Archive for the ‘פארקים’ Category

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

Green Culture

museum

כשעברנו לברוקלין אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לראות, יותר נכון לבלוע את כל מה שיש לעיר הגדולה להציע. הבלתי נגמר הזה מילא אותי בהתרגשות שאני לא יכולה לתאר במילים. בכל שנות חיי בניו יורק תמיד הרגשתי שזה חלום, מצד אחד זה גרם לי להיות כאן ועכשיו עם כל חוויה, 100% תחושות ורגשות ומהצד השני תמיד היה בי את הספק שתיכף בת הכפר הקטנה תתעורר וניו יורק לא תהיה שם, שכל מה שראיתי היה בעצם חלום וזו לא באמת אני שם. והיום כשניו יורק רחוקה שעה טיסה ממני, אני עוצמת את העיניים ויכולה לראות את ה- east river וה- skyline המיוחד של העיר שלי. במציאות החדשה, זה כבר לא נראה חלום שאני לא שייכת אליו, זו מציאות חמימה יותר וירוקה הרבה יותר. בתוך כל הירוק הזה הרגשתי שלא אצליח למצוא את הגלריה או המוזיאון שירגשו אותי, אז ויתרתי. במקום זה, בחרתי להיות עם האגמים והטבע ובעיקר בחרתי באנשים. בשנה האחרונה הכרתי המון אנשים מעניינים. המון אנשים עם סיפורים שפעם, כשלא ידעתי לשאול שאלות ולהקשיב פספסתי אותם בדרך, והיום כל סיפור מעלה אצלי עוד ועוד שאלות. עם רבים מהם חווית הרילוקשיין היתה מקום להתחבר. רבים מהאנשים שפגשתי שנולדו בארה”ב נולדו להורה יוצא צבא, או הורים שכחלק מדרישות התפקיד שלהם המשפחה עברה כל 3, 4 שנים למקום אחר, state או מדינה. אינסוף חוויות, חברויות ופרידות, ומעל הכל המעברים לימדו אותם איך הם יכולים להתחבר מהר ולהתנתק מהר במעברים הרבים. ואז חוזר המשפט הבא: וכאן אני כבר 10-20 שנה. מה יש כאן במקום הזה שכל הנודדים נשארים?

אני עוד לומדת את הקסם של המקום הזה שטווה מסביב לנודדים את חוטי הרשת. אני לומדת להתרגל בחזרה לטבע, לנהיגה כדי לקחת ולהחזיר ולהיפגש, למתיחות בחדר הכושר כשאני מסתכלת על הירוק ולא מאמינה שהירוק הזה לעולם לא ייגמר ולהליכה השבועית עם השכנה והלברדור שלה סביב הירוק כדי להתנתק משגרת העבודה והילדים, ואז בתוך כל הירוק הזה הרגשתי צביטה של געגוע לאומנות ולתרבות, רציתי גם קצת מזה.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכשאני רוצה שמשהו יהיה חלק מהחיים שלי אני צריכה לפנות לו מקום. אני צריכה לפנות לו מקום במחשבות שלי ואני צריכה לפנות לו מקום ביומן שלי. וכנראה שמישהו בארגון שאני מתנדבת שמע את המחשבות שלי כי לשנה החדשה קיבלתי מנוי משפחתי למוזיאון האומנות בראלי.

המוזיאון ואני ניהלנו רומן במשך שנה וחצי. הרומן התחיל בהליכה בפארק הפסלים שמסביב למוזיאון עם המשפחה. היה יום סתיו יפיפה והילדים ואנחנו נהננו לצעוד ביחד בפארק ולבדוק את הפסלים השונים. זה המשיך בכמה פגישות עם חברות שהתבטלו בכל פעם מסיבה אחרת ולבסוף אחת החברות שלי, החליטה לעשות קורס במוזיאון שיאפשר לה להדריך קבוצות במוזיאון. ביקשתי להצטרף לאחת ההדרכות. ובאחד מערבי שישי נכנסתי למוזיאון שוקק חיים. בכניסה היו שני אירועי התרמה ועוד אירוע במסעדה שכלל להקת גראס ואוכל לא רע בכלל. שוקק חיים זה משהו שהרבה פעמים קשה למצוא באזור הירוק שלנו ולכן בכל פעם שאני נתקלת בחוויה כזו זו תזכורת עבורי שלפעמים שיש כאן חיים, אני רק צריכה למצוא אותם.

1185776_10151756842448941_1584211400_n

עם התזכורת הזו החלטתי בשבוע שעבר לקחתי את האמצעית והקטן ל- Nasher Museum באוניברסיטת Duke ב- Durham. הסיבה – Miro בא לבקר את המוזיאון, והמוזיאון הזמין משפחות ליום פתוח שכלל פעילויות יצירה ומופע פלמנקו לילדים. Miro לא הצליח לשכנע את הילדים שהיצירות שלו מספיק מרשימות, אבל הפלמנקו דווקא כן, ואמא-mommy שאפה אומנות לרווחה.

3

1

מכיוון שהיה יום יפייפה החלטנו לדחות את הסנדווצ’ים שארזתי ולבדוק את ה- Food Truck Rodeo שהיה בסנטראל פארק של Durham. סנטראל הוא כן, אבל יותר פארקון מפארק, ובכל זאת תמיד נחמד לראות את האהבה הבלתי נגמרת של המקומיים ל- food trucks. הילדים גוועו ברעב ולכן התחלנו בקינוח שוקו עם צ’ילי בליווי מרשמלו עבודת יד שכולנו רצינו לחבק חזק חזק, ומשם עברנו לתור הקצר (תודה לאל!) של הפיצה שהיתה לא רעה בכלל. קינחנו בקצת משחק בגן השעשועים בלי מעיל וחזרנו הביתה עייפים ושבעים מאוכל ותרבות.

54

2223

 

Tangle and Scattered T- Storms

 

בערך חודש מאז החלה חופשת הקיץ. זה מתחיל בלקחת נשימה עמוקה, ואז נכנסים לשגרה. הילדים נעים בין שבועות של קיטנות לשבועות שאחד מהילדים או כולם מבלים בקיטנת אמא-mommy שבה אנחנו יוצאים להרפתקאות שונות בעיר הגדולה. כל זה נכון עד שהגשם מגיע וטורף את כל הקלפים. זה מתחיל בזה שפותחים את Weather.com, בודקים תחזית למחר ונתקלים בשלוש מילים מעצבנות: Scattered Thunder Storms, או Isolated T. Storms. ואז הבאסה מופיעה על הפרצוף, צריך למצוא תוכנית מילוט, כי לכו תדעו מה לעשות, אולי ירד גשם ואולי לא, וגם כשמזיזים את הוילון ובוחנים את צבע האפור של העננים בשמיים אין מצב לדעת אם הם באמת יורידו גשם או לא. גם שלוש טיפות ענקיות שיתנפצו לך בתוך הלבן של העין לא מבטיחות שבאמת ירד עוד רגע מבול וביננו גם הלחות שאומרת: “עוד רגע גשם” לא מבטיחה שבאמת ירד כאן גשם.

וכן, למרות שהגשם שיגיע, או לא, הוא חלק מהחיים כאן, הוא בהחלט הצליח קצת להפריע לנו לעשות את מה שרצינו בסופשבוע. הבעל רצה לקחת את הילדים לים, אבל הפחידו עם סופת טורנדו שתביא ברקים ורעמים מסוכנים, נו… לך תיקח אותם לים… רצינו לקחת את הילדים להופעה של שירי החבובות ב- Prospect Park, אבל חצי שעה לפני שפתחו את השערים התחיל לרדת גשם שהפך את ארוחת הערב על הדשא בפארק לצלילי שירי החבובות לארוחת ערב של פיצה-פיתה למול הסרט הראשון בסדרת Ice Age. תיכננו לנסוע לטיול מחוץ לעיר, אבל הבטיחו גשם, לקחתי את הילדים לבריכה, אבל היו ברקים ורעמים והוציאו את כל המתרחצים. אבל החלטנו בכל זאת לנסות להפוך את גשם הלימונים ללימונדה עם דוכן לימונדה ובראוני שהילדים הכינו ומכרו לכל האנשים הצמאים שעוברים ליד פתח הבית, והמתוק השני היה Tangle ב- Lincoln Center.

Out of Door Lincoln Center, היא תוכנית קיץ של מופעים ופעילויות חינם לכל המשפחה ברחבות שמחוץ לבנייני לינקולן סנטר. אחת ההופעות/הפעלות היתה של להקה אוסטרלית בשם Polyglot Theater. הרעיון פשוט וחזר על עצמו כמה פעמים במהלך ימי ההופעות:

–          הילדים מוזמנים על ידי חברי הלהקה להיכנס למתחם שמכיל עמודי ברזל ומספר במות קטנות.

–          כל ילד שנכנס למתחם (ביחד עם ההורים) מקבל כדור שבעצם עשוי מרצועת בד אלסטית אחת ארוכה שליפפו עד שנוצר כדור.

–          ילדים צריכים להשתמש ברצועת הבד ולחבר אותה מעמוד לעמוד כראות עיניהם עד שנוצר כאוס מושלם.

–          לאחר חצי שעה המתחם נסגר וכל רצועות הבד עולות למעלה ומפנות מקום למקצה הבא שיצור עוד כאוס של רצועות בד. כך שעה אחרי שעה מצטרפות זו לזו שכבות של רצועות אלסטיות שנרקמו על ידי קהל רנדומלי שהמשותף לו הוא אחד: חווית היצירה.

מספר דקות לאחר שהילדים קיבלו את הכדורים הבחנתי שבעוד אני מצלמת אותם באטרף נוצר סביבי ים של רצועות שקצת הקשה עלי את המעבר.


כשהילדים סיימו  לפזר את כדור הקסם שלהם לכל עבר, החלו שחקני התיאטרון לשחק ברצועות ביחד עם הילדים. הם הוסיפו לשכבת הרצועות שלנו את הרצועות שיצרו הקבוצות הקודמות והחלו יוצרים כאוס בתוך הכאוס עם עוד רצועות בד. השחקנים שיחקו ביחד עם הילדים בים הרצועות והראו להם טריקים נוספים שניתן ליצור בתוך הפלונטר שנוצר. אפשר להתנדנד, לקפוץ או סתם להישען ולהינות מהאלסטיות של הרצועות . הכי חשוב אפשר פשוט להשתולל ולהינות בלי שאף אחד יגיד: אסור!!! אתה תקלקל.

 

נקודה ששבה והדהימה אותי לאורך כל ההתנסות היתה איך כל הקטנטנים הללו מסתדרים מעולה בין כל החוטים שהקיפו אותם, בכל פעם שחשבתי שהנה זה מגיעוהקטן יקרא לי להציל אותו מתוך הפלונטר שהוא נכנס אליו והנה עוד רגע הוא מועד ונופל, הוא לא. וכך גם יתר הזאטוטים שמסביב. אז למרות כל החוטים שליפפו אותנו, אף אחד לא דרך, בכה, כעס, או הרביץ, הכאוס הכיל בעיקר תחושה של ביחד, תחושה של כיף ומשחק שנוצרו מתוך אחווה של יצירה משותפת. מעניין.

 

 

 

Ladybug


יוני הוא חודש קשה להורים. בתי הספר והגנים מפציצים את ההורים באינספור אירועים, ארוחות בוקר, פיקניקים, קרנבלים, בשבוע הבא יציינו את יום האב בברבקיו, ובין לבין ממלאות את סופי השבוע אינספור מסיבות יום הולדת (מה קרה שכולם נולדו ביוני????). כדי להוסיף קצת צבע לעלילה, גם האמצעית שלנו החליטה לציין את יום הולדתה ביוני.

האמצעית נולדה בכלל באוגוסט (כמוני). אני זוכרת כילדה כמה פעמים לא חגגו לי מסיבות יום הולדת כי היה קשה כשכל החברים לא היו באזור באוגוסט, וביננו למי בכלל יש כוח לחגוג יום הולדת בחודש הכי חם בשנה בישראל?
לכן, ביום שהאמצעית נולדה הבטחתי לה שלה זה לא יקרה. היא יכולה לבחור אם לחגוג עם החברים בספטמבר או ביוני. היא בוחרת ביוני, כי ספטמבר זה רחוק מדי, שיהיה.

את ההגיגים ל”מה נעשה?” התחלנו בתחילת מאי. “אמצעית מה את רוצה?”, “אמצעית מה בא לך?”, ובאחת מארוחת הערב בו כל אחד מאיתנו מספר על נפלאות היום, האמצעית סיפרה לנו על המורה למדעים שהזמינה בדואר משלוחה של פרות משה רבינו (  Ladybug) ואיך כל הכתה צעדה עם המורה המקסימה הזו ל- butterfly garden ושם הם פיזרו את החיפושיות האדומות עם הנקודות השחורות שאוכלות כנימות ובעצם מאוד בריאות לגנה שלנו. “אמצעית”, קפצתי, “מה דעתך על מסיבת יום הולדת ladybug עם חיפושיות משה רבינו אמיתיות?” והיא צחקקה צחקוק מאשר. הצעתי שנחלוק את יום ההולדת עם החברה מהכתה, שנולדה יום אחרי האמצעית, באוגוסט. מושלם.
האמא של החברה התהלבה, החברה שחושבת וחיה חיות קיפצצה, והאמצעית התרגשה, והתרגשה, והתרגשה עד שהגיע היום בשעה 3:30 אחר הצהריים.  ברוך השם.
יהיה גשם? לא יהיה גשם? זו שאלת השאלות כשמזמינים את אורחי יום ההולדת למסיבה בפארק. לחץ!!! לא הצלחתי לנשום עד שהמסיבה התחילה והעננים הכבדים התעקשו להיות שם בלי להוריד גשם. אחת אחרי השניה דילגו חבורת בנות השבע שמונה אל הצל שלנו. בדלי גדול עם מים (שגנבנו מהשכנים) צפו חיפושיות משחק מגומי. הילדות מילאו את החיפושיות במים והשפריצו בצחקוקים אדירים את המים אחת על השניה. הקטן שלנו והקטן של השכנים לקחו דלי אחר, מלאו בו את החיפושיות וסיפרו לכולם שאלו החיפושיות שלהם. שקצת נמאס הוצאנו את בקבוקי בועות הסבון בצורות חיפושיות ולאחר מכן הבנות התיישבו על שמיכת היצירה והחלו מקשטות את הדבר האמיתי; הקופסא שבה יאוחסנו חיפושיות המשה רבינו החיות בהחלט שהזמנו עבורן. כמו גראציות אמיתיות הן ישבו, צחקקו, קישטו, ציירו, פזרו מדבקות ונצנצים. האמת רוב ההורים הסתכלו מהצד קצת המומים, לא סגורים אם הילדות התמימות, או שלא, הן בנות 7-8, או בעצם בנות טיפש עשרה.
בלענו.

 


מעמדת היצירה הן נעמדו בשורה והאמא של החברה נתנה לכל אחת מספר חיפושיות שיעברו לגור בביתן החדש, עם קצת עשב, נייר לח מהן החיפושיות ישתו מים וצימוקים (כן, כן). איזו התרגשות.
הילדים היו נרגשים שהנה סוף סוף יש להם חיות מחמד, והאמת אחלה חיות מחמד, אחרי שכבר גידלנו דגים, תולעים, ואוגרים (שבוע הספיק לי), אני חייבת להודות שה- Ladybugs הן חית המחמד האהובה עלי מכל,  הן לא מלכלכות, לא צריך לנקות אחריהן ואם הן עפות בבית אני לא מוטרדת שהן ינשכו או יעקצו, או ילכלכו, הילדים רצים מצד לצד כדי לתפוס אותן ואני יכולה להמשיך בחיים שלי בשלווה.
קינחנו בעוגה בצורה חיפושית משה רבנו שהאמצעית עזרה לי לקשט, וכדי שיהיה ממש מתוק על הלב, הן גם קישטו קאפקייקס בצורת ladybugs, ההורים חזרו, אספו את הבנות שאמרו תודה, והלכו עם חיוך וחברות חדשות הביתה.
אנחנו התקפלנו וצעדנו עם אמצעית אנרגטיות אל עבר השקיעה מאושרים שתם ונשלם, טוב… לפחות עד הפעם הבאה.

אחרית דבר-
“תגידי? איזו מחשבה חשובה את חושבת שם” שאל הבעל.
“האמת?” התביישתי להודות, “חשבתי לי מחשבה די מטופשת…חשבת פעם למה באנגלית קוראים לחיפושית ladybug שזה שם כזה חמוד לחיפושית כזו מתוקה, ובעברית הלבישו עליה את השם: חיפושית משה רבינו? גם קראו לה גם פרה, גם משה וגם הוסיפו לה זקן? לא יפה…”

 

ולמילות השיר:

מילים: אפריים סידון
לחן: דתיה בן דור

פרת משה רבנו
בקול התאוננה,
שיש לה שם מאוד ארוך
והיא הרי קטנה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
מרת פרת משה.

פרת משה רבנו
הצטערה נורא,
השם נראה לא מתאים,
חושבים שהיא פרה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
החברה משה.

פרת משה רבנו
חשבה שזה טיפשי,
משה זה שם של בחורים,
ולא של חיפושית.
לכן היא מבקשת,
עכשיו מכל אחד,
פשוט לקרוא לה: “בואי”,
והיא תבוא מיד.

 

Old Stone House & Washington Park New Playground

אמא? אני יכול להישאר בבית ביום שישי? כבר שנה שהגדול מנסה למצוא את היום המתאים לפדות את הקופון שנתתי לאחותו ולו – “יום חופש מבית ספר” לבחירתם (במידה ואין מבחנים, חוגים של בית ספר, או עבודות ששכחת לעשות ואתה מתחמק מהן).
אני זוכרת שכשהייתי ילדה ולא התחשק לי ללכת לבית ספר, אמא שלי מעולם לא עשתה מזה סיפור. רוצה להישאר בבית? אין בעיה.
אז פעם בשנה גם הילדים שלי יכולים.
ימי שישי הם גם הימים שלקטן אין גן ולכן הגדול ואני ניסינו למצוא מקום שיתאים מבחינת הצרכים לכולנו.
הבנים עלו על הסקוטרים – הצורך שלי שהם יפעילו את הגוף.
אני עצרתי בקפה לקנות אייסקופי – הצורך שלי בקפה.
והחלטנו לבדוק אם באמת ה- Old Stone House and Washington Park Playground נפתחת לקהל הרחב, אחרי שנה של שיפוצים – הצורך שלי לבלגלג.
Old Stone Park הוא נווה המדבר של השדירה הרביעית, החמישית והשישית בפארק סלופ. הוא ממוקם בשדירה החמישית בין רחוב 3 לרחוב 4. מדובר במתחם עצום של דשא מלאכותי, גן שעשועים ואפילו מתחם של משחקי כדורסל, אזור שמוקצה למשחק ה- handball, רמפה לסקייטבורדס וגם גן שעשועים לכלבי האזור.
השיפוצים שנמשכו כשנה קצת ביאסו את הורי האזור, אבל הידיעה שבסוף השיפוצים יהיה גן שעשועים חדש ונעים בהחלט עודדה.
ב- 9 וקצת בבוקר הגענו ל- Old Stone Park ושאלנו את עובדי הפארק שהכינו את הטקס “מתי נפתח? באמת היום?” הם אמרו לנו שהטקס והפתיחה לקהל הרחב יהיו בשעה- 11. שעה וחצי לשרוף.

מזל שיש מה לעשות מעבר לגן השעשועים. הגדול שיחק איתי מסירות בפוטבול, הקטן מסירות handball עם הקיר. אחר כך שיחקתי עם הגדול Steal the Bacon והקטן טיפס על החומה ובדק שיווי משקל. אחר כך קצת אכלנו חטיפים, והגדול קצת שיחק עם הקטן ואז שיחק איתי שוב Steal the Bacon, ואז עברנו לרמפה של הסקטייטבורדים ושניה לפני ששניהם (וגם אני) איבדנו את זה, סוף כל סוף הגיעה השעה 11.

זה טוב לראות שמגן עצוב ואפור עיצבו גן שעשועים חדש וירקרק עם הרבה מתקני טיפוס, הרבה מתקני מים ומזרקות שיכולים להעסיק את הילדים שעות ארוכות.
זה כיף שהכל חדש ויפה ושלאנשי העירייה אכפת שלילדים בעיר הזו יהיו גני שעשועים שתואמים את המאה ה-21.

רק למה???? למה כל כך הרבה אנשים?????
אני מאוד מקווה שהעומס יתפוגג וכולם ירגעו, כי יש צמא עצום בשדירה הרביעית והחמשית וגם השישית של פארק סלופ לגן שעשועים. איך אמרה אחת האמהות בגן של הקטן, אני סיימתי לטפס עד גני השעשועים של פרוספקט פארק!
ובכן, אני על הגדר. נחמד, נחמד, אבל צפוף. אני אחכה שכולם ירגעו, אבל ביננו, בלי לספר לאף אחד ולהרוס לנו את המרחבים, לכו לבדוק, בסטנדרטים של ניו יורק זה בהחלט גן שעשועים שווה ובימים שהטמפרטורות יטפסו משחקי המים יהיו להיט מדליק עבור הילדים.

 

דרך אגב, אם אתם שואלים ברחוב איפה וושינגטון פארק בברוקלין, או איפה Old Stone House, לרוב תזכה לתשובה – איזה פארק? לא משנה מה, לפארק הזה יש כמה שמות וכל משפחה נותנת לפארק הזה שם אחר, אז זה בסדר, אתם לא לבד שם בחוץ….

 

Brooklyn Botanic Garden – Spring 2012

Read more

 

איך הגלשתי בעזרת הזאב את חופשת החורף

כשאני מתחילה לתקתק על המחשב עוברת לי בראש תמונה, או יותר נכון סרט וידאו קצר, אני נכנסת לחדר עצום ומפואר, עומדים שם הרבה אנשים חשובים עם עניבות וחליפות שחורות, אני מקבלת ממישהו פתק ובו יש שם. אני מהנהנת אל האיש וניגשת בצעדים בטוחים אל הבמה, אני אוחזת במקרופון ובקול נחוש מבקשת שקט מהקהל ותזמורת כלי המיתר. המוסיקה נפסקת, כולם פוסקים מהשיחות הכן/לא מעניינות שלהם, ומביטים באשה הזו שעומדת שם על הבמה, אני פונה לקהל ומברכת אותם לשלום ושואלת: אם האיש שהשם שלו מופיע על הפתק שלי נמצא כאן בחדר, ואם הוא איתנו האם הוא מוכן להניף את ידו כדי שכולם יראו מיהו. הוא מרים את ידו, ומחייך מבולבל. אני מחייכת אל כולם ומבקשת להודות לאיש הנפלא הזה על אחד מהרעיונות החשובים שהוא תרם לכלל ההורים שגרים ברחבי ארה”ב, בעיקר בני מעמד הביניים ששמחים כל שנה לקראת בואה של ה- Midwinter Break, החופשה שבה מי שלא טס למקסיקו, או לקריביים, או משלם הון על קיטנה, שמח, אפילו משתוקק, לבקר את הלוויתן הגדול והדינזאורים שב- Natural History Museum, לדפוק את הראש בקיר משבוע של כיתות רגליים ושיעמומון מתמשך בין מוזיאונים, משחקיות וכל מקום סגור אחר שהוא כהורה והילדים עדיין לא ביקרו בו בנובמבר, דמצבר וינואר, כשמזג האויר עוד קר מדי כדי לצאת ולשחק בחוץ, או בעצם כבר היו שם אינספווור פעמים. אז כן, גבירותי ורבותי, בואו נמחא כולנו כפיים לאיש הנפלא הזה, ולפני שאני ארד מהבמה הרשו לי להוסיף תודה אישית מאלו שכן נוסעים לקריביים ומקסיקו ונהנים מהמתח שמלווה אותם לקראת סופת השלגים שתגיע בדיוק ביום הראשון של החופשה ותשתק את כל שדות התעופה ותחרבן להם את החופשה שגם ככה עלתה מחיר שערורייתי כי בכל זאת מדובר ב- Midwinter Break. אז כן איש יקר, אני רוצה להודות לך על אחד השבועות השנואים עלי ביותר בשנה. באמת, זה לא שאני לא מחבבת את הילדים שלי או משהו, אבל כמה אפשר להתעלל בהורים??? גם קר, גם סופות שלג וגם שבוע?!!! וזה אחרי 10 ימים קרים בדצמבר, קצת התחשבות.
ובכן, השנה נקטתי אמצעים, כבר בקיץ הודעתי לבעל שמספיק ודי! אין אין אין מצב שאני מעבירה עוד חופשת חורף בעיר. רוצה מקום חמים, רוצה מקום שאפשר לשחות ואם אפשר אז איזה אי קסום עם אננס ושקט ותודה. האפסים שהתגלו ליד האי הקסום והאננסים, יצרו קשיי נשימה ואי יכולת לבלוע בצורה סדירה והעבירו אותנו לבחון אופציה מקומית יותר, בלי אננס, אבל עם מים, ופחות אפסים ליד הסימן של הדולר. חקרנו, בדקנו, קראנו ומצאנו את הזאב, הוא יילל אלינו ואנחנו הורדנו את מה שהורדנו בכרטיס האשראי דרך צינורות האינטרנט, ארזנו מה שארזנו (OK, אז ארזתי קצת יותר מדי) ושעתיים נסיעה אחרי כן מצאנו את הזאב  ב- Poconos, PA. הזאב הוא Resort Indoor Water Park שמכונה Great Wolf’ Lodge. כן, באמצע החורף, מורידים את המעילים, מקבלים צמיד שאומר שאתם חלק מהמועדון, חושפים את בגד הים ולובן עורכם, מחליפים את נעלי הספורט ב- Flip Flops ויאללה באלגן!

אז למה דווקא לשם? רצינו משהו שהילדים יכולים להוציא מרץ ולהשתולל וגם לברוח מהקור. פארק המים הוא מקורה והטמפרטורה שם קרובה ל- 30 מעלות, פארק המים מחובר למלון  – כך שמהלובי ניתן לראות את כל הקומפלקס (לא צריך לצאת החוצה לקור הגדול), ואם נמאס לכם מהמים ואתם רוצים לשנות אוירה, הפארק ממוקם בקירבת אתרי סקי, ובחורפים שכן יורד בהם שלג, אפשר לשלב בין ימים של פארק מים לסקי/טיובינג בשלג. השנה,    השלג לא בא, החורף היה קריר, אבל לא סופר אכזרי, ולכן התמקדנו בפארק המים.
דבר ראשון, אני חייבת כמה מילים על הצמיד הזה, מכירים את הצמידים הללו, שההורים והתינוק מקבלים בבית החולים? כשהמשפחה עושה צ’ק אין למלון היא מקבלת את הצמידים, את הצמידים של ההורים המלון מחבר למספר כרטיס האשראי שלכם ובמקום להסתובב עם ארנק אפשר לשלם עם הצמיד בכל מקום באמצעות אקדח ברקוד מיוחד שיש לכל העסקים במלון כולל המסעדות. הצמידים של כל יתר חברי המשפחה גם פותחים את החדר שלכם במלון. בנוסף מכיוון שבפארק המים די מהר הילדים מתחילים להסתובב קצת יותר עצמאית אם הם / אתם חושבים שהם באיבוד, די קל לזהות למי הם שייכים כי המידע של המשפחה נמצא על הצמיד שיש לילד על היד. כן, כיף וקל לחיות היום.
פארק המים מכיל אינספור מגלשות מפחידות יותר ורגועות יותר, שהבעל בדק עם האמצעית האמיצה שלנו ומוטיבציית הקנאה ניצחה את הפחד של הגדול וביום השני הוא הצטרף להרפתקאות הגלישה ונטש את כדורסל המים. הקטן ובעיקר אני העדפנו את בריכת הגלים, הוא גם העביר מספר שעות בגליש גלאש במגלשות שמתאימות לילדים עד גיל 5 בערך, אבל הוא גם היה מספיק אמיץ, לא כמו אמא-mommy הפחדנית, להתגלש עם הבעל במגלשה של גדולים. ואני חייבת לציין שהיו עוד הרבה קטנים אמיצים שעלו על האבובים הזוגיים והחליקו במהירות עם אבאמא במורד המגלשות הארוכות והמהירות – ישר כוח להם!!!

מלבד פארק המים יש בתוך המלון עוד מספר מחלבות כסף טיפוסיות לחופשים משפחתיים . מספר אחד הוא ה- Arcade שמעביר לילדים את השיעור הראשון באיך זה מרגיש כשמפסידים כסף בוגאס, ילדים מגירי ריר, טרוטי עיניים, שמרגיש כאילו חסרה להם הסיגריה בזוית הפה, פונים להורים במבט עצבני תוך כדי הושטת יד אגרסיבית ומבקשים עוד tokens כשאין להם עדיין 400 כרטיסים שיאפשרו להם לקבל מחדד עצוב, או ממתק עתיק יומין בדלפק המתנות. מה עוד? יש באולינג שמותאם לילדים. מועדון ילדים עם מגוון פעילויות בחינם ובתשלום, ומשחק Magic Wand שהילדים מאתרים במסדרונות המלון תיבות קסמים עם רמזים שונים וצריכים לפצח איזושהי תעלומה. העסק הזה לא זול בכלל, אבל מי שמוכן להוציא על כל ילד מחיר בסיסי של 30$ ויותר, זה בהחלט נראה משחק נחמד להעביר ערב במלון כשפארק המים כבר עייף אתכם ומחוץ למלון אין ממש אטרקציות גדולות (וגם לא קטנות).

אבל אם תשאלו אותי הדבר שהכי נהניתי ממנו בחופשה הוא תחושת החופש שלי כהורה, תחושת הנוחות להיות בתוך עמי, עם עוד עם רב של משפחות עם ילדים בכל הגיליים, שלאף אחד במלון לא אכפת אם הילדים שלי מדברים בקול חזק מדי, אם הם רצים, או קצת דוחפים, לכולנו היה מיותר, אפילו צוות ה- Resort חייך אלינו, אף זוג צעיר בירח דבש לא ירים גבה, או יעקם את האף, ותאמינו לי, כשיש לכם 3 ילדים מלאי אנרגיות (גם כשהם מתים מעייפות) זה מוריד הרבה מועקה מהכתפיים,  שקט, שקט בתוך רעש של משפחות.

אה! ואם גם לכם יש את הילד הזה שתמיד שואל “אז מה אוכלים?” לא לדאוג, יש מספיק מה לאכול. זה לא שתמצאו שם מעדני גורמה, אבל בלובי של המלון יש Starbucks, שתי מסעדות לא זולות, וליד פארק המים יש- פיצה האט במחירים מוטרפים, מזנון חטיפים וגלידה ופיצה של המלון במחירים הוגנים לחלוטין (רק מניסיון, תזמינו חצי שעה לפני שאתם יודעים שהילדים יהיו רעבים ואז זה בהחלט משתלם), בתוך פארק המים אפשר לקנות את השניצלים וההמבורגר והנקניוקיות והצ’יפס, ובמרחק יריקה מהמלון נמצאות כל הרשתות הרגילות. כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר ויודעים שלא יצא שום דבר קולינרי טוב מהמפגש עם המסעדות האופציה המועדפת עלינו ממבחר הרשתות היא Friendly’s . ארוחות הילדים שלהם בהחלט סבירות, וניתן למצוא בתוך המבחר גם מספר אפשרויות בריאות…
ואם נוסיף למשוואה ש: בריכה + ילדים = רעב בלתי נפסק
במרחק יריקה מהמלון יש סופר גדול ויפה שניתן להשלים בו קניה של פירות, ירקות, חטיפים, ומה שרק תרצו, רק שלא יהיו רעבים….

הפארק פתוח מ- 9 בבוקר עד 9 בערב. צ’ק אין לחדר 4 אחה”צ, אבל לפארק אפשר להיכנס כבר ב- 1 בצהריים. צ’ק אאוט ב- 11, אבל אפשר להישאר בפארק עד שסוגרים.

לסיום, כשישבנו באוטו בדרך חזרה לעיר, שאלתי את כולם: “נו??? מ- 1 עד 10, כמה נהניתם?”
מיליון!!! צעקה האמצעית,
מיליון ואחד מיליון צעק הגדול,
🙂 שלוש!!! צעק הקטן  – אבל הוא חגג לא מזמן יום הולדת שלוש

 

 

 

 

 

park here – Indoor Park


ימי שישי הם עדיין של הקטן ושלי. לרוב אנחנו מבלים עם השכנה והבן שלה בדייט משותף. הבנים אוהבים אחד את השני, ואנחנו נהנות לרכל, להתלונן ולצחקק. אבל היום הם הבריזו לנו. נמאס לה משגרת האמהות וכשהבעל שלה הודיע שיש לו נסיעת עסקים לפלורידה (שגם קרובה לדיסני וורלד) היא החליטה שמגיע לה גם, היא נכנסה לאינטרנט, הזמינה כרטיסים לה ולילדים והודיעה שהיא מצטרפת. אז הקטן ואני נשארנו לבד, ככה השאירו אותנו בודדים בחושך. נו טוב, לקח לי 2 דקות להתעשת ולהחליט שאם יורד גשם היום אז אנחנו יוצאים להרפתקה בעיר הגדולה, ליתר דיוק נוליטה (שזה מרחק יריקה מה- Soho). מדובר ביעד ירוק ומרענן בתוך האפור של החורף, מסוג הדברים שאפשר להמציא רק בניו יורק, indoor green park שנקרא Park here, פארק ירוק לכל הניו יורקים שמתגעגעים לקרני השמש שמלטפות אותם בעוד הם שוכבים עם אייס קופי ובייגל על שמיכה בסנטרל פארק ומתפנפנים. כן, נשבעת לכם, Open House Gallery שיטחו על הרצפה דשא ירקרק וסינטטי, הוסיפו מזרקה, פיל וג’ירף, ספסלים של פארק, שמיכות, כריות ענק שכל מה שתרצו זה רק לנחות עליהן ולישון ולישון, ואפילו ערסל, בכל יום, כמו כלל אירועי האביב והקיץ ששוצפים את העיר, יש להם אירועים בפארק הקטן שלהם, יענו אצלם עכשיו זה הקיץ. רוצות לשתות תה עם הבנות שלכן (במימון טיפני)? בבקשה, רוצים לראות סרט על הדשא עם חברים ולאכול פופקורן? בבקשה, רוצים לעשות יוגה עם הילדים, או בלעדיהם? בבקשה, רוצים לנשנש מדוכני אוכל? בבקשה, בא לכם פיקניק על הדשא בלי שיגידו לילדים שלכם להיות בשקט/להפסיק/לא לגעת? בבקשה. אבל לפני שאני מספרת עוד קצת אני חייבת לציין שאת הקרדיט למידע הכי חם בעיר אני חייבת לחברה מישראל, שעלתה על הסקופ הזה כחלק מההכנות לקראת הביקור שלהם בקרוב מאוד מאוד מאוד בניו יורק.

אז נתחיל כמו האנגלים במזג האויר, היום היה יום מושלם לבדוק את המקום, ירד גשם מעצבן שכזה והיה די פיכסה ואפרורי, אז נכון שהיה קצת אפור בפנים, אבל היה חם בלב. בכניסה הבחורה הלבבית אמרה לנו שהיום קצת שקט ואין פעילות מיוחדת, אבל הקטן מוזמן לקחת את ה- Bean Bags הענקיות (כריות פוף עצומות) לערום אותן זו על זו ולקפוץ עליהן בלי חשבון. לקטן לקח שתי שניות להדליק את הניצוץ בעיניים ולקפצץ. מאוחר יותר הצטרפה לקטן ילדה נוספת בת 3 שלא חדלה לצחקק בין קיפצוץ לקיפצוץ. יחסית היה שקט בפארק שלנו, ואני שכחתי להביא משחקים לקטן, אז האמת… נון שלי כי הוא באמת השתדל להינות מכל האפשרויות שהיו שם. במקביל לאמא-mommy הוצע להתכבד בקפה, או תה חינם מהשולחן שבכניסה, (יפה? נכון?) אז לא התלוננתי בכלל. אני משערת שאם היינו מגיעים עם חברים, אם הקטן לא היה מסיים את כל האוכל שהכנתי ברכבת ואם הייתי מביאה קצת חיות, מכוניות וקטרים הקטן היה יכול לבלות שם יום שלם. אבל מכיוון שאמא-mommy שכחה אז שעה וקצת בהחלט הספיקה לשנינו.



 

הפארק לא יישאר לנצח, הוא יהיה שם עד ה- 15 בפברואר, ואז כל המתחם יקבל צורה חדשה, זה הקטע של Open Gallery. אז נצלו את המקום לפני שהוא נסגר (ומקווה שיחזור בחורף הבא).
הפארק פתוח כל יום מ- 12 בצהריים עד 8 בערב. הכניסה חינם.
לאמהות וילדיהן הפארק פתוח לפעילויות בוקר, אם יש פעילויות מיוחדות תדרשו בתשלום של כ- 25$, היום כשביקרנו לא היה כלום ולכן נכנסנו בחינם.

מספר המלצות לפני שאתם רצים לשם:

  1. בידקו ביומן של האתר מה יש ביום הביקור, מה יש להורים וילדים בבוקר ומה יש מהצהריים.
  2. אם אתם באים עם הילדים תביאו משהו לשחק, קלפים, מכוניות, כדור מתנפח, משהו…או פשוט לבוא עם עוד חברים.
  3. בידקו אם יש food vendors. אם לא, יש מספיק מקומות מסביב להצטייד באוכל ולפקנק (אין צורך בשמיכות)
  4. אם הילדים שלכם לא אהבו, לא נורא חנות הספרים Scholastic Store במרחק של פחות מ- 5 דקות הליכה ומול Dean & DeLuca, דרך חביבה לסיים את היום.
  5. ואם אתם מאלה שעובדים מבתי קפה ורוצים שינוי מרענן, יש wifi חינם, מוסיקה לא רעה ברקע והאמת נראה לי שדי נחמד לעבוד משם, אפילו הייתי מעיזה לעשות שם פגישה עסקית.

שבת שלום

 

 

The Train Show, City Island and Holidays Season

4  ימים של חג ההודיה, הבעל איתנו בבית והשמש מחייכת אלינו, מחייכת בגדול, יש שילבשו מעילים, אבל עבורנו 10 – 15 מעלות שווה בקושי קפוצ’ון ואם אמא-Mommy לא היתה פולניה ואיזה שבב במנגנון שלה לא היה משתבש בשנים האחרונות וגורם לה ללבוש מעילים כשלא קר ולטעון שהילדים יצטננו אז הם כבר היו רצים עם חולצות קצרות ומנענעים אלי בראשם ש”לא”, “באמת אמא שלא קר לי”. כן… שמש היא מצרך נדיר אצלנו בנובמבר וכנראה שבכל שנה אני אעריך מחדש את קרני השמש שמחממות ומלטפות אותנו “על אמת” בתקופה זו של השנה, תקופה שבדרך כלל הרוח נושבת חזק לתוך הפרצוף ומתחת לעצמות ומזכירה לנו שתיכף, ממש תיכף חורף. אז עם 4 ימים של בלי חגיגות חג ההודיה, אבל עם הרבה חופש, הבעל ואני תכננו ביוזמתו, ובדחיפה מצד אחד המבצעים הקוסמים של נרשמת אובסיסיבית אחת (לא חייבים תמיד לנפק שמות..) נרשמת אובססיבית אחת שנרשמת לכל מיני  אתרים שנותנים הנחות והודעות על מה לעשות עם הילדים, החלטנו לרכוש כרטיסים בהנחה ולנסוע ל- Train Show שמתקיימת מדי שנה בגנים הבוטניים של ניו יורק שזו מילה יפה ל- Bronx,. אני חייבת להתוודות, בכל שנה אנחנו אומרים שניסע לשם, לפחות מדברים על זה, אבל תמיד מוצאים מיליון תירוצים למה לא לעלות על האוטו ולמצוא את עצמנו ב- Bronx (כן, ככה מרגישים אנשי מנהטן לגבי ברוקלין, שיהיה…), וגם בואו נודה על האמת מדובר בהוצאה לא קטנה כשמדובר על 5 נפשות… אבל 30% זו הנחה מכובדת נכון? אז נראה לי שקיבלתם את התמונה המלאה ומספיק כבר עם ההקדמה… בבוקר עטוף שמש, נכנסה משפחתנו לרכב, בדקנו שיש כרטיסים, ויצאנו למסע אל ה- The NY Botanical Gardens לצפות ב-Train Show בעוד ה- GPS מלטפת אותנו בהנחיות בקולה הרך.
הרבה אנשים באים לצפות ב- Train Show שנערכת בכל שנה לקראת ה- Holidays  (=חנוכה, חג המולד והסילבסטר וגם קצת חג ההודיה). הגן הבוטני קושט באורות ועץ חג מולדי מפואר שכל מי שרצה הצטלם איתו הועמד בכניסה, הגבעות המודשאות צבעו בירוק את האפור-חום של העצים הנכלמים מבושה כי נפלו להם כל העלים. ואז נתגלה לפנינו מבנה חממה שהזכיר לי קצת את מבנה הקפיטול ובו נכנסנו ביחד עם עוד הרבה לצפות בתערוכה. לא היו לנו ציפיות גדולות מהגדול והאמצעית, אנחנו זורמים איתם, לפעמים אוהבים ולפעמים לא, שיהיה… הקטן בדיוק בגיל המתאים, מאוהב ברכבות וגלגלים, וכבר בשלב ההמתנה בתוך המתארך ראינו בעיניים שלו שברור לו שהוא הולך לראות משהו גדול.
במעלה המדרגות שני גברים מחופשים השמיעו קולות של רכבת והזמינו את הקטן להצטרף למסע.

נכנסנו לאיטנו עם עוד קהל רב, שואלים את עצמנו האם הצפיפות הזו תלווה אותנו לאורך כל הדרך, אבל ברגע שנכנסנו לתערוכה עצמה, ההמון התפוגג והילדים מצאו לעצמם את הפינות לצפייה בשלל המבנים שעשויים כנראה משורשי עצים וביניהם הרבה סחלבים, רקפות, סיגליות ועלים ירוקים, מסביב מים זורמים ואפילו מפלון, גשרים וגשרים וגשרים והמון עיניים בורקות, של הקטנים שמתרגשים בכל פעם שמופיעה לה רכבת ואז נעלמת, ואז הציפייה/שאלה האם היא תחזור, ועיניים בורקות של מבוגרים שנהנים לצלם כל חלקת אושר של הילדים וגם של בני הזוג, ואולי גם של עצמם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכדי שלא תגידו שאני לא מעבירה דיווח מהימן; הגדול והקטן מאוד נהנו (גם אם הגדול יכחיש את זה בשיחות איתכם ויגיד שהיה רק בסדר)הם נהנו, מאוד נהנו. האמצעית הודיעה שממש משעמם והיא היתה בטוחה שכשאומרים לה Show אז תיכף יפתחו במה של Broadway, 30 רקדנים יצנחו בסלטות ממסוק זעיר אל הרצפה ויפצחו מיד בשיר מתוך mama mia, או משהו כזה… אז תיזהרו שם כשאתם מפתחים ציפיות ואומרים לילדה בת 7 שמדובר ב- Show….אני חושבת שהיינו בפנים קרוב לשעה, אולי אני טועה אבל הרגיש ככה.  אין ספק שהשקיעו בהפקה של התערוכה/מיצג ובהחלט הכניסו אותי לאווירת החגים  (ודרך אגב הם חוגגים השנה 20 שנה לתערוכה). משם לשפר את מצב רוחה של האמצעית טיפסנו על הגבעות שממול למבנה התערוכה ונתנו לילדים להתגלגל למטה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אף אחד לא אמר שאסור, גם לא הסנאים… ואז באווירת החג הודעתי לילדים שהגיע הזמן לשחק את  “מחפשים את המטמון”, נתתי להם את המפה ושלחתי אותם לחפש את Everett Children’s Adventure Garden שם נוכל למצוא את ה- Gingerbread Man Adventures שזה בעצם אזור שלם בגן הבוטני שמוקצה לילדים ובתקופה זו של השנה יש בו פעילויות לחגים. אחרי ביקורת שקראתי באתר שאני בדרך כלל מאוד מעריכה לא באתי עם ציפיות גבוהות לאזור הזה, אבל כנראה שזה היופי, כשמנמיכים ציפיות זה דווקא מצליח לא רע בכלל… הילדים רצו בין מבוכים, טיפסו על סלעים, ונכנסו למבנה בו עם כתשו עם מכתש ועלי קינמון, ציפורן וגרגרי חיטה, הם ראו איך התבלין המקורי הופך לאבקה (וגם הריחו), בדקו עם מיקרוסקופ, קישטו ברכה לחגים, ולמי שיש גם כוח לחכות, ניתן להירשם לפעילות של קישוט עוגיות ג’ינג’ר – חינם. לסיום טיפסנו על גשר שמתנדנד מצד לצד כמו נדנדה, נדנדנו עד שנמאס ואז אבא הציע שנלך לבדוק מקום נוסף באזור, אי ב- Bronx שנקרא: City Island. כבר הרבה זמן שאני מעלה את ההצעה, אבל ועד המנהלים דחה אותה באדיבות, לפעמים צריך לתת לועד יום חופש מהילדים ולשלוח אותם ל Tour de Bronx עם האופניים, כי מה שעושה מראה עיניים לא עושה כתבה באינטרנט, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת, והגענו אל השקיעה שליטפה את City Island, פינת חמד בלתי נתפסת 10 דקות מה- Bronx Zoo, מן עיירת חוף עם מסעדות דגים, בתים חמודים, רחוב ראשי אחד עם בוטיקים, חנויות של עתיקות וניסינו גם את חנות הגלידה אבל בכל זאת באי סוגרים את הגלידה בחורף… הילדים דהרו על הקורקינטים, הבעל תפס כמה תמונות מעולות של השקיעה שכבר הרבה זמן לא ראיתי כמותה, ונראה לי שנחזור לעוד ביקור של קיץ…

 

אבל, רגע!!! עוד לא סיימנו!!! כי אם לא שמתם לב המוטיב לפוסט הנוכחי הוא החגים, וככה בלי להתכוון ה- GPS הטעתה את הבעל, ומתוך החושך שמנו לב לבית מואר ומקושט בצורה מוטרפת לחלוטין לכבוד חג המולד. סיבוב קטן והגענו לפינה שמחברת בין הרחובות Westervelt Avenue & Pelham Pkwy לבית שחברת con Edison מאוד שמחה שהוא אחד מלקוחותיה בתקופה זו של השנה, מתוך הילת האור מתגלות אין ספור בובות של חלון ראווה, מלאכים, סינדרלה המרכבה והסוסים המלכותיים, בובות של דיסני, מן שבב של דת, חג מולד וקיטש, כן… נראה לי שקיטש זו המלה. מסתבר שמאחורי הפרוייקט עומדת משפחה שלמה, Garabedian family,  שרוב השנה עוסקת בתחום האופנה ולקראת החגים מתגייסת לפרוייקט של קישוט הבית, אז אם אתם בתערוכה של הרכבות או בגן החיות של ברונקס ורכובים שווה הצצה אל תוך הלילה. דרך נעימה לסיים יום עתיר חוויות.

 

Roosevelt Island

אתמול לגדולים היה חופש מבית ספר , Election Day, ימים כאלו הם הזדמנות בשבילי להנות מהם נטו כשהקטן בגן, זו אפשרות בשבילי לתת להם את תשומת הלב שהם באמת צריכים.
התחשק לי Roosevelt Island. לא יודעת למה, 5 שנים שלא הייתי שם, אולי אפילו 6? אבל היתה לי תחושה שהם יאהבו, והאמת? היה אפילו יותר מוצלח ממה שצפיתי. אחרי שנפרדנו לשלום מהקטן שכבר היה שקוע במכוניות עם החברים והחברות צעדנו שלושתנו אל הרכבת הכתומה. היה מצב רוח טוב, הם דיברו, אפילו ניסו לנהל איתי עסקה פיננסית, שהם יקנו דברים שהם לא צריכים ואני אממן מתוך ההשקעה 5 דולר. נחמדים. ירדנו מהכתומה בתחילתו של האפר איסט במנהטן ואחרי שקנינו קצת דברים לפיקניק וסחטנו גם עוגיות, צעדנו לכיוון רחוב 60 והשדירה השניה. את פנינו קיבל ים של מכוניות וגשר ה- Queensboroנם ושם  הצגתי בפני שני המבקרים הכי קשוחים בעיר הזו את יצירת הפאר ה- Roosevelt Island Tram , הרכבל שמוביל מהעיר לאי ובחזרה. הרכבל היה סגור למספר שנים לצורך עבודות אחזקה ובטיחות, אבל עכשיו הוא בסדר ועומד בתקנים, ועם אמצעית קצת חוששת העברנו שוב את ה- Metro Card לגלות שמגיעה לנו נסיעת המשך חינם (MTA  מאפשרת ללקוחותיה נסיעת המשך מרכבת לאוטובוס, מאוטובוס אחד לאחר, מרכבת לרכבת בטווח של קרוב לשעה ללא תשלום נוסף) ובכן מכיוון שעלות הנסיעה גיהוץ אחד בכרטיס המטרו הסתבר שאפילו לא ביזבזנו…מגניב נכון?
נו? איך זה? אתם שואלים, האמת נחמד לאללה, המתקן נעים והרכבל כייפי ומריח חדש דנדש. הרכבל יוצא בערך כל 15 דקות וב- Rush hours בערך כל 5 דקות. הנסיעה ברכבל לוקחת לא יותר מ- 5 דקות, אבל הלב נמס כשאת נוף המכוניות תופס הנוף הירוק של ה- East River. וההתרגשות של הילדים כשמתחילים לטפס למעלה, המצלמה מייד נכנסת להילוך גבוה לתפוס כל רגע של אושר.

כשהגענו שוטטנו ברצועה הירוקה שלאורך הנהר, בקצה הפארק יש גם מגדלור שלא הספקנו לבקר כי עצרנו באזור הירוק, הילדים בחרו את הנקודה לפיקניק הקטן שלנו ושאלו מתי עוברים לגור על האי, כי זה כל-כך כיף שאפשר לנסוע לעיר כל הזמן ברכבל ואני כבר נעלבתי בשם ברוקלין ואחר כך האמצעית ביקשה לגן השעשועים. אמצעית שיחקה והגדול ואני התמסרנו עם כדור פוטבול אמריקאי. למספר דקות גן השעשועים היה רק שלנו, האמצעית שלמדה לא מזמן לנדנד את עצמה ישבה על הנדנדה מקפלת ומיישרת רגליים וגב ועם חיוך של אושר הביטה בגדול ובי מתמסרים ואמרה לי: “את יודעת אמא, לפעמים זה כיף להיות בלי קטן”. שניה לפני שהם שכנעו אותי גם לחזור ברכבל לעיר (יש תחנה של ה- F  באי וזה אומר אקספרס הביתה) עצרנו לפיצה לא מלבבת, האמצעית שאלה אותי מה יעשה אותי הכי שמחה בחורף ומה יעשה אותי הכי שמחה בקיץ ואז הם שאלו “אמא?, אפשר לחזור לכאן ביום שישי עם קטן?”