Archive for the ‘רילוקיישן’ Category

The Good Old Pita Smell

pita2   

פעם, ממש מזמן כשהוא ואני עוד לא היינו נשואים וגרנו כמו כל זוג צעיר ברמת-גן מצאתי עבודה במנפאואר. בכל בוקר הייתי לוקחת את האוטובוס מהרוא”ה פינת חיבת ציון לרחוב הרצל והולכת ברגל לז’בוטינסקי 90 ומשהו לבושה בחולצה לבנה ומכנס כהה. אין לי מושג איך הרחוב הזה נראה היום, אבל אז הרחוב קושט באינסוף מאפיות, או לפחות ככה זה הרגיש מדי בוקר. ברגע שהרגליים נגעו ברצפת הרחוב החלה המלחמה היומית שלי בריח הבצק. הריח הזה שלוקחים עמוק עמוק אל תוך הבטן, המוח מסתחרר ומוציא אחחח ארוך ואז הרוק ממלא את הפה, ואני יודעת שכל ביס כזה שווה אינסוף קלוריות ובתור מישהי שתאלץ להילחם כל חייה בקלוריות שאפתי את הריח והמשכתי ללכת שיכורה מריח הבצק האלים אל המשרד. כן אני אוהבת את ריח הבצק יותר מגלידה ויותר משוקולד, או לפחות אם אפשר לשים קוביית שוקולד מריר בלחם, או פיתה טריים טריים אני לא צריכה הרבה יותר. ונחזור להיום. בארה”ב אין בצק טעים. יש בצק אלים. בצק שלא יודע לדבר אלי, בצק שיכול להישאר בחנות, ואני ממש בסדר עם זה. אז התרגלתי. לא ממש מנסה לטבול לחם יבש בשמן זית ובלסמי, מדי פעם נופל עלינו איזה לחם טעים, אבל את הריח הזה אני שומרת לביקורים בישראל כשאני נכנסת לסופר ועומדת ליד איזור המאפייה או כשאני משוטטת ברחובות יפו, או ירושלים.

ואחרי שנה בצפון קרוליינה חזר החשק לנסות ולבדוק מקומות חדשים, מקומות שמחזירים את הטעם לחיך, מקומות שגורמים לעצום עין ולהשמיע גרגור קטן בגרון. מקומות שמציגים אומנות ואני עומדת לבדי מול תמונה ומחייכת. לפעמים בתוך מערבולת החיים צריך לאמר לא לדברים אחרים כדי להחזיר את הדברים שאנחנו אוהבים אל תוך החיים. ואז בסוף פגישת אימון הלקוח מספר לי על האוכל ההודי שהוא יכין לבקשת ביתו ל-200 האורחים בחתונת הבת שלו שתהיה בקרוב. הוא מטייל בכל העולם ושנינו מוצאים מכנה משותף סביב הפתיחות לתרבויות שונות. הוא הודי מוסלמי שנשוי ליפנית אמריקאית. אני מסתובבת כבר שנה עם carving מטורף לאוכל הודי טוב ואחרי שאני מקשיבה לכל הסיפורים על התבלינים והאוכל ההודי שהוא אוהב לבשל, אני שואלת איפה יש מסעדה הודית טובה באזור, כי מאז שעברנו מניו יורק יש לי חשק עצום לאוכל הודי. והוא אומר בחצי ייאוש שאין אף מסעדה ממש טובה באזור שלנו. הוא מציע אילו תבלינים לקנות ולהתחיל לבשל לבד ואז בחצי אגב שואל אם כבר בדקתי את “מאפיית בגדד”. מאפיית מה? אני שואלת. “מאפיית בגדד, יש להם פיתות מעולות, את חייבת לבדוק”.

לא מזמן האמצעית ואני נוסעות לחפש מתנות לחגים לשכנים ולמורים ואני יודעת שמאפיית בגדד ממש כאן ליד. אני מחנה בכניסה. הבעלים יושב בחוץ, על כסא, מחייך אלי כשאני מושיטה יד ופותחת את הדלת, והריח, אחחחח, הריח. אני נושמת עמוק אל החזה. האמצעית עוד לא ממש מבינה מה קורה. אשתו מכוסה בכיסוי ראש ולובשת ג’לבייה סגולה מחייכת אלי. אני נוגעת בשקית של פיתות שצורתן מזכירה קצת סמבוסק. היא מבחינה בעייני שמחפשות ושואלת אם באתי בשביל הפתות. אני אומרת שכן והיא עושה לי סימן עם היד ולוקחת אותי לארגז עץ ליד תנור האבן. ואני צופה בהן יושבות שם בפנים, זו על זו, חמות חמות. אני לוקחת שקית ניילון ואוספת אותן כשהרוק ממלא את הפה. אני שולחת טקסט לבעל ואומרת לו שישים את כדורי הפלאפל הקפואים בתנור ושאני תיכף מגיעה עם הפתעה טעימה. אני מגיעה עם 10 פיתות חמות שממלאות את המכונית שלנו בריח שרק מי שאוהב בצק וריח של פתה טרייה יבין. כמובן שאני לא עומדת בפיתוי ובוצעת חתיכה מהפתה. קודם אני נותנת לאמצעית ואז אני לוקחת ביס. שתינו עוצמות עינים ומגרגרות. היא מבינה. “זה כמו באבולעפיה”, היא אומרת. ואני עוצמן עיניים באישור ואומרת לה: “איך שאני התגעגעתי לריח הזה!”.

pita1אתמול בדרך חזרה מסידורי הבוקר, עצרנו עם הילדים במאפיית הפיתות. הגדול ואני נכנסו למאפייה. הבעל נשאר עם האמצעית והקטן באוטו. הפעם כבר לקחתי 20 פיתות רכות וחמות. “אמא-mommy תוסיפי עוד אחת, חייבים אחת בשביל הדרך”, אומר הגדול. יצאנו עם שתי שקיות נייר עמוסות בפיתות חמות והריח הציף את המכונית. חלקתי לכולם מהפיתה והאמצעית הסתכל עלי במבט נוזף ואמרה: “אמא-mommy תאכלי גם את!” כן הקלוריות, אני עדיין נלחמת בהן, אבל האמצעית לא ויתרה.

הילדים נשארו בחוץ לשחק, הבעל חתך ירקות, ומכיוון שטיגון אצלי זה רק בחנוכה, הכנתי את המתכון של כדורי הפלאפל האפויים שכל המשפחה (כולל הבעל!) אישרה ומבקשת עוד! אז שלום לכדורי הפלאפל הקנויים שעולים יותר מזהב, ותודה לאפרת שכותבת את הבלוג הנפלא “מה את עושה כל היום” ושגם עזרה לי עם עוגיות טבעוניות למסיבת העוגיות מהפוסט הקודם.

בתאבון!

 

מספר הערות: לא חשוב אילו אגוזים תוסיפו למתכון, אפרת מציכה פיסטוק – קשה למצוא כאן במחיר נורמאלי אז הוספתי קצת קשיו בפעם הראשונה. אז אל תזייפו תוסיפו כוס שלמה של אגוזים טחונים, כי כשלא מוסיפים הכדורים נמעכים בתנור. האגוזים הטחונים (אני השתמשתי בקשיו) מייבשים את העיסה. אני קונה גרגירי חומוס בקופסת שימורים ללא תוספים. עם הכנות ואפייה חצי שעה ואתם עם 20 כדורי פלאפל יאמי!!!!

פלאפל ירוק ואפוי /כ- 25 כדורים (מתכון מהבלוג אז מה את עושה כל היום?)

falafel 

חומרים:

חופן פטרוזיליה, חופן כוסברה, כמה עלי נענע (10-15) וגם שמיר אם אתם אוהבים (סה”כ תבלינים ירוקים בכמות שממלאת כוס לא דחוסה)

כוס פיסטוקים מקולפים (תטעמו שהם טריים וטעימים)

2 כוסות גרגרי חומוס מבושלים/מקופסא 

3 כפות שמן זית

2 שיני שום

חצי בצל קטן מקולף

כף קמח כוסמין או כל קמח אחר

כפית כמון

כפית אבקת סודה לשתיה

חצי כפית מלח

– – – – – – 

למי שמעדיף לבשל את גרגירי החומוס בעצמו: יום קודם – משרים כוס (או יותר – כי זה ממש טעים וישר מכינים עוד) גרגרי חומוס ל 12-24 שעות

(ממש ממליצה להשתמש בגרגרים שלא שכבו על המדף בסופר 9 שנים – קנו חומוס בדוכנים בשוק או בחנויות עם תחלופה גבוהה)

מבשלים את הגרגרים עד שהם רכים מאד (כשעה-שעתיים ולהוריד את הקצף תוך כדי)

 – – – 

הכנת הפלאפל

מחממים תנור ל180 מעלות

במעבד מזון שמים את עשבי התיבול ומפעילים לכמה שניות לקיצוץ גס

מוסיפים את הפיסטוקים ומפעילים שוב לקיצוץ גס

מוסיפים את כל שאר החומרים – חומוס, בצל, שום, שמן זית, כמון, קמח וסודה לשתייה

מפעילים עד שכל העיסה אחידה ומעורבבת היטב – אך לא יותר מידי – כמו בתמונה

(זה נחמד שיש חתיכות קטנות)

 

מכדררים כדורים חמודים ומניחים על נייר אפיה – לא צריך לעשות רווחים גדולים

כדאי להכין קערת מים כדי לטבול בה את הידיים בין כדור לכדור כיזה קצת נדבק לידיים

 

אופים 15 דקות על טורבו, או עד שהכדורים משחימים קלות, אפשר להוציא אחד ולטעום אם מוכן

הי – אמרתי אחד!!:)

 

רצים בחזרה למעבד מזון ומכינים עוד נגלה – זה מה-זה טעים!!

 

**אין לכם מעבד מזון? קוצצים את עשבי התיבול קטן קטן עם סכין גדולה מכניסים את הפיסטוקים לשקית ושוברים עם דופק שניצלים עד שהם שבורים לחתיכות ממש קטנות מועכים את גרגרי החומוס עם מועך פירה מערבבים את כל החומרים היטב

 

 

 

Where Are You From?

לא מזמן ניהלתי שיחה עם אנשים בסדנה מסויימת שהייתי בה, היו שם אנשים מעל העולם והנושא עלה: איך תמיד כל כך מהר אנשים שלא מכירים אותנו שואלים קודם כל מאיפה אנחנו… למה זה כל כך חשוב לנו??
משתפת מתוך פוסט שלי שפורסם באתר BRB שמספק מידע למשפחות לפני, אחרי, או תוך כדי רילוקיישן.

יש משהו בפנים שלי שאנשים בטוחים שהם מכירים אותי, זה התחיל בצבא, המשיך באוניברסיטה ואחר כך גם בחיים העסקיים:  “אני מכירה אותך!”, “מאיפה את? אני בטוחה שאני מכירה אותך…”, “את לא מחיפה? אולי יש לך בת דודה מחיפה?”, “את לא גרת ב…?” זה המשיך באנשים שנופפו לי ברחוב, בטוחים שהם מכירים אותי.

כשעברתי לכאן הנפנוף ביד התחלף בנפנוף השאלה: “מאיפה את?”, הקופאית בסופר, אנשים שנפגשים איתי, הורים בבית ספר, הרופאים, הספרית: “מאיפה את?”.
פעם התשובה היתה ברורה,הייתי עונה בנחרצות שאני מישראל זה היה מאוד ברור. אבל, בזמן האחרון כששואלים אותי את השאלה הזו אני כבר לא ממש יודעת מה לענות. אני מוצאת את עצמי מתחילה את המשפט ב- Originally I am from, ואז עוצרת ומתלבטת מה לענות. אני גרה בארץ אחרת מעל 8 שנים, החוויות שעברתי שינו אותי ואת דרך המחשבה וההסתכלות שלי על העולם שלנו, אני נוע אחרת. אני זוכרת באחד הביקורים שלי בישראל הבנתי שאני כבר לא מרגישה ממש שייכת, כן… הכל יותר פשוט, הקודים ברורים, השפה היא השפה שלי שנולדתי לתוכה, אבל פתאום שמתי לב שאני מדברת אחרת ולפעמים אפילו לוקח למילים קצת זמן לצאת והן צריכות קצת עזרה בהשלמת המשפט, אני חושבת אחרת, אני מתנהגת אחרת, אני כבר לא באמת נוע מישראל, אני נוע שמסתכלת מהצד, חיה בפנים אבל רואה מבחוץ.

כדי להמשיך לקרוא לחצו כאן

 

Happy 2014

טוק טוק, דופקת לה שנת 2014 על הדלת. נכון זה רק עניין סמלי מחוג השעון משתנה כל הזמן, אבל הידיעה שעוד רגע שנה חדשה קצת מרגשת עבורי. מאז שהתחלתי את הבלוג אמאmommy, הבלוג שיישאר תמיד הילד הזה שההורים אוהבים יותר ואף פעם לא יודו בזה בפני הילדים שלהם הוא הבלוג שבכל שנה בדיוק בדקות הללו, גורם למן דגדוג קטן וכייפי בבטן. דגדוג שמזכיר לי איך 4 שנים אחורה, כמה דקות לפני שהשעון צלצל חצות, ישבתי ולמדתי לבחינה שלא רציתי ללמוד אליה וחוסר העניין הוביל אותי לבלוג הזה שנוצר עם הפוסט הראשון שלו במספר מועט של דקות. בכל פעם כשאני סוקרת בראשי איך התגלגלו הדברים והדרכים שנפתחו לי בעקבותיו אני מודה לאימפולס/אינסטינקט הזה שאמר לי שם בפנים: “לא חשוב מה, או מי, תפתחי בלוג ותתחילי לכתוב עכשיו!”. מאז אני מקשיבה הרבה יותר לאינטואיציה הזו שחיה בתוכי, אני מקשיבה למה שיש לה להגיד ולא דוחפת אותה. למדתי שהיא יודעת לא פחות מהקולות האחרים שאומרים לי: אה… עזבי.

אז נכון שהשנה הייתי יותר שקטה בצד הכתיבה ושקטה בכלל בחיים, אבל שנת 2013 היתה לא פשוטה עבורי ועבור המשפחה. מאז שנפרדנו מכל מה שנטענו בברוקלין ועברנו לצפון קרוליינה. יש הרבה רגשות בבית שלנו ואני מוצאת את עצמי עוברת מהכלה של תסכולים ודמעות של ילד עצוב, מתגעגע או….לקשיים שלנו המבוגרים בחבורה: הלמידה היומיומית של החדש, ההשוואות והכל בכלל ו…עייף לי. כן עייף. לי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה? למה היינו צריכים את זה. ואז… תמונה: שלושה ילדים כעוסים במכונים עם שני הורים שהכריחו אותם לצאת כבר מהבית, להתנתק מהמסכים ולעשות משהו עם הגוף שלהם. הם יוצאים מהאוטו, כולה 10 דקות מהבית שלהם ומתחילים לצעוד במסלול, מסביב המים נופלים למן מפלון קטן אחרי הגשם שירד אתמול. אבל הילדים לא מוותרים ועושים להורים שלהם פרצופים מעוצבנים. כשההורים מסבירים להם על תחנות קמח עתיקות הם מבקשים בצעקות וצחקוקים שיפסיקו לשעמם אותם עם ההסברים האלה, וההורים מחזירים פרצופים עייפים ובשביל הבונוס מוסיפים פרצוץ זועף במיוחד שאומר: למה? למה דווקא אתם חייבים להיות הילדים הכי רעשנים פה בכל המסלול?
 ואז חוצים את הגשר. אני מציעה צילום משותף: תרוצו אלי כולם ביחד ונצלם אתכם. הם לא מתנגדים , או אומרים “לא!!!, תעזבי אותנו כבר”, הם לא מבקשים “רק אני לבד” או, “רק אנחנו בלי השלישי/ת” הם מסתובבים אלי עם הגב, רצים לצד השני של הגשר, ואז מסתובבים חזרה ובצעקות וצחקוקים רועשים ביותר הם חוצים את הגשר, רצים לכיווני, שלושה עם חיוך ענק, חיוך מתגלגל ואז קופצים. קליק. הגיע הזמן לעבור את הגשר לצד השני. זו התמונה שאני לוקחת איתי לשנת 2014

 

 

אני אשב לי שם לבד בחושך, מתוך הפוסט של באתר תיכף נשוב BRB

פשוט אוהבת את חנוכה. אבל רגע, אם אני אהיה באמת באמת כנה איתכם ואקלף עוד שכבה, אז יש שם גם את הרצון לא לחגוג את החג לבד, ואם אני אהיה עוד יותר אמיתית ואקלף עוד שכבה, יש שם גם את הרצון לייצר לילדים אוירת חג, שיהיו להם זכרונות חנוכה, בעיקר כשאנחנו חיים בארץ אחרת”. איך יוצרים זכרונות מחגים, איך בוראים מסורת משפחתית ולמה זה חשוב דווקא כשחיים בחו”ל?

לכתבה המלאה לחצו כאן.

חג חנוכה שמח לכולם!

 

About Sukkot & Home

Home… אני מנסה ולא מוצאת למונח הזה מילה בעברית שבשונה מהדומם “בית” מתייחס לתחושה של בית. בסופו של יום, Home זה בסך הכל מה שרובנו מנסים לבנות במו ידינו אחרי המעבר למקום חדש.

ואתמול, ערב סוכות, בזמן שהקטן והאמצעית התנדנדו להם על הנדנדות בחצר, צפיתי בהם מדברים זה עם זו מהשולחן במטבח ונהניתי לרגע מהשלווה שאין חברים שבאים לבקר ותותים ותפוחים שצריך לחתוך לכולם, לא צריך לנקות את כל הפירורים של הבייגלה ולא צריך לסיים הכל עד שהחברים הולכים כי תיכף ארוחת חג. שלווה.

זכרון – אבא שלי שוב אומר שבשביל מה לבנות סוכה, ברגע האחרון הוא קורה לאחי הגדול וביחד הם בונים לי שוב סוכה. אני יושבת עם מספריים, דבק פלסטיק וגזירי עיתונים (מי קנה אז דפים צבעוניים?), חותכת רצועות ומדביקה טכעות שיהפכו לאט לאט לשרשראות ארוכות ארוכות.  אצל השכנה שוב באו לחופש הנכדים, הנכדים שלה הם גם החברים שלי לחופשים, הם מדביקים את רצועות הנייר עם דבק שהם הכינו מקמח ומים ואני רוצה גם.

יורדת לחדר המשחקים, מוציאה דפים צבעוניים, (כי כל העתונים במחזור במילא…) מספריים, glue stick קצת יבש וטושים.  מוציאה מהארון של הכלבו שתי שמיכות מקופלות שנשארו מהתקופה שהקטן היה תינוק.  חותכת תפוח pink lady פרוסות פרוסות, מוסיפה גם Juice box לילדים שיהיה שמח, בכל זאת חג, ופורשת הכל יפה יפה במרפסת העץ. אני מזמינה את הילדים לעבור מהנדנדות לפיקניק שיצרתי. מזג האויר בדיוק. הם ניגשים עם עין עקומה, “עוד פעם האמאmommy הזו עם כל הפרוייקטים שלה”. לא אומרת כלום. רק גוזרת. ה- Juice Box עושה את העבודה. “חג שמח” יאללה בואו נקשט את הפטיו שייראה כמו סוכה. האמצעית מזכירה לי שהיא כבר בת 9 ויודעת לבד. אנחנו מגלות איך עושים שרשרת לבבות באדיבות “ישלה” והקטן נעזר בי להכין טבעות ואז עובר לצייר שלטי “ברוכים הבאים” לסוכה שלנו. “אמצעית, תראי, ציירתי אותך אומרת שאת אוהבת את הגדול, כי היום זה חג” הוא אומר. האמצעית מתעצבנת.


“אמאmommy? איך את יודעת להכין שרשרת כזו ארוכה?” האמצעית שואלת

“כשהייתי בגיל שלך, זה היה הכיף שלי להרגיש סוכות”
“זה בדיוק מזג אויר מתאים לעשות פיקניק ויצירה אמאmommy, זה כיף לפעמים רק איתך בלי חברים” היא אומרת
אנחנו תולות את השרשראות. האמצעי מכוון אותי איפה הוא רוצה לתלות את השלט.
ארוחת חג, מרגיש כמו בית. כנראה שבית זה גם פשוט זכרון.

 

Observing

מסתכלת על הפוסט האחרון שפרסמתי. שדה תעופה ראלי-דורהאם אחרי שחתמתי אצל העורך דין על הבית החדש שלנו בצפון קרוליינה. מחכה למטוס שלא מגיע, אבל המצב רוח דווקא טוב.

ומאז? דממת אלחוט. לא יכולה לכתוב מילה. מנסה, אומרת לעצמי, וואו, זה יכול להיות פוסט מעולה, לשתף את כל האנשים שקוראים את הבלוג שלי במה שקורה לנו. ולא יוצא כלום. ה- Word document נפתח, אבל הידיים בורחות למקומות אחרים..

בפתחה של שנה חדשה עם הרבה רגשות, מערבולות, שינויים וחששות. אני יושבת ויודעת שהדבר הנכון הוא להפסיק את ה”הלא כותבת” הזה. אני חייבת לשבור את זה. כי די!
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי יש כמה אירועים שמביאים איתם זמן לחשבון נפש. אמצע אוגוסט יום ההולדת, ואני יושבת וסורקת את מה שקרה עד יום ההולדת הזה ואיך אני רוצה שהבא אחריו יראה. ועוד לא נגמר יום ההולדת והנה הגיע ראש השנה ויום הנישואין שלנו ותיכף כבר יום כיפור. ומחשבון נפש לחשבון נפש אני שואלת את עצמי דקה אחרי דקה, איך יראו החיים הללו? איך יראו החיים של immamommy בצפון קרוליינה? זה קצת מצחיק כי אני בעצם כבר כאן. כמעט חודשיים, לא ממש סופרת, אבל נראה לי שאנחנו כבר כאן כמעט חודשיים. ואני יושבת ומסתכלת על עצמי מהצד.

כולם שואלים: איך הולך? איך את מרגישה? כבר מרגיש יותר טוב? יותר מחוברת?
לא יודעת. באמת שלא יודעת. אני בינתיים רק צופה. אני כאן ולא כאן. אני בדיוק כמו בפרסומת של האתר שלי: Past? Present? Future? – שאלה טובה, coach… אני חושבת שאני לא ממש יודעת איפה אני מעבר למיקום הממשי. נעה משם לכאן ומשם לפה ומשם לאחר כך. צופה בהכל מהצד. בוחנת, לומדת, מקשיבה. כמו תינוק שצופה בכולם ואולי בקרוב ידבר.

ומה בינתיים קורה איתנו?

מבטיחה לעדכן בקרוב על מספר חוויות בצפון קרוליינה ולשתף בכל הדברים שאנחנו חווים, מסירות פדלים, דרך Year round school. וכמובן איך הקפה??? באמת יש כאן רק Starbucks????

שנה טובה לכולם ואם יש משהו שהמעברים הללו ממקום למקום למקום לימדו אותי הוא שלחיים שלנו יש יותר ממסלול אחד, והשאלה איך אנחנו בוחרים לצעוד שם.

 

Saying Goodbye

מאי הרגיש כאילו הוא לעולם לא ייגמר, ואז הגיע יוני.

מסתבר שכשהחיים משתנים קשה לכתוב. כל פעם קורה משהו ואני חושבת לעצמי, הנה, אני אשב ולכתוב לתעד יותר את התקופה הזו, אבל לא. עובר יום ועוד יום ואני לא כותבת כלום. ריק. היצירה זזה הצידה והפרידה ממלאה את החלל. המסע עד היום מלמד אותי שכל מה שעברתי במעבר הקודם, קורה הפעם, רק הפעם עם הרבה יותר הבנה של מה אני עוברת. אני נמצאת בתוך התחושות ואני גם רואה אותן מהצד, קודם הכחשתי, אחר כך כעסתי, אחר כך באה ההבנה שזה באמת קורה, ואז חווים הכל. לפעמים זה חזק ולפעמים זה נעלם. אבל זה שם. הפרידה מכולם עם כל העצב שיש בה, אני מגלה שהיא חלק חשוב כדי להתמודד עם כל מה שקורה מסביבנו. אינסוף שאלות מסביב, כולן בסופו של דבר אותו הדבר. אינספור פעמים שאני עונה את אותן תשובות ואותם חלקיקי מידע. מספרת את אותם סיפורים מרגשים ועצובים מהיום יום של המשפחה והקשיים שהילדים חווים. ודי. אולי באמת זה כבר זמן להיפרד. לסיים עם זה. להיות שם, אחרי.

עכשיו אני כאן בצפון קרוליינה. מחר, אם לא יהיו קשיים של הרגע האחרון הבית הזה יהיה שלנו. היום ביחד עם מעצבת הפנים בחרנו צבעים לקירות. אני חולמת ביחד עם הבעל על שווקי הפשפשים שנבקר בהם, נבחר רהיטים ונשלב אותם ביחד בתוך הבית החדש שנבנה בתוך המציאות החדשה שלנו.

בינתיים בחזרה לעבר ולהווה. אני כבר כמה חודשים נפרדת. אבל יוני מביא עימו אינספור אירועים, מקפה של בוקר, או כוסית יין עם חברה כשמחשיך, אנחנו מתחבקות ומבטיחות שזו לא הפעם האחרונה. רסיטל של באלט והאמצעית לא מסכימה לומר שלום למורה לבאלט. זה קשה לה. עוד קפה עם חברה, עוד כוסית יין, עוד שיחת טלפון, עוד חיבוק, עוד פיקניק בפארק עם השכנים, עוד ערב בנות בבר עם החצר, סנדוויץ’ בכץ וטיול ב- Lower East Side עם חברה. כל יום פרידה.

ואם כבר פרידה, אז הנה דייט שכולו אהבה. הבעל ואני לקחנו את יום שבת לבילוי משותף בלי הילדים. החלטנו פשוט לזרום, בלי תכנונים. ובסופו של יום גילינו שהרגליים יודעות בדיוק לאן הלב רוצה ללכת. הקפה הטעים עם ה- cranberry scone, הליכה ב- West Village, סנדוויץ’ של לובסטר טרי בתוך לחמניה בצ’לסי מרקט, הליכה ב- High Line הגלריות של צ’לסי שתמיד ימשיכו להפתיע ואחרי כוסית ביוניון סקוואר קינחנו ב- H&M. למחרת בראנצ’ ב- Taboon בחסות חיים כהן, עם חומוס פוקצ’ה, סביח וביצה חומה.

עוד מעט. בינתיים אני ביום שאני, נותנת לרגליים להוביל אותי.

 

Sitting on the Fence


בכל פעם צץ נושא אחר שאני רוצה לכתוב עליו, אבל כפי ששמתם לב, היה קצת יבש ב- immamommy  בתקופה האחרונה והנה עכשיו הזמן לשתף אתכם למה המחשבות שלי היו קצת במקום אחר….

3 חודשים אחורה (ואולי קצת יותר?)

“אתה יודע איפה זה Raleigh?” כך התחיל הבעל את הסיפור, בזמן שאני והוא מכינים ארוחת ערב (אני חושבת). את השאלה הזו הבוס שלו שאל אותו בעודו לובש את המעיל והכפפות, בדרך הביתה, ואז הוסיף: “תבדוק עם אשתך אם היא בעניין”. קשה לקחת את הרגע ההוא, כשאני שומעת אותו אומר את המשפט הזה, ולפרק אותו לכל התחושות והמחשבות וכל כל כל שעברו לי לאט לאט ב- slow motion  עצבני, כשהוא שיתף אותי במה שקורה, שזה יכול להיות רציני, שזה יכול להיות, כן… עוד פעם רילוקיישן.
איפה זה Raleigh שאלתי. “צפון קרוליינה” הבעל ענה. וכך סופשבוע שלם ששנינו בודקים מה זה אומר לגור באזור המשולש של צפון קרוליינה. רואים סרטי וידאו, קוראים מידע, מדברים עם הורים שגרים באזור. וברקע שלי ושלו זכרונות שונים מהמעבר. לי זכור אותי, בלי מצפן, בלי צפון, בלי שורשים, מאוד אבודה. לו זכור להיות הבן זוג שלה. לה זכור כעס ותסכול, לו גם זכורים. ושנינו יודעים שאנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו כן רוצים את ההזדמנות שיכולה לבוא עם המעבר, קידום משמעותי ביותר, בית גדול באזור ירוק, במקום דירה לא קטנה, אבל שמתחילה להיות צפופה עם 3 ילדים שגדלים ותופסים יותר נפח, אולי נחסוך קצת, טוב… זה מה שתמיד חושבים כשאומרים רילוקשיין, אבל המציאות קצת שונה, אז אנחנו מזיזים את זה הצידה. ואני שוקעת לתוך שבועיים של רחמים עצמיים, למרות שהחברה עוד לא אישרה את התהליך, אני כבר מרחמת על עצמי ההיא שם בעתיד שתצטרך לטפל בשלושה ילדים אבודים במקום חדש, על עצמי שתצטרך לנטוע שורשים עבור המשפחה, על עצמי שתהיה שוב בודדה ועל עצמי שתצטרך לבנות את רוב העסק שלה מחדש. אחרי שבועיים אני אוספת את עצמי ומבינה שלכולנו יש בחירה (טוב המאמנת שלי עזרה לי לראות את זה יותר ברור). יש לי בחירה לומר: לא! ואחרי שאני מאפשרת לעצמי להבין שאני גם יכולה לומר: לא!

אני בוחרת לומר: כן!

אני בוחרת לומר לא לרחמים עצמאיים, ואני בוחרת לומר לא לעבר! הייתי שם מספיק. אני בוחרת ללכת לשם עם ידיעה שאני לא מי שהייתי כשעברנו לניו יורק. ואני בוחרת להיות בתוך התהליך, לראות את עצמי עצובה, ולדעת שאני לא יכולה לדלג על זה, אני צריכה לאפשר לעצמי להיות בתוך זה. אני נפרדת מאנשים שאני אוהבת עוד לפני שהם יודעים, ואז אני מספרת להם ורואה המון דמעות אצלם, דמעות שאצלי כבר התייבשו. אני נפרדת מהרחובות ומבתי הקפה ומהאוירה של ברוקלין שלי. אני בוחרת לתת לעצמי להיות בתוך האבל, רילוקיישן זה סוג של אבל, ועכשיו אני יודעת שאני צריכה לחוות אותו. אז אני יושבת שם על הגדר ורואה אותי בתוך כל הרגשות. “מתי תקפצי” שאל אותי מישהו, עניתי לו שאני עוד לא מוכנה לקפוץ, או לרדת מהגדר, בינתיים נעים לי שם למעלה. להיות חלק מזה, אבל גם להשקיף על עצמי מלמעלה. ומבטיחה לעצמי שיהיה בסדר, יהיה בסדר כי יש המון דברים שלא היו לי בפעם הקודמת. יש לי ביטחון לעבוד באנגלית, יש לי הבנה של התרבות, יש לי תקשורת שונה עם הילדים והכי חשוב  יש לי מעגל תמיכה שמאפשר לי מעבר לבעל, שהוא החבר הכי טוב שלי בכל העולם הזה, לקבל את התמיכה שאני אצטרך במהלך המעבר ולאחריו, אנשים שיחזיקו אותי בכל שלב כמו שאני. וביננו, אני גם יודעת שיהיה messy, כי ככה זה וזהו. אז תתכוננו, כי אני אצעק, ואבעט, וגם אצחק בקול גדול.

בחזרה לכאן ועכשיו, הילדים כבר יודעים, הבוקר צחצחתי את הבית כדי שהמתווכים יוכלו לצלם תמונות יפות של הדירה. הכל קורה ובקיץ נהיה שם. ויש לי חלום לקחת את הפרוייקט הזה ולעשות ממנו, משהו שהרבה אנשים מסביב יודעים שמאוד חשוב לי, לאפשר למשפחות בתהליך של מעבר לקבל השראה ו- to get inspired מהניסיון שלנו, ולעבור את תהליך הרילוקיישן קצת יותר בקלות, מה שאני קוראת: Soft Landing. ולכן מאתמול פתחתנו בפרוייקט של בלוג משפחתי לתיעוד המעבר לצפון קרוליינה (זה יקרה באנגלית) והילדים יקחו בו חלק. זה יקרה ממש בקרוב, So stay tuned and get inspired!!!!