ראיתם מבטיחה – בלי לקלקל! פרנסיס וקלייר גרים ב- DC ב BROWN STONE שמילא אותי בגעגועים לעיר שלי. אז יצא שתינוק חמוד נולד לו במנהטן לזו שאני אוהבת כל כך, אז באתי לבקר. ופגשתי תינוק מקסים, אמא שלא ממש צריכה עזרה ומנהלת את העניינים יפה מאד. הוא הראה לי את השלכת ב- Central Park ואת הפסלים של פיקאסו וגם את שוק האוכל החדש ממש ליד המקום שעבדתי בו. הוא היה חמוד ושקט, אבל גם רעב. אז בזמן שהוא אכל ואכל אני יצאתי לשוטט בעיר שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, אבל אז נכנסתי ל- H&M ומייד הרגשתי בבית. זו החנות שבה קניתי את כל הבגדים לגדול, לאמצעית ולקטן וגם לאמאmommy שלא הצטרכה יותר בגדים מפוארים מדי בין הליכה בפארקים, בתי ספר ומוזיאנים. CASUAL היה שם המשחק של H&M ומכיוון שהחולצה הקצרה שלבשתי לא היתה חמה מדי, קניתי לי חולצה מפוספסת ובתחושה זבראית יצאתי להינות מהעיר שחיכתה לי עם מזג אויר מקסים, בלי רוח וקישוטי הלואין.

IMG_2967

זה מאד מעניין לטייל בעיר שלי כתיירת, פתאום שמים לב לדברים שלא שמים לב כשגרים שם. למשל ההבנה שאני עוצרת כשהרמזור אדום ומחכה שכל המכוניות יעברו. כשדיירי ניו יורק דרסו אוטובוס צהוב באחד הצמתים עמדתי לי בצד וגיחכתי בהבנה/השלמה שאני כבר לא מכאן. כשחיכיתי לחברה ברחוב 34, הרחתי את הסיגריות, הרחתי את הביוב והייתי בהלם מכמויות האנשים. מדי פעם גם בדקתי שלא גנבו לי את האייפון. כן! בהחלט משהו השתנה בי. אבל בכל זאת אף אחד לא ייקח ממני את האהבה לכל כך הרבה מקומות שהם לא רחוב 34 שאני אחיה טוב מאד בלעדיו.

UNION SQUARE FARMERS MARKET ממשיך לגדול מביקור לביקור, ומלא בהפתעות. הלכתי כמו ילדה בחנות קסמים לא מפסיקה לפקוח עיניים, מימין סיידר חם שבזמנו קניתי ממנו לילדים שקפאו מקור, משמאל סידורי פרחים יבשים, סידורי פרחים מפרחי כרוב, באמצע דלעות ועוד דלעות ועוד דלעות והנה שם אומן מגלף את הדלעת ויוצר פרצוף על פרצוף, גבינות, דגים. פעם זה נגמר בהליכה קצרה, היום זה לא נגמר ויש עוד ועוד.

IMG_3001

IMG_2979 IMG_2972 IMG_2978

המשכתי למעונו החדש של ה- WITNEY – עכשיו הוא נושק להאדסון כשמעליו ה- HIGH LINE, אבל התור של  המוזיאון החדש בסופהשבוע לא מילא אותי בחשק להיכנס, לעומת זאת רציתי לאבד לי ברחובות כמו פעם בהתחלה כשרק הגעתי לעיר שלי ולמדנו לאהוב זו את זו. הייתי משאירה את הילדים עם הבייביסיטר, רצה לרכבת ובלי לתכנן פשוט יורדת בתחנה שהרגישה נכון. עליתי לביקור ב- HIGHLINE אבל הרגליים אמרו שהן כבר היו כאן ולא בא להן על הצפיפות  הזו – זה מקום שצריך ללכת, לא להצטופף, אז הקשבתי לרגליים ולקחתי את המדרגות הקרובות בחזרה למורד הרחוב. זה השתלם כי נתקלתי ב- POP UP GALERRY של MR BRAINWASH בכל פעם הוא מופיע עם גלריה במקום אחר בעיר. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאין אדם שנכנס לשם (לא חשוב באיזה גיל) ולא מצחקק להנאתו ורוצה עוד ועוד. בצ’לסי מרקט שגם הוא ממשיך לגדול עצרתי בשוק האומנים ולמרות הצפיפות של סופהשבוע העמוס בתיירים (אני??) היו שם כל כך הרבה דברים יפים. פנינה קטנה בלב הצ’לסי מרקט. האמצעית הרוויחה שרשרת.

IMG_2982 IMG_2984 IMG_2988 IMG_2983

אז הפעם לא הצליח לי משהו בתחום הקולינרי אבל הצלחתי לשתות שני BUBBLE TEA מסוג הדברים כמו ה GUMMY BEARS שהאמצעית ואני אוכלות, מסתכלות אחת על השניה ולא מבינות למה אנחנו נהנות מהגועל הזה. אז ככה זה עם הבאבל תה שלי ואם הוא בטעם שקדים אז הכי טוב.

IMG_2997

מה שכן note to self לחזור לכאן בסתיו ורק במהלך השבוע, שכחתי כבר שתיירים בניו יורק זה מעייף! (-;

ועד לפעם הבאה, אני אסיים את הסושי ואלך לומר שלום אחרון לעיר שלי.

 

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

Spring Flowers

photo 2

הקטן ואני נוסעים במכונית ביחד ל-Y  “‘קטן, תראה כמה הכל יפה עכשיו באביב”

“נההה” הוא אומר, נשמע בדיוק כמו הגדול והאמצעית, חסר התרגשות, “את יודעת שאני לא אוהב פרחים”.

“כן…” אני עוצרת רגע מארגנת את המחשבות””אבל…(עוצרת לעוד רגע) אתה יודע?” אני שוב מנסה, “לכל מלה בעברית יש שורש, זה הלב של המלה שתמיד נשאר: פרחים, פרחנו. והשורש של המלה פרחים מורכב מהאותיות פ’ ר’ ו-ח’. ואתה יודע? תוך כדי השיחה שלנו פתאום גיליתי משהו מעניין…לפרח יש שתי משמעויות. המשמעות הראשונה למילה פרח היא שבאמת הפרחים גדלים, ופורחים. אבל יש גם משמעות נוספת. ששמעת בכל מיני סיפורי שסיפרנו לך על הפרפר שפרח ונעלם. לפרוח זה גם להיעלם. אחרי שהפרחים פורחים, הם נעלמים ובמקומם באים העלים”.

“נכון…” הוא עוצר ואני רואה במראה את העיניים הכחולות מקשיבות בסקרנות.

“אבל תחשוב על זה… ” המשכתי, “אחרי שהפרחים יפרחו ואז יפרחו ויעלמו, במקומם יבואו העלים הירוקים וכל הצבע החום/אפור של החורף יתחלף בירוק, ויהיה לנו צל והכל יהיה שוב כל כך יפה, ואחר כך הצבע של העלים ישתנה לכתום ואדום וצהוב, אז בכל זאת זה טוב שיש פרחים”.

“אמא-mommy, אני אוהב סתיו” הוא אומר, “העלים נושרים על האדמה ואני יכול לקפוץ עליהם ולהשתולל”.

שנינו שתקנו ואז קטן התעורר ואמר בהתרגשו

ת: “אמא-mommy, גיליתי משהו!”

הקשבתי בשקט בעודי מנענת בראש כדי שידע שאני מקשיבה ולא שטה לי במחשבות.

“אני מכיר עוד מילה עם השורש פ.ר.ח! המילה – אפרוח!. גם האפרוח פורח מהביצה וגדל ואז התינוק נעלם ובמקומו מופיעה תרנגולת, או תרנגול”.

דמעות של אמא-mommy

 חג אביב שמח לכולם עם הרבה פריחות, מעט אלרגיות והרבה דמעות של אושר.

photo 1

 

 

 

About Cookies and Lights

10526000_10152472205908941_3159906649788856326_n

עוד לא סיימנו לנקות את העלים שנשרו על הדשא, והגג ובכלל וכבר הופיעו אורות מנצנצים שמקשטים את בתי השכנים והחנויות. אחרי שלמדתי לגור כאן בחורף ולראות איך הכל נעשה חום ועצוב, וכמה אנשים מאבדים את שמחת החיים ובוחרים להסתתר בתוך הבתים, אני בטוחה שמעבר להיבט הדתי, רוב הסממנים סביב החג נוצרו כדי לאפשר לכולם לצאת מהבית לקנות אינסוף מתנות, לא חשוב אם יש בחוץ גשם או הררי שלג. העיקר שלא ישארו בבית ויצאו החוצה בבגדים אדומים, או ירוקים . קישוטים מבפנים, או מבחוץ , לא חשוב, העיקר שלא יישאר מקום לחום העצוב שמסביב. ביום ראשון שעבר גם הקטן היה קצת עצוב, הוא היה עם חום מציק שמספיק כדי להשאיר אותו בבית ולא ללכת למסיבה או בית ספר, אבל לל מספיק גבוה כדי להרגיש ממש חולה או סתם סמרטוט רצפה. אז ביום ראשון כשחזרתי מזמן איכות עם האמצעית והחושך כיסה את הרחובות לקחתי את הקטן איתי לראות את קישוטי הבתים ברחובות לידנו. נכנסנו לאוטו ויצאנו להרפתקאה, כאשר הקטן מכוון אותי ימינה, שמאלה, או פשוט ישר. ואני מקשיבה להכוונות ונוסעת לאט לאט בין הבתים. בסוף המסלול חזרנו דרך אחד הכבישים הצדדיים, שבדרך כלל הומה מכוניות, וכך בתוך החושך כשהכביש מתפתל, על הגבעה שהציצה מהחלון שלי ושל הקטן הופיע לו שביל של אורות שהוביל אל הבית שבקצה הגבעה ובין לבין עמדו להם איילי חורף מאינסוף אורות קטנים והסתכלו עלינו בחזרה. הקטן ואני הגענו להחלטה חד משמעית שזה הבית המנצח.

ואם הצלחנו להעלות לקטן את המורל בהרפתקה הקטנה שלנו,  אז נעבור לדרכים אחרות לחגוג ולחגוג ולחגוג לפני חג המולד כדי לגרש את החום ולמלא את הלב ב- festivities. אז הנה דוגמא: לפני כמה שבועות הטלפון זימזם. הודעת טקסט. האמא של החבר של הגדול בצד השני. נפגשנו פעם, או פעמיים. היא רוצה להזמין אותי ל- Cookies Exchange Party אצלה בבית, ואם אפשר את האימייל שלי בבקשה. הגיע האימייל והוזמנתי למסיבת העוגיות בשבת שעברה. מכיוון שאני אוהבת להתנסות במסורות חדשות שאני לא מכירה בתקופת החגים, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אישרתי את הזמנה. רק אני לבדי. בשנים האחרונות ובעיקר מאז שעברנו לצפון קרוליינה התרגלתי ותרגלתי נוכחות באינסוף אירועים אליהם הגעתי לבד. אירועים בהם נדרשתי לתרגל שימוש ביכולותיי החברתיות (המוגבלות) שמחייבות אותי להכיר שוב ושוב אינסוף אנשים חדשים ולגייס את כל טיפות הסקרנות שיש בי כדי לייצר שיחות שנמשכות יותר מחצי דקה. בשישי בערב בעודנו צופים ב- The Voice (ואל תקלקלו לי, טרם הספיקונו לראות את ה- finale) פתאום נחתה עלי ההבנה שהזמנה למסיבה שכזו אינה כוללת רק להכין סתם עוגיות טחינה. אני צריכה להכין משהו ובגדול! ולהוסיף ליד 15 עותקים של המתכון כדי שיתר הנשים יוכלו לקחת איתן הביתה ביחד עם שלל העוגיות שעל השולחן.  זה השלב שבו איך אפשר לומר בעדינות? נלחצתי! בעודי צופה ב- The Voice בחצי עין, השקעתי את מלוא תשומת הלב ללמוד על עולם העוגיות ועולם מסיבות חילופי עוגיות. אז דבר ראשון צריך שהעוגיות לא יכילו אינסוף מרכיבים שיריצו אותי מחר בבוקר לשלושה סופרמרקטים שונים (כי כמובן שהיא תמיד עושה הכל ברגע האחרון). וצריך לבדוק איך מגישים את העוגיות במגש? על צלחת? בקעריות קטנות?, וכמה להכין? 15 מספיק? או שצריך יותר? ומספיק רק להדפיס את המתכון, או שצריך לקשט את המתכון ולשים בריסטול חינני מתחת? ורגע! מה לובשות נשים לאירוע של cookies exchange – כן! גם את זה צריך להבין… (תודה לך אלוהי ה- Pinterest) כבר הגעתי לכמה אירועי כריסטמסט ביתיים במלא הדרי כשכולן מסביב לבושות בג’ינס וסוודר חורפי… כל כך הרבה קודים תרבותיים קטנים, מזל שאירחתי מסיבת תה בבית לא מזמן והיו באמתחתי מספר צלחות כסופות מעוטרות שהולמות את האירוע. אוףףףף מעייףףף.

הרגע הגדול הגיע, עם עוגיות טבעוניות (בכל זאת העוגיות הללו צריכות לייצג אותי) ולבוש לא מפואר מדי, הגעתי עם מגש כסוף עטור בעוגיות (אולי לא הכנתי מספיק?). צעדתי אל הדלת ושם קיבלה אותי חבורת נשים. כולן מורות מאותו בית ספר. במשך שעתיים הן לא הפסיקו לדבר על התלמידים, ההורים ומשרד החינוך האזורי שמכריח אותן לעסוק בכל מיני דברים מיותרים. מלבד שיחה עם אחת מהן ששברה את הרגל, והאמא של החבר שסיפרה קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, לא מצאתי שום אחיזה למצוא משהו משותף. זה היה ערב קשה, זו פעם ראשונה שצפיתי בהרמוניית חדר המורים במסיבה בסלון בייתי. בסוף הגיע הרגע הגדול. הלכנו אל השולחן הארוך ב- Formal Dining Room. כל אחת העמיסה על מגשה/צלחתה או בקונטיינר פלסטיק שהכינה מבעוד מועד מספר עוגיות, הוסיפה קומפלימנטים (למרות שלא טעמה מהן) וביחד כולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחתי להיכנס למכונית שלי. חזרתי לבית שלו. אחד במיטה ועוד שניים שיושבים מרוצים ליד האח וקוראים ספרים ביחד עם הבעל. אבא סוף סוף הדליק את האש ובפעם הראשונה הבית לא כוסה הררי עשן. הילדים היו שלווים אחרי אינסוף מרשמולאים שנצלו על האש, הבעל נראה רגוע גם כן. וצלחת העוגיות? רובן היו עם peanut butter ונשארו יתומות על המגש, קצת כמו שאני הרגשתי במסיבה הזו. טוב… לפחות עכשיו אני יודעת. חג חנוכה שמח ומאיר לכולם.

 

 

Getting Out of My Box

Photo-Source-Five-Oaks-Club

בקונצטרט קאונטרי לפני שבוע שהשכנים הזמינו אותנו להצטרף, הבעל שאל: “נו? אז מה אמא-mommy היתה אומרת על זה”, בצבצו שוב רגשי האשם.

יומיים אחרי יושבת עם קרובות משפחה, אמא ובת, בבית קפה בתוך יער, הכל פסטורלי ואז היא שואלת: “למה את לא כותבת יותר ב-אמאmommy?, זהו זה?” השיחה איתה עזרה לי להבין כמה אני מסתובבת עם רגשי אשם לגבי הבלוג הזה שהוביל אותי למה שאני עושה יום אחרי יום באושר רב.

אז בפרוש שנה חדשה – שנת 5775 – מספר יפה שכזה עם שני שבעים ושני חמשים אני מתחייבת לחזור ולהיות נוכחת בחיי האנשים שכן אוהבים לקרוא אותי ואת קורותיי, זה כנראה חלק מהמסע, זה כנראה חלק מהצורך שלי להבין שלמרות שעברתי לצפון קרוליינה, זו אותה אני רק בתפאורה אחרת. הבניינים הגבוהים התחלפו בעצים גבוהים, החנויות ובתי הקפה התחלפו בשולחן האוכל הסבתאי העגול שמכוסה בזכוכית שרוטה ומתחת לזכוכית מציצים עליי ענבים ואגסים בציור יד, והמכולת הקוראנית התחלפה ב- trader’s Joes ווולמרט. כן, מן עולם של ניגודים. ובתוך כל זה, חוזרת לקרובות בבית הקפה. הבת מספרת שהיא מעצבת צעצועים. לא ידעתי את זה עליה. גם כנראה לא הייתי יודעת אם לא הייתי נעשית מאמנת, השתיקה מאפשרת לי להקשיב ולהכיר אנשים שהיו סביבי מחדש. היא מספרת לי על המשחקים עם סבא מאז גיל קטן, על איך משחקי קופסא תמיד היו חלק מחייה ואני רואה ומבינה עד כמה התשוקה למשחקים, לא ל- candy crash בפייסבוק עמוקים בתוכה. הילדים חוזרים מבית ספר, היא מוציאה כמה משחקים שעיצבה בעצמה ועוד כמה שהן קנו לילדים והיא יושבת לשחק איתם בזמן שהאמא ואני מקשקשות ומכינות את הקומפוננטים לארוחת הערב על האש בפטיו. בחוץ סתיו והילדים לא מבקשים מסכים, הם גם לא מבקשים אוכל, הם משחקים איתה. גם כשכבר אחרי זמן לארוחת ערב, הם גומאים בשקיקה כל משחק, מדי פעם הקטן מזיל דמעות כי הוא מפסיד, אבל היא לא מוותרת לו, צריך ללמוד להפסיד היא אומרת. אני מסתכלת עליה ונזכרת בהחלטה של הבעל ושלי כמה ימים קודם ביום כיפור. אני צמה, הוא אחראי על הילדים ולא נוהגים לבית כנסת, כי אני לא רוצה. אנחנו מציעים אפילו קצת כופים ערב ללא מסכים, להרגיש אוירת חג, כי זה מה שנשאר כדי להרגיש יום כיפור. הילדים מעקמים את האף אחרי הארוחה המפסקת, אבל אנחנו מוציאים את חפיסת הקלפים שתמיד מעלה חיוך אצל כולם. ארבע אותיות T A K I והילדים בשמיים, הקטן בוכה שזה לא פייר שהוא הפסיד, הגדול והאמצעית מתעצבנים כי אנחנו רוצים לוותר לו. אבל הערב מעלה חיוכים, הגדול והאמצעית לא רבים, הם אפילו עושים קואליציה נגד הבעל ונגדי. הבעל ואני רבים מי מלך ה- TAKI, אם הוא לא יגיב פה שהוא המלך אני צנצנת (כן- אני עושה לך הפוך על הפוך). ואני? האמת בא לא להתנתק מהפייסבוק ולדאוג שהילדים שלי לא יתחברו אליו אף פעם. ובינתיים האמא והבת המשיכו במסע, אבל השאירו מאחוריהן שלוש קופסאות משחקים. אבל אלו קופסאות שהחזירו את הניצוץ שאבד למשפחה שלנו, ניצוץ המשחק המשפחתי. שנה טובה לכולם ונתראה בקרוב, יש לי רשימה ארוכה של פוסטים שאני רוצה לכתוב. מבטיחה לחזור לכאן בקרוב.

 

Mother’s Day – I am Full of it!

menu

100 שנה מאז Ann Reeves Jarvis הקימה מועדון לתמיכה בנשים שנעשו אמהות. Ann Reeves Jarvis בעצמה לא היתה אמא, אבל לאחר שאמה נפטרה היא הציעה לציין את יום האם – Mother’s Day  ביחיד ולא ברבים, שיאפשר לכל אחד מאיתנו לציין לרגע את הזכרונות והערכים שעליהם האמא שלו/ה גידלו אותו/ה. מאוחר יותר היא גם יצאה נגד ההתמסחרות של החג הזה שקיבל צביון של פרחים, וכרטיסי ברכה ואפילו נגד אלינור רוזוולט שעשתה שימוש ביום הזה לגיוס כספים. 100 שנים…

אז אמא-mommy מה את רוצה לעשות ביום האם? שאלו אותי סופ”ש קודם לכן. “יש לי שתי בקשות” אמרתי בשמחה לקראת היום שאני הכי אוהבת, היום שבו מפנקים אותי בלי לציין את יום הולדתי ה- 24 ב- 14 (כמעט 15) השנים האחרונות, אבל מי סופר…. בקשה אחת – בלי ארוחת בוקר למיטה – כן… אני יודעת, לא משהו האמא-mommy הזו. ותנו לי ללכת לחדר כושר בשקט. הילדים ישבו מגרדים את פדחתם, מנסים לחשוב איך יתגברו על המכשולים שהצבתי אם לא מדובר בטוסט וביצה מקושקשת. ואז האמצעית הבריקה: “את לפעמים אומרת שנמאס לך להכין ארוחת ערב, אז אנחנו נכין לך ארוחת ערב טבעונית (כן… בחודשים האחרונים אמאmommy הצטרפה לממלכת הטבעונים והיא אוהבת! את זה מאוד!).

במשך שלושה ערבים ישבו הגדול והאמצעית מול המחשב, ובמקום לראות תוכניות של דיסני, או לקרוא סטטיסטיקות של NFL , או NBA (אפילו שזו כבר לא העונה) הם חיפשו מתכונים טבעוניים. #Vegan….

כן… קרוב ל- 4 שעות של מחקר, של העתק והדבק ובסופו של יום רביעי הוגש לי ה- MENU  מתוך מבחר אפשרויות הייתי צריכה לבחור: מנה ראשונה, מנה עקרית, תוספת וקינוח קוד לבוש לאירוע – Formal . הגדול הכין רשימה וביחד יצאנו אל העולם למצוא את כל המרכיבים שהם צריכים עבור ארוחת הערב החגיגית. וביום ראשון, אחרי חדר כושר ופתיחת עונת הרחצה בבריכה השכונתית, אני ישבתי לגזור תמונות לכל מיני סדנאות שאני עושה והם ביחד עם הבעל בישלו, שמו מפה, ערכו וקישטו. “הי! לאן אתם הולכים???” האבא שאל “סיימנו ” ענו הילדים “לא!!! לא כל-כך מהר!” האבא ענה “שכחתם לנקות” “זה הרבה עבודה” אמרו הילדים בסוף המלאכה “כן!” אמר האב הגאה “ואמא-mommy עושה את זה כל יום”. “היא באמת עובדת קשה…” אמרו הילדים

לאחר כבוד הוזמנתי לשולחן, האוכל היה נפלא: פטריות ברוטב עשבים, אצבעות בטטה ותפוחי אדמה בתנור בליווי ירקות מוקפצים עם ג’ינג’ר ולקינוח בראוניס ללא ביצים וחלב.

אני יודעת שזה אולי קצת מתוק וצמר-גפני, אבל להיות אמא זה לא תמיד דובדבנים עם קצפת, לרוב זה די אפור. לרוב מקבל אתכם בכניסה לבית ספר, למרות החיוך והרצון הטוב שאספתם בדרך אליהם, מצב רוח קרבי, או פרצוף חמוץ שמרחיק מכם את כל החמימות והמחשבה לקחת אותם לאכול גלידה, לרוב הם אומרים לכם דברים לא יפים רק כי אתם שם (ולפעמים גם ליד אנשים אחרים כדי שזה יהיה מביך עד הסוף) וגם כי אנחנו זה המקום הבטוח שלהם להגיד דברים שהם לא התכוונו. אז אני בוחרת להיום המקום הבטוח, כי אני יודעת שלמרות כל מה שהם מאכילים אותי ביום יום. יש גם רגעים שהם מאכילים אותי בגאווה והרבה השראה.

 

אני אשב לי שם לבד בחושך, מתוך הפוסט של באתר תיכף נשוב BRB

פשוט אוהבת את חנוכה. אבל רגע, אם אני אהיה באמת באמת כנה איתכם ואקלף עוד שכבה, אז יש שם גם את הרצון לא לחגוג את החג לבד, ואם אני אהיה עוד יותר אמיתית ואקלף עוד שכבה, יש שם גם את הרצון לייצר לילדים אוירת חג, שיהיו להם זכרונות חנוכה, בעיקר כשאנחנו חיים בארץ אחרת”. איך יוצרים זכרונות מחגים, איך בוראים מסורת משפחתית ולמה זה חשוב דווקא כשחיים בחו”ל?

לכתבה המלאה לחצו כאן.

חג חנוכה שמח לכולם!

 

About Sukkot & Home

Home… אני מנסה ולא מוצאת למונח הזה מילה בעברית שבשונה מהדומם “בית” מתייחס לתחושה של בית. בסופו של יום, Home זה בסך הכל מה שרובנו מנסים לבנות במו ידינו אחרי המעבר למקום חדש.

ואתמול, ערב סוכות, בזמן שהקטן והאמצעית התנדנדו להם על הנדנדות בחצר, צפיתי בהם מדברים זה עם זו מהשולחן במטבח ונהניתי לרגע מהשלווה שאין חברים שבאים לבקר ותותים ותפוחים שצריך לחתוך לכולם, לא צריך לנקות את כל הפירורים של הבייגלה ולא צריך לסיים הכל עד שהחברים הולכים כי תיכף ארוחת חג. שלווה.

זכרון – אבא שלי שוב אומר שבשביל מה לבנות סוכה, ברגע האחרון הוא קורה לאחי הגדול וביחד הם בונים לי שוב סוכה. אני יושבת עם מספריים, דבק פלסטיק וגזירי עיתונים (מי קנה אז דפים צבעוניים?), חותכת רצועות ומדביקה טכעות שיהפכו לאט לאט לשרשראות ארוכות ארוכות.  אצל השכנה שוב באו לחופש הנכדים, הנכדים שלה הם גם החברים שלי לחופשים, הם מדביקים את רצועות הנייר עם דבק שהם הכינו מקמח ומים ואני רוצה גם.

יורדת לחדר המשחקים, מוציאה דפים צבעוניים, (כי כל העתונים במחזור במילא…) מספריים, glue stick קצת יבש וטושים.  מוציאה מהארון של הכלבו שתי שמיכות מקופלות שנשארו מהתקופה שהקטן היה תינוק.  חותכת תפוח pink lady פרוסות פרוסות, מוסיפה גם Juice box לילדים שיהיה שמח, בכל זאת חג, ופורשת הכל יפה יפה במרפסת העץ. אני מזמינה את הילדים לעבור מהנדנדות לפיקניק שיצרתי. מזג האויר בדיוק. הם ניגשים עם עין עקומה, “עוד פעם האמאmommy הזו עם כל הפרוייקטים שלה”. לא אומרת כלום. רק גוזרת. ה- Juice Box עושה את העבודה. “חג שמח” יאללה בואו נקשט את הפטיו שייראה כמו סוכה. האמצעית מזכירה לי שהיא כבר בת 9 ויודעת לבד. אנחנו מגלות איך עושים שרשרת לבבות באדיבות “ישלה” והקטן נעזר בי להכין טבעות ואז עובר לצייר שלטי “ברוכים הבאים” לסוכה שלנו. “אמצעית, תראי, ציירתי אותך אומרת שאת אוהבת את הגדול, כי היום זה חג” הוא אומר. האמצעית מתעצבנת.


“אמאmommy? איך את יודעת להכין שרשרת כזו ארוכה?” האמצעית שואלת

“כשהייתי בגיל שלך, זה היה הכיף שלי להרגיש סוכות”
“זה בדיוק מזג אויר מתאים לעשות פיקניק ויצירה אמאmommy, זה כיף לפעמים רק איתך בלי חברים” היא אומרת
אנחנו תולות את השרשראות. האמצעי מכוון אותי איפה הוא רוצה לתלות את השלט.
ארוחת חג, מרגיש כמו בית. כנראה שבית זה גם פשוט זכרון.

 

Waiting at The Airport, or The Late Night Trilogy

אז בזמן שאני מיובשת פה בשדה התעופה מחכה שהמטוס מניו יורק ינחת ויקח אותי בחזרה לעיר האורות, יש לי חוב ענק כלפיכם. אתם לא יודעים, אבל בטח שמתם לב לשקט התעשייתי בחודש האחרון. אז איך אמרה מרי אנטואנט אם אין מטוס תאכלו wifi חינם. אז זה רק אני ואתם, כאן בשדה מחכים שהמטוס יגיע במקום ב- 19:59 ב- 23:51.

אז נתחיל מחגיגות – “Why can’t you celebrate?” זה קרה כמעט בכל שיחת אימון שעברתי. עד שנשבר לי. OK, בסדר, הבנתי… אני אחגוג. והאמת היה הרבה מה לחגוג: כתבתי eBook שאושר להימכר בכל חנויות הספרים אונליין (ועוד באנגלית!), עברתי את הבחינה ואני מאמנת מוסמכת, העלתי אתר חדש שלי לאויר והיו עוד כמה, ובמקביל גם אצל הבעל (אני לא אפרט כדי שהוא לא יסמיק), אבל החיים והמציאות גורמים לנו לחגוג בקטנה, מרימים כוסית, אומרים מזל טוב ולחגיגה הבאה. אז נמאס לי. לקחתי את החברה לשיחה ואמרתי עוד מעט עוזבים, רוצה לחגוג את הדברים הנהדרים שקרו אצלך ואצל הבעל שלך השנה וגם אצלנו ואם אפשר בדרך קצת אחרת מסתם מסעדה.

אז ירד גשם, שזו התחלה לא מוצלחת להתחיל חגיגה שעבורה לקחנו בייביסיטר ליום שלם, אבל אם תקחו מזג אויר מושלם, אוטו ומוכנות לנהוג שעתיים פלוס ולהשקיע בתיכנון מוקדם לקמבן מקום במסעדה ובייביסיטר כדי להינות בלי הילדים, תהנו מהרומנטיקה שההדסון ואלי מציע לכם בזמן שאתם מביטים בו מחוייכים על הספספלים של ה- CIA . ה- CIA – The Culinary Institute of America הוא בית ספר לבישול במקום יפיפה שמציע גם מסעדות שף במחירים שיעלו פי 3 בעיר, כי את האוכל מכינים שפים מתלמדים שבקרוב יבשלו עבורכם במסעדות השונות ברחבי ניו יורק וארהב. המלצר שלנו סיפר לנו שכל הסטודנטים צריכים להתנסות בכל העבודות שיש במסעדות של ה- CIA כדי להתנסות בכל מה שקורה ביתר חלקי המסעדה בזמן שאתה מבשל שם במטבח.

אז אם אתם מחפשים רעיון קצת אחר, ממליצה לנסות לבילוי רומנטי, או סתם אם באים אורחים.

 

ממשיכים עם יום האם.

אני אוהבת את יום האם. מפנקים אותך בלי להזכיר לך כל הזמן בת כמה את, הבעיה שזה בא ען המנהג שהילדים רוצים להגיש לך אוכל שהם הכינו למיטה. אבל מה לעשות שאמא-mommy סופרת קלוריות ומקפידה על חלבונים ושות’ ולא נעים כשהטוסט נתקע לך בגרון כי הילדים מכריחים אותך לבלוע כל פריט על המגש. אז בדרך חזרה בגשם מההדסון ואלי הבעל ביקש חנינה מהפקות וביקש קצת עזרה לקראת יום האם שיתקיים ביום המחרת, בכל זאת עם הוטו שהטלתי על ארוחת בוקר מעשה ידי הילדים, או פארק (כמה אפשר ללכת לאותו הפארק???!!!) הוא צריך קצת עזרה עם רעיונות. אז חשבתי קצת ואז פתאום קפץ לי שהחותנת והגיסה היו ב- Cloisters באחד הביקורים ומאוד נהנו, ואנחנו עוד אף פעם לא בדקנו את המקום הזה. אז הנה, שניה לפני שעוזבים, יום האם זו הזדמנות לבחור מקום כזה בלי שהילדים יתלוננו. למחרת בבוקר אמא- mommy חבשה את הכתר, התלבשה כמו מלכה בסטייל ספורט אלגנט ועם בייגלס חמים מהמאפייה הכי הכי ליד הבית ועוד קצת פריטים שאבא ארז נסענו אל הקלוייסטרס. על המוזיאון בפנים ויתרנו, אבל הנוף, אוחחחח הנוף. איזה כיף לשבת ולראות את נהר ההדסון ב- West Side מלמעלה. יש שם תצפית, איך אומרים? מרהיבה! מה אכפת לי אם משעמם לילדים, או קר טיפה. יפה לי הנוף הזה. האמת גם הילדים אהבו. אחר כך ישבנו על הספספלים ואכלנו ואז הילדים הלכו לשחק בדשא עד שהם רבו והרסו הכל והזכירו לנו שבכל זאת אנחנו משפחה צוהלת ושמחה.

 

קינחנו בפינוק לגדול שכבר שנה מתיש את כולנו עם השיר הידוע: I Love Pie, שזה בעצם שאריות ממורל הקיץ בקיטנה של שנה שעברה. אז הוא רק שר, אבל הבעל מאווווד אוהב כל דבר שהלמטה שלו מתחיל בבצק פריך (חוץ מפאי תפוחים). והנה עוד משהו ב- Bucket list שטרם הספקתי לבדוק, ואני קצת מתביישת, כי זה קרוב, וזמין ופשוט לא הגענו. אז עצרנו ב- Four and Twenty Blackbird. שתי האחיות הללו מכינות כל יום איזה פאי שבא להן, ואל תשאלו למה. פשוט ככה. הן אוהבות שאתם באים והן מפתיעות. אז בחרנו אחד עם שוקולד וקרמל ואפילו מלח, ועוד אחד עם Rhubarb, שזה מן ירק/שורש שבארה”ב בעיקר משתמשים בו לאפייה ועוגות. הילדים טרפו ביחד איתנו את פאי השוקולד, הרוברב היה קצת יותר חלש, אבל הגדול גילה שעם מתכון מתאים גם פאי עם בצק פריך יכולה להיות טעימה, והאמצעית הסכימה איתו. הקטן התפנן על מאפין משלו והשקט חזר.

לסיום סלט חצילים ב- Pera

אז אתם כבר יודעים שאני והחברה נפגשות אחת לחודש לעדכונים והסעדה. הפעם היא הציעה Pera, אני הסכמתי. המיקום אי שם ב- Soho. ישבנו בחוץ על הדק המרווח ובחרנו לחלוק מזטים ועוד מנה עיקרית. האמת שאני לא ממש זוכרת מה לקחנו חוץ מהסלט חצילים עם יוגורט שעשה לי ממש חשק, אפילו שהיא אמרה שהיא לא חובבת של חצילים. שתינו טעמנו וליקקנו את האצבעות. אני הייתי בעיקר מרוצה שלא חנקו את הסלט בשום, היא כי זה היה לה טעים. אז אם אתם הולכים לשם למשקה וקצת נשנושים תזמינו את הסלט חצילים עם יוגורט ולא תצטערו. אני מבטיחה.

דרך אגב זה מקום מעולה להיפגש בחבורה ולחגוג ביחד גם בפנים וגם בחוץ. אז שתדעו לכם.

 סיימתי והמטוס עוד לא כאן, אז אפילו יש זמן להוסיף לינקים ותמונות ויום אחד יהיה גם לי לילה טוב…

 

תשליך


אתמול בבוקר, בוקרו של ערב יום כיפור’ מצאתי את עצמי מתכננת (כהרגלי) שאולי, בערב, אחרי ארוחת החג, אני אציע לכולם לצאת לטיול ערב של יום כיפור. ומייד אחרי שסיימתי עם המחשבות על הטיול, עברה בי המחשבה שאיך בעצם?, איך עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו חיים מחוץ לישראל יש דברים שלא משתנים, עדיין יש בי את הצורך הזה לצאת לכבישים שערומים ממכוניות ולצעוד בבגדי חג לבנים ברחובות עם יתר האנשים.
ובכן, זו לא ממש המציאות שלנו כאן, הכבישים לא ריקים, המכוניות והחיים נמשכים. נכון, בתי הספר הציבוריים נסגרים לכבוד יום כיפור, אבל בכל זאת, איך מייצרים אוירת חג מלבד עצם העובדה שהילדים רואים אותי צמה? אז בשנים הקודמות הלכנו לקראת הנעילה לבית הכנסת, אבל השנה הילדים טענו שאני מכריחה אותם והם לא רוצים. המשכתי הלאה. מי שקרא את הפוסט הקודם הבין שימי עמוסים באינספור עימותים. אז לא התחשק לי עוד ריב. אבל כן התחשק לי משהו שייצר אצלם תחושה של יום כיפור. בעקבות סיפור נחמד שקראתי בפורום הורים בחו”ל (אותו אני מנהלת) על משפחה שמצאה בחוף הים בקבוק עם פתק, קפצה במוחי המחשבה לשלב את הילדים במנהג התשליך.
יום לפני החג הסברתי לגדול ולאמצעית מהו תשליך. והם הסכימו לנסות. למחרת, ערב יום כיפור, הכנתי את כל הקומפוננטים לארוחה המפסקת, השארתי לבעל טקסט  msg עם כל ההוראות מתי להכניס לתנור ועל איזו טמפרטורה, הכנסתי את הילדים לאוטו אחרי בית ספר ונסענו ל- Red Hook מרחק 15 דקות נסיעה ברכב. על שמיכה וחטיפים סיפרתי להם עוד על מנהג התשליך, כשהם הרגישו מוכנים ניגשנו אל המים ובהחלטה משותפת לקחנו Handful של אבנים בכף היד ועם כל אבן שזרקנו למים ביקשנו סליחה על דבר לא טוב שעשינו השנה. כל אחד לקח את הזמן לעצמו ועשה את זה בדרך שמתאימה לו. האמצעית ישבה על המזח במשך 15 דקות והקדישה מחשבה ארוכה לכל אבן שהיא זרקה. הקטן הודיע שהוא לא מוכן לתשלך והגדול זרק את כל האבנים בבת אחת. בארוחה המפסקת, אחרי מקלחת ובגדים חגיגיים הגדול שאל אותי: “אמא, אז על מה ביקשת סליחה שזרקת את האבנים?”.

גמר חתימה טובה