Archive for the ‘ספורט’ Category

Flying and Smiling

לפני שנתיים, יום הולדת. לא מתחשק לי שום דבר גדול, רק ארוחת בוקר טעימה לכבוד יום ההולדת שלי ב- Taboon, הבעל מפתיע אותי ומזמין את החברה שהיא מבחינתי משפחה. בשבילי היא האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי, היא הדודה הצעירה שמשתוללת עם הילדים ומלמדת אותם דיקלומים ומשחקים שגורמים להם לצחקק. והיא זו שבסוף הארוחה נתנה לי מעטפה ואמרה לי, יש כאן מספיק בשביל שתינו ללכת ביחד, אני אהיה שם כי אני יודעת שאחרי שתעשי את זה כבר לא תפחדי מכלום ואין זמן יותר טוב מעכשיו כשהחלטת לפתוח עסק שלך.

פתחתי את המעטפה, הסתכלתי ואז סגרתי אותה והנחתי אותה במגירת הסכו”ם.

שנתיים אחרי. המעטפה עדיין במגירה וכל יום יש משהו אחר שמפחיד אותי כ-entrepreneur , כמו שמכנים אותנו באנגלית… כל צעד בדרך למה שרוצים מלא חששות, אפילו לכתוב את המילה הזו בלי שגיאות מפחיד אותי.

שנה של מכשולים, מכשולים שאני בעיקר מייצרת לעצמי, לא יכולה, ועושה. זה יגמר ברע, ועושה, הם לא ירצו להיפגש איתי, ושולחת את האימייל, למה שהם ירצו לעזור לי? מי אני בכלל? מתקשרת, האנגלית שלך כמו של מהגרת, למה שתייחסו אליך ברצינות? ומדברת, אין מצב שתעברי את הבחינה באנגלית, לאמן את המורים שלך? משוגעת, הרי הבלוג הזה התחיל כי נכשלת בבחינת ההסמכה של משאבי אנוש, ועוברת את הבחינה. מאבקים, פחדים, ולא מוותרת.

כשדיברנו על המעבר, כעסתי, לא יודעת על מי ועל מה, היה בי כעס גדול. כל מה שבניתי כאן בניו יורק, הולך לטמיון. שנה של קשרים, של לקוחות, של אינספור דברים שהתגברתי עליהם כי אני רוצה. לא נותנת לפחד לשתק אותי. מעצבן! אבל אז הסתכלתי קדימה ואמרתי, OK  למדתי כאן משהו, ניו יורק היתה מקצה האימונים, בצפון קרוליינה יהיה המירוץ עצמו.

השעון מתקתק והמעטפה עדיין במגירה.

התוודות – לא אוהבת לונה פארק, לא אוהבת מגלשות מים, לא אוהבת אומגה, לא אוהבת רפטינג, לא אוהבת שאוטובוסים בהודו מצפצפים לפני הסיבוב בדרך להר גבוה כדי שהצד השני יעצור.

עוד מעט עוברים, הזדמנות להוכיח לעצמי שבאמת כל מה שכתבתי שלושה משפטים למעלה ינצחו את הפחד שמשתק ושאני מוכנה למירוץ האמיתי בצפון קרוליינה.

שתינו צועדות ב- W Houston Street בבגדי התעמלות (הטייץ קצר מדי? בדקת מה צריך ללבוש?). היום החם הראשון של האביב הניו יורקי, יום מושלם. שתינו מפוחדות. צועדות ל- Pier 40. מטפסות במדרגות. נרשמות. יש זמן. יורדות את כל המדרגות בחזרה לשירותים. עולות בחזרה. זה לא כזה גבוה. למה אני עושה את זה? איך הוא עשה את זה? אני כותבת את זה ומרגישה שוב את המתח, את הפחד שמשתלט לי על כל הגוף. התור שלי אחרי צ’אד. אני מטפסת על הסולם, טיפוס ארוך. מחזיקה את הידית ביד ימין. הבחור למעלה תופס אותי בחגורה. רוצה שאני אעזוב את יד שמאל, לא יכולה! אתה לא רואה שאני לא יכולה? הוא מקרב את הידית עוד קצת. מחזיקה עם שתי ידיים, שום טריקים רק מתנדנדת. הוא מחזיק אותי עדיין בחגורה. תסתכלי על הבניינים מקדימה, אל תסתכלי אל שום דבר אחר.

Ready? זה אומר שמקפלים את הרגליים

Jump – זה אומר שקופצים אל האויר הפתוח.

אף פעם לא צרחתי ככה.

זמן לשחרר ידיים. הבחור מלמטה צועק לשחרר, ואני לא יכולה.

OK, הוא צועק שוב, תשחררי, משחררת ונופלת על הרשת.

לא רוצה לעלות יותר. כל האחרים מצליחים להשתלט על הפחד ולעשות תרגילים מדהימים על הטרפז. ואז כשאני בודקת את הוידאו אני רואה שהוא נחתך. לא צילם כמו שצריך. משהו בי אומר לי שלמרות שאני אומרת: “שונאת את זה ולא רוצה יותר” יש משהו בוידאו שלא צילם שאומר לי שאני צריכה לחזור למעלה ולעשות את זה עוד פעם, מאמינה במסרים שכאלה. זה ממש ממש לא קל לי. אני לא הולכת לעשות שום טריק, רק להתנדנד כמו קודם. שיהיה לי זכרון מהיכולת שלי להתגבר על פחד שגדול ממני. הפחד שבחוסר הנאה ממשהו כזה.

אני עולה למעלה. אולי הפעם אני אהנה? לא! אבל זו היתה הפעם הראשונה שלמרות שאני לא אוהבת משהו, אני עושה אותו שוב. יש לי הרבה מחשבות על מה זה אומר כשאנחנו מגלים שמשהו מפחיד אותנו ואנחנו חוזרים לעשות אותו שוב. להישאר עם הלא נעים. לא לוותר לעצמנו. החבורה מסביב הוכיחה לי כמה זה נפלא כשאפשר להשקיט את הפחד ולעוף מהידית שלך לידיים של הבחור בידית השניה שיתפוס אותך. נכון לא עפתי לידיים שלו, אבל מבחינתי החוויה על הטרפז היתה שיעור חשוב להמשך החיים, לידיעה שבמסלול שבחרתי יהיו עוד הרבה מכשולים, אבל בכל פעם אני אחזור בחזרה ואתמודד איתם, כי רק ככה אני אוכל לעוף.

ולסיום – חיוך
כשחזרנו למשרד הבחור עם המצלמה הראה לנו את התמונות סטילס שהוא צילם. “תסתכלי” הוא אמר, “בכל התמונות את מחייכת, לא ראיתי אף פעם דבר כזה”…
באמת חייכתי? מסתבר שכן…

 

Never !


יום שבת בבוקר, 6:30 אני קמה, עוד מעט אפגוש את השכנה ונלך ביחד לקחת מספרים. חלוקת המספרים מתחילה ב- 7 בבוקר בדיוק. אנחנו מגיעות ב- 7:01 ו- 20 כבר עוזבים את הבניין עם חיוך מסכן על הפנים. לא! לא מדובר בכרטיסים להצגה, או קונצרט של זמר רוק בינלאומי שמחלק כרטיסים חינם, מדובר בבניין הארמורי של ה- YMCA בפארק סלופ. כל האנשים שעזבו את הבניין הם הורים, כולם חברי ה- Y  שקמו מוקדם מדי בשביל לרשום את הילדים שלהם לחוג. זו הרשמה מוקדמת ומיוחדת לחברי ה- Y. איפה אני? שאלתי את עצמי? 7:01 וכבר 20 איש קיבלו מספרים? מה קורה כאן? אני בתולה חוגי Y, מעולם לא לקחתי מספר כדי לחזור לרשום את הילדים שלי ב- 9 בבוקר לחוג. אני לא עושה את זה נקודה. אבל אני הצעתי לשכנה שהקטנים ילכו ביחד לחוג כדורגל, החוג לא ממש יקר, והיא נענתה לאתגר, אז כבר לא יכולתי לסגת, והאמת גם לא ידעתי לאן אני מכניסה את עצמי. 7-9 אני מתעמלת, השכנה הולכת לאכול ארוחת בוקר. קובעות להיפגש בחזרה ב- 8:50 ליד הדלפק. אני שם קצת קודם, סיימתי מוקדם את האימון קוראת אימיילים באייפון וצופה על חבורת אמהות חדשות שהגיעה ביחד לרשום את הקטנים לחוג שישפר כל יכולת אפשרית עבור בני השנתיים שלהן, הן מתיישבות על הרצפה בחיוך נאיבי ומחכות לרגע הגדול. הן מספר 43 והלאה. 9 בבוקר, המספרים עומדים בתור, אנחנו מספר 19 ו- 20. כמה זמן יקח לרשום את הילדים? לא צריך הרשמה, לא צריך כלום, רק לומר שם של ילד, לראות אם יש מקום ולשלם כמה דולרים. אבל לא, אנחנו עומדות ופתאום אני קולטת שאני לא אוהבת את האמא שאני עכשיו. אבות ואמהות עומדים עם פרצוף סובל על הפנים עברה שעה והנה מספר 10 נעמד לקבל שירות. אנחנו מדברות, עד שלפתע אני מסתכלת על השעון ואומרת, הי! הוא שם כבר 20 דקות. הוא בא אחר כך ומספר שהמערכת נפלה, הבנות בלדפק לא עוזרות והגיל של הילדים שלו לא נכון. הוריד הישראלי שבי מתפוצץ, אני נכנסת ליענו מנהלת בת 20 וחצי ומנסה להבין איך בדיוק הם מתכוונים לקבל 60 איש בשעות הקרובות, האם יש Plan B כשהמערכת נופלת, או שמספר 60 יתקבל בעוד 10 שעות? היא בקושי מרימה את העיניים מהחשבה ועונה שהיא נורא חולה ומכסה את פיה בטישיו, וחוץ מזה שה- Y  זה ארגון מאוד גדול ומהערכת חדשה ולא יעזור אם היא תגיד משהו למישהו כי זה ארגון גדול והמערכת לא עובדת. הסתכלתי עליה, נזכרתי במוסד לביטוח לאומי וחשבתי על כל הסיפורים על שהשירות כאן זה “אמריקה”, אחד האבות שאל אותי אם יש תקווה, עניתי שלצערי לא היתה ולא תהיה. אני אוהבת להתעמל ב- Y  אבל אין! אין! אין! שום דבר שיגרום לי לעבור את הסיוט הזה פעם נוספת. קרוב לשעתיים אחרי הקטן רשום לחוג כדורגל עם הקטן של השכנה. אני יודעת שהחיוך שלו ימחוק את כל התסכול החד פעמים והלא יותר שעברתי, אבל אני שואלת, האם אלו ההטבות שנותנים ל- members ? מוזר…

 

וכמה מילים ישר מהלב, 20 ילדים רכים נהרגו באחד האירועים היותר אכזריים שקרו לאחרונה. אירוע שקרע את הלב של מיליוני אנשים בעולם הזה. אין לי מושג איך אפשר לקום ביום שני בבוקר אחרי מה שקרה בבית הספר ב- Newtown ולחזור לצעוד במסדרונות שכל כך הרבה דם של ילדים קטנים נשפך שם. כואב לי רק מלכתוב את המילים הללו.
Never forget 

לפעמים תמונות חזקות מאלף מילים

 

איך הגלשתי בעזרת הזאב את חופשת החורף

כשאני מתחילה לתקתק על המחשב עוברת לי בראש תמונה, או יותר נכון סרט וידאו קצר, אני נכנסת לחדר עצום ומפואר, עומדים שם הרבה אנשים חשובים עם עניבות וחליפות שחורות, אני מקבלת ממישהו פתק ובו יש שם. אני מהנהנת אל האיש וניגשת בצעדים בטוחים אל הבמה, אני אוחזת במקרופון ובקול נחוש מבקשת שקט מהקהל ותזמורת כלי המיתר. המוסיקה נפסקת, כולם פוסקים מהשיחות הכן/לא מעניינות שלהם, ומביטים באשה הזו שעומדת שם על הבמה, אני פונה לקהל ומברכת אותם לשלום ושואלת: אם האיש שהשם שלו מופיע על הפתק שלי נמצא כאן בחדר, ואם הוא איתנו האם הוא מוכן להניף את ידו כדי שכולם יראו מיהו. הוא מרים את ידו, ומחייך מבולבל. אני מחייכת אל כולם ומבקשת להודות לאיש הנפלא הזה על אחד מהרעיונות החשובים שהוא תרם לכלל ההורים שגרים ברחבי ארה”ב, בעיקר בני מעמד הביניים ששמחים כל שנה לקראת בואה של ה- Midwinter Break, החופשה שבה מי שלא טס למקסיקו, או לקריביים, או משלם הון על קיטנה, שמח, אפילו משתוקק, לבקר את הלוויתן הגדול והדינזאורים שב- Natural History Museum, לדפוק את הראש בקיר משבוע של כיתות רגליים ושיעמומון מתמשך בין מוזיאונים, משחקיות וכל מקום סגור אחר שהוא כהורה והילדים עדיין לא ביקרו בו בנובמבר, דמצבר וינואר, כשמזג האויר עוד קר מדי כדי לצאת ולשחק בחוץ, או בעצם כבר היו שם אינספווור פעמים. אז כן, גבירותי ורבותי, בואו נמחא כולנו כפיים לאיש הנפלא הזה, ולפני שאני ארד מהבמה הרשו לי להוסיף תודה אישית מאלו שכן נוסעים לקריביים ומקסיקו ונהנים מהמתח שמלווה אותם לקראת סופת השלגים שתגיע בדיוק ביום הראשון של החופשה ותשתק את כל שדות התעופה ותחרבן להם את החופשה שגם ככה עלתה מחיר שערורייתי כי בכל זאת מדובר ב- Midwinter Break. אז כן איש יקר, אני רוצה להודות לך על אחד השבועות השנואים עלי ביותר בשנה. באמת, זה לא שאני לא מחבבת את הילדים שלי או משהו, אבל כמה אפשר להתעלל בהורים??? גם קר, גם סופות שלג וגם שבוע?!!! וזה אחרי 10 ימים קרים בדצמבר, קצת התחשבות.
ובכן, השנה נקטתי אמצעים, כבר בקיץ הודעתי לבעל שמספיק ודי! אין אין אין מצב שאני מעבירה עוד חופשת חורף בעיר. רוצה מקום חמים, רוצה מקום שאפשר לשחות ואם אפשר אז איזה אי קסום עם אננס ושקט ותודה. האפסים שהתגלו ליד האי הקסום והאננסים, יצרו קשיי נשימה ואי יכולת לבלוע בצורה סדירה והעבירו אותנו לבחון אופציה מקומית יותר, בלי אננס, אבל עם מים, ופחות אפסים ליד הסימן של הדולר. חקרנו, בדקנו, קראנו ומצאנו את הזאב, הוא יילל אלינו ואנחנו הורדנו את מה שהורדנו בכרטיס האשראי דרך צינורות האינטרנט, ארזנו מה שארזנו (OK, אז ארזתי קצת יותר מדי) ושעתיים נסיעה אחרי כן מצאנו את הזאב  ב- Poconos, PA. הזאב הוא Resort Indoor Water Park שמכונה Great Wolf’ Lodge. כן, באמצע החורף, מורידים את המעילים, מקבלים צמיד שאומר שאתם חלק מהמועדון, חושפים את בגד הים ולובן עורכם, מחליפים את נעלי הספורט ב- Flip Flops ויאללה באלגן!

אז למה דווקא לשם? רצינו משהו שהילדים יכולים להוציא מרץ ולהשתולל וגם לברוח מהקור. פארק המים הוא מקורה והטמפרטורה שם קרובה ל- 30 מעלות, פארק המים מחובר למלון  – כך שמהלובי ניתן לראות את כל הקומפלקס (לא צריך לצאת החוצה לקור הגדול), ואם נמאס לכם מהמים ואתם רוצים לשנות אוירה, הפארק ממוקם בקירבת אתרי סקי, ובחורפים שכן יורד בהם שלג, אפשר לשלב בין ימים של פארק מים לסקי/טיובינג בשלג. השנה,    השלג לא בא, החורף היה קריר, אבל לא סופר אכזרי, ולכן התמקדנו בפארק המים.
דבר ראשון, אני חייבת כמה מילים על הצמיד הזה, מכירים את הצמידים הללו, שההורים והתינוק מקבלים בבית החולים? כשהמשפחה עושה צ’ק אין למלון היא מקבלת את הצמידים, את הצמידים של ההורים המלון מחבר למספר כרטיס האשראי שלכם ובמקום להסתובב עם ארנק אפשר לשלם עם הצמיד בכל מקום באמצעות אקדח ברקוד מיוחד שיש לכל העסקים במלון כולל המסעדות. הצמידים של כל יתר חברי המשפחה גם פותחים את החדר שלכם במלון. בנוסף מכיוון שבפארק המים די מהר הילדים מתחילים להסתובב קצת יותר עצמאית אם הם / אתם חושבים שהם באיבוד, די קל לזהות למי הם שייכים כי המידע של המשפחה נמצא על הצמיד שיש לילד על היד. כן, כיף וקל לחיות היום.
פארק המים מכיל אינספור מגלשות מפחידות יותר ורגועות יותר, שהבעל בדק עם האמצעית האמיצה שלנו ומוטיבציית הקנאה ניצחה את הפחד של הגדול וביום השני הוא הצטרף להרפתקאות הגלישה ונטש את כדורסל המים. הקטן ובעיקר אני העדפנו את בריכת הגלים, הוא גם העביר מספר שעות בגליש גלאש במגלשות שמתאימות לילדים עד גיל 5 בערך, אבל הוא גם היה מספיק אמיץ, לא כמו אמא-mommy הפחדנית, להתגלש עם הבעל במגלשה של גדולים. ואני חייבת לציין שהיו עוד הרבה קטנים אמיצים שעלו על האבובים הזוגיים והחליקו במהירות עם אבאמא במורד המגלשות הארוכות והמהירות – ישר כוח להם!!!

מלבד פארק המים יש בתוך המלון עוד מספר מחלבות כסף טיפוסיות לחופשים משפחתיים . מספר אחד הוא ה- Arcade שמעביר לילדים את השיעור הראשון באיך זה מרגיש כשמפסידים כסף בוגאס, ילדים מגירי ריר, טרוטי עיניים, שמרגיש כאילו חסרה להם הסיגריה בזוית הפה, פונים להורים במבט עצבני תוך כדי הושטת יד אגרסיבית ומבקשים עוד tokens כשאין להם עדיין 400 כרטיסים שיאפשרו להם לקבל מחדד עצוב, או ממתק עתיק יומין בדלפק המתנות. מה עוד? יש באולינג שמותאם לילדים. מועדון ילדים עם מגוון פעילויות בחינם ובתשלום, ומשחק Magic Wand שהילדים מאתרים במסדרונות המלון תיבות קסמים עם רמזים שונים וצריכים לפצח איזושהי תעלומה. העסק הזה לא זול בכלל, אבל מי שמוכן להוציא על כל ילד מחיר בסיסי של 30$ ויותר, זה בהחלט נראה משחק נחמד להעביר ערב במלון כשפארק המים כבר עייף אתכם ומחוץ למלון אין ממש אטרקציות גדולות (וגם לא קטנות).

אבל אם תשאלו אותי הדבר שהכי נהניתי ממנו בחופשה הוא תחושת החופש שלי כהורה, תחושת הנוחות להיות בתוך עמי, עם עוד עם רב של משפחות עם ילדים בכל הגיליים, שלאף אחד במלון לא אכפת אם הילדים שלי מדברים בקול חזק מדי, אם הם רצים, או קצת דוחפים, לכולנו היה מיותר, אפילו צוות ה- Resort חייך אלינו, אף זוג צעיר בירח דבש לא ירים גבה, או יעקם את האף, ותאמינו לי, כשיש לכם 3 ילדים מלאי אנרגיות (גם כשהם מתים מעייפות) זה מוריד הרבה מועקה מהכתפיים,  שקט, שקט בתוך רעש של משפחות.

אה! ואם גם לכם יש את הילד הזה שתמיד שואל “אז מה אוכלים?” לא לדאוג, יש מספיק מה לאכול. זה לא שתמצאו שם מעדני גורמה, אבל בלובי של המלון יש Starbucks, שתי מסעדות לא זולות, וליד פארק המים יש- פיצה האט במחירים מוטרפים, מזנון חטיפים וגלידה ופיצה של המלון במחירים הוגנים לחלוטין (רק מניסיון, תזמינו חצי שעה לפני שאתם יודעים שהילדים יהיו רעבים ואז זה בהחלט משתלם), בתוך פארק המים אפשר לקנות את השניצלים וההמבורגר והנקניוקיות והצ’יפס, ובמרחק יריקה מהמלון נמצאות כל הרשתות הרגילות. כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר ויודעים שלא יצא שום דבר קולינרי טוב מהמפגש עם המסעדות האופציה המועדפת עלינו ממבחר הרשתות היא Friendly’s . ארוחות הילדים שלהם בהחלט סבירות, וניתן למצוא בתוך המבחר גם מספר אפשרויות בריאות…
ואם נוסיף למשוואה ש: בריכה + ילדים = רעב בלתי נפסק
במרחק יריקה מהמלון יש סופר גדול ויפה שניתן להשלים בו קניה של פירות, ירקות, חטיפים, ומה שרק תרצו, רק שלא יהיו רעבים….

הפארק פתוח מ- 9 בבוקר עד 9 בערב. צ’ק אין לחדר 4 אחה”צ, אבל לפארק אפשר להיכנס כבר ב- 1 בצהריים. צ’ק אאוט ב- 11, אבל אפשר להישאר בפארק עד שסוגרים.

לסיום, כשישבנו באוטו בדרך חזרה לעיר, שאלתי את כולם: “נו??? מ- 1 עד 10, כמה נהניתם?”
מיליון!!! צעקה האמצעית,
מיליון ואחד מיליון צעק הגדול,
🙂 שלוש!!! צעק הקטן  – אבל הוא חגג לא מזמן יום הולדת שלוש

 

 

 

 

 

Governors Island



החופש עוד מעט נגמר, זה עובר יום אחרי יום, ונראה כאילו לא זז ואז פוף, בלי הודעה מוקדמת, הם חוזרים לבית ספר ביום חמישי הקרוב. הם כבר רוצים בית ספר ואפילו אומרים את זה בקול רם, הם רוצים בית ספר!!

טיפות הגשם מטפטפות להן טפטוף עדין מחוץ לחלון ביתנו, בשעת לילה מאוחרת מדי, הטיפות הללו מבהירות לי שאת ההרפתקה האחרונה לחופש זה עם הילדים כבר לא נממש. ולכן במקום, אני מנצלת את שעות השקט כשכולם מסביב נושמים עמוק עמוק לתקתוק על המחשב שיאפשר לי לשתף אתכם בביקור שלנו שנתיים אחרי ב- Governors Island בשבת האחרונה.

החברה חזרה מישראל והציעה שנצטרף איתם לבילוי משפחתי משותף ב- Governors Island ,זה האי הזה שפעם היה בסיס צבאי ואחרי שנים של חיפוש עצמי מצא את ייעודו, אי ללא מכוניות, הדבר היחידי שתמצאו שם הם רוכבי אופניים, בעלי גלגל אחד, שניים וגם יותר. המתחזקים של האי נעים במין רכבי גולף, אבל זה כלי הרכב הכי סוער שתראו שם. מעבורת בחינם מברוקלין תאסוף אתכם ותחזיר אתכם בכל 10 דקות , בערך, אל האי שפועל רק בימי שישי וסופי השבוע (וגם בימי שני בסופשים ארוכים) במהלך הקיץ, ואחותה החורגת תצא בתשלום סימלי ממנהטן.
שנתיים לפני לקחנו את הדודה והסבתא לבילוי משותף, האי היה עם לא מעט אנשים, אבל בתוך תחושת הרעיון המדליק של רק אופניים הרגשנו שהיה קצת היה רדום כזה. נחמד אבל רדום. שנתיים אחרי אני חייבת לציין שמישהו שם התעורר, מצאנו את אותו האי אבל איך הילדים שרים סטייל Dynamite.

לקח לנו שנתיים שלמות לצאת לסיבוב נוסף, הקטן היה קטן מדי להינות ממנעמי רכיבת האופניים ולרדוף אחרי שני גדולים עם אופניים עם קטן שצריך עניין לא היה ממש אטרקטיבי עבורנו. כדי שהאי יוכל לחזור להיות אטרקטיבי עבורנו דאגנו להכיר לקטן את עולם הגלגלים. ראשון הוסמך הקטן ברכיבה על הקורקינט, ומייד אחריו הכי מדליק שיש הקטן פצח בריקוד האופניים. הקטן בן שנתיים וחצי זוכרים, ולכן אמא רכשה לו יד שניה כמו חדש זוג אופניים ללא פדלים וללא גלגלי עזר. ההמצאה הזו מאפשרת לילדים שרוכבים על האופניים הללו לקפוץ מעל כל האלמנט של גלגלי עזר כי הם בעצם השיגו הסמכה ביכולת שלהם ליצב את האופניים באמצעות שימוש בגוף שלהם ללא פדלים וללא גלגלי עזר.

אתם שואלים איך זזים?  באמצעות הרגלים ומהר חבל על הזמן נותנים תנופה עם הרגליים ואז מרימים אותן למעלה ומתקדמים. לקח לו בערך חודשיים להבין את העניין, אבל כשזה הגיע הוא החל לקרוע את רחובות ברוקלין עם הדבר הזה ומעביר את אמא-mommy בכל פעם מחדש התקף לב מחודש כשאר אנחנו נפגשים באחת מהירידות הרבות שיש בשכונה (כן, וזה אומר שיש גם הרבה עליות).

נחזור לאי, לפני שנתיים היה שם בעיקר אי, עם מיזמי אומנויות ופה ושם גם פסטיבלים בנושאים שונים. בכניסה לאי ליד הירידה מהמעבורת עמד שלט שאמר: “כאן קיוסק” והכיל כמה שקיות צ’יפס ועוד דברים לא ממש מלבבים. הפעם ירדנו ביחד עם המונים נוספים מהמעבורת וכל אחד הלך לדרכו, למרות שהאי לא גדול כולם נבלעו בתוכו כמו שרק עיר גדולה יודעת לבלוע את המוניה, חלק הלכו להופעה שהתחילה ב- 12 בצהריים ותסתיים כמעט בחצות, חלק פנו לפסטיבל החד אופן שכבש את האי ומילא את האי בשלל רוכבי חד אופן  שעשו לנו טריקים לאורך דרך. הילדים ביחד עם החברים נסעו קדימה ונהנו שהמבוגרים לא צועקים להם: תעצרו מכוניות!!!! תעצרו רמזור!!!! תעצרו!! אתם לא רואים שאתם כמעט דורסים את האשה הזו??? וכמחווה של תודה מדי פעם הם גם עצרו  וולונטרית לחכות לישישים שצעדו ודיברו. בדרך קישטו לנו את הצעידה/רכיבה משטחי דשא, הנהר וספינות ששטו בו וביניהם פוזרו מיזמי אומנות ומיצגי אומנות והאהוב ביותר על שלל המשפחות שבאו לבקר באי עם הילדים המיני גולף. כן, כן בכל שנה קבוצת אומנים מכינה על אחד ממשטחי הדשא באי משטחים שונים של מיני גולף עבור מבקרי האי נמוכי הקומה. הילדים נגשים לגברת בסוכה, מקבלים כדורי גולף ומוטות גולף קטנים בחינם וההורים? מוזמנים לתרום כרצונם ואם הילדים שלהם מספיק גדולים למשחק עצמאי הם גם מוזמנים לשבת בשקט ולהירגע. מסביב למיני גולף הקיפו את מתחם הדשא כסאות ושולחנות בתי קפה, ועגלות אוכל. עגלת קפה, עגלת אוכל קובני, עגלת גלידה ועוד ועוד, אז כן יש עכשיו מה לאכול, זה לא יקר ולא זול בהחלט הגיוני למיקום של על האי. הילדים יכולים לשחק, אתם יכולים לקנות ולאכול, או רק להסתפק בקפה כמונו ולהביא ארוחת צהריים מהבית. משטחי הדשא והנוף מסביב רב ומגוון וכל אחד יכול למצוא את נקודת היופי והשמחה שלו.


לקינוח הלכנו לבדוק את פסטיבל חד האופן. האטרקציה היתה צפייה במשחק כדורסל על חד אופן, בין שתי נבחרות (היה גם משחק הוקי, אזורי טריקים ועוד). אחד מחברי מועדון חד האופן סיפר לי בהתרגשות רבה שהקבוצות שישחקו הן אחת משלוש הטובות בעולם. ציפינו למשחק בהתרגשות, נהנו לרגע ואז עברנו לצפות בטרפז הקרקס שעמד מאחורינו. טרפזי הקרקס הצטרפו לזומבה, ליוגה ולפילטאיס כעוד אחת מהדרכים להתעמל בעיר הגדולה. תמורת תשלום שבין 40 ל- 70 דולר המעוניינים מגיל 6 ומעלה יכולים לקבל שיעורי טרפז ולצפות בטריקים שמבצע הצוות המקצועי. אם תבדקו מראש תוכלו גם לצפות בהופעות קרקס בחינם.

עוד מעט סוגרים את האי, אז שנייה לפני תיכנסו לאתר, תעמיסו אופניים ואם אין אפשר גם לשכור באי, תביאו קצת פינוקים לפיקנוקים ויאללה בדיווש.

 

 

על דייט של בוקר, אנשים מעופפים וניסוי