Archive for the ‘שמש כמה שמש’ Category

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

על תותים ותוויות

tut1

לא יודעת אם גם לכם זה קורה, אבל בכל שנה יש את האמא הזו בכיתה של הילדים שאני, פשוט לא אוהבת. לא יודעת אם זה החיוך הלא נגמר, או זה שהיא אף פעם לא אומרת שלום, או…, מה שבטוח זה שהבעל שומע ממני את המשפט הבא: “לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא אוהבת אותה.”

אז מגיע המבט ממנו של, הנה זה שוב מתחיל… וכל אחד מאיתנו הולך לדרכו.

שנה אחרי שנה, אותו סיפור, וגם השנה הכל אותו דבר, היא מופיעה בדלת עם שני הילדים, מחיוכת מדי, רעננה מדי, מדברת עם כל האמהות מדי, ואני פשוט אוחחח, פשוט לא אוהבת אותה. עד שהעברתי סדנה להורים בגן של הקטן. היא הופיעה בסדנה ומשהו בי נפתח, משהו זז הצידה והבין שטעיתי ובגדול. שלפעמים (ואני מקלה עם עצמי), מהר מדי, אני מדביקה תוויות על אנשים מבלי בכלל להכיר אותם. אני חוזרת למקום שבחרתי לא להיות בו: שיפוטיות, והגרוע מכולם: שיפוטיות בלי סיבה.

אז כן, אני חטאתי וכנראה עוד אמשיך לחטוא בהתנהגות הזו, אבל מאז הסדנה התחברנו בצורה בלתי ברורה. והנה לא רק שהיא חברה קרובה, יש בה משהו שמאוד מזכיר לי אותי. בכל פעם היא מציעה לי להצטרף אליה להרפתקה עם הילדים, פעם זה egg hunt ופעם זו הופעה עם פיקניק ושמיכות ופעם זו קבוצת אמהות שתשמח שאני אעביר להן פעילות ובסופהשבוע האחרון קטיף תותים.

בוודאי שמתם לב שבתקופה האחרונה אני כותבת קצת פחות, וזה בעיקר כי כמות האטרקציות בפרברי צפון קרוליינה לא הכי הכי ובטוח שלא כמו השפע שהיה בניו יורק. אבל העבר מאחורינו והיא, החברה, לוחצת על כפתור ההרפקתנות שקצת נרדם אצלי בשנה האחרונה. מעבר לזה שעם שלושה ילדים מגיע הגיל שהם לא ממש רוצים להצטרף לאף אחת מהפעילויות שאמא-mommy מציעה להם. אם פעם זה היה: yay!!! בואי נלך, כשהצעתי לאמצעית לנסוע בסופ”ש לקטיף תותים, הסתכלה עלי בת כמעט העשר, עיקמה פרצוף ואמרה: “לקטוף תותים??? בשביל מה לקטוף תותים בשדה? אם אני יכולה לקטוף כמה תותים שאני רוצה בסופרמרקט????” כן… אלו התגובות, או יותר נכון הטרוניות שנשמעות מהקטינים בבית שלנו. אז יצר ההרפתקנות דעך ובחרתי לבלות סופי שבוע פשוטים כמו אריק איינשטיין, בגינה הירוקה עם התה והלימון והספרים שהגיס הביא לי מישראל ואותו האהוב ו- נה נה נה נה נה נה

אבל היא, כבר ציינתי, לחצה על כפתור ההרפתקנות ובמקום לנסוע לשדה תותים שנמצא 15 דקות מהבית (נהיגה), הודעתי לחברי המשפחה שהקטן ואני נוסעים לפגוש את החברה והילדים שלה בשדה התותים האורגניים מרחק 50 דקות מהבית. מי שרוצה לבוא ולהינות מוזמן, ומי שלא רוצה לא צריך. לאמצעית ארגנתי חברה שהצטרפה אלינו. הגדול והבעל בחרו לוותר. יצאנו למסע ארוזים במים קרים כובעים וגם אוכל (בפעם הבאה לזכור שזה ממש מיותר!) שמנו רדיו עם שירי דיסני ברקע ונהגתי בכיף בעודי שרה Let it go!!!!!!, עוברת חוות וסוסים ומים וירוק. נהיגה נעימה שבסופה חברה, הילדים שלה ושלי (מי שבחר להצטרף) ושדה תותים. יצאנו לשדה מצויידים בסלסלות וקטפנו ואכלנו וקטפנו ואכלנו את התותים הכי הכי טעימים ואדומים ומתוקים והילדים רצו להם חופשיים בשדה, והאמצעית והחברה צחקקו וקטפו.

tut2

tut3

אחר כך אכלנו גלידת תות ולקחנו ארגז תותים עם יותר מדי תותים הביתה והכנו לימונדת תות שאף אחד לא רצה לשתות, כי היה היתה חמוצה מדי ואדומה מדי.

מאז האמצעית חושבת שלקטוף תותים בשדה זה דווקא ממש מגניב, הקטן חושב שלרוץ בשדה ולאכול כמה תותים שרוצים עם חברים זה עוד יותר כיף. ואני גיליתי שיכול להיות שמאחורי כל אשה שאני לא אוהבת יכולה להתגלות הרפתקה שאני כן אוהבת ועוד יותר אדם שאני מאוד אוהבת.

טוב… הפוסט הזה עשה אותי רעבה, הגיע הזמן לארוחת צהריים.

 

מתוך:

אוהב להיות בבית  אריק איינשטיין  מיליםאריק איינשטיין לחןמיקי גבריאלוב

יש אנשים שמטפסים על הרים  יש אנשים שצונחים מגבהים  יש אנשים שרוכבים על סוסים  ויש כאלה שגומאים מרחקים  אבל אני אוהב להיות בבית  עם התה והלימון והספרים הישנים  כן, אני אוהב להיות בבית  עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים  אוהב להיות בבית 

 

 

 

First Spring Break in NC

 list Idan

הקטן הולך השנה לגן פרטי עם לוח זמנים שונה משל הגדולים. הגדולים, כבר שיתפתי הולכים לבית ספר רב שנתי – year round school לומדים 9 שבועות ושלושה שבועות בחופש, כך לאורך כל השנה, אין חופש גדול. הקטן לפי הלו”ז המסורתי. אז בשבוע שעבר הגדולים היו בבית ספר, הבעל טס לעבוד בניו יורק והקטן ואני בילינו שבוע ביחד. Reunion. מאז שהגדול והאמצעית גדלו להם לפעמים אני מרגישה שהחופשים עברו מכיף למאבק, הם רוצים מסכים, אני רוצה להוציא אותם החוצה, הם מעקמים את האף, אני מעקמת בחזרה, וכולנו מחכים שהאף יתיישר בחזרה. עם הקטן הכל עדיין פשוט יותר.

בראשון בערב, ישבנו שנינו בסלון הכתום, אני הכנתי מראש שיעורי בית וסיפרתי לו על כל הדברים שיש השבוע באזור בו אנחנו גרים. בדקנו גם מזג אויר, והקטן שרק למד לכתוב ביקש ממני לכתוב רשימה של ימי השבוע, ליד כל יום הוא הוסיף את הטמפרטורה ובחר מה מתוך בנק האפשרויות הוא רוצה לעשות. משם הוא רץ לספר לאבא שהוא ואמא-mommy הכינו תוכנית לשבוע הקרוב.  מזג האויר סוף סוף החליט לחייך אלינו ונהנו מימי שמש חמימים שכוללים חולצה קצרה ואוירה של חופש.

תובנה מס’ 1 – הכל תלוי במה אנחנו מביאים  איתנו לחוויה:

להיות השנה אמא שגם מנסה להרים את העסק שלה במקום חדש זה מאוד מאתגר, יש לי תחושה שבכל פעם שאני לוקחת צעד קדימה, אני נעצרת לרגע כי יש יום שלג, או יום חופש, או שבוע חופש שלו, או שלושה שלהם, ובין לבין כמו כולם ממשיכים. אז מודה, לפעמים כבר לא ממש התחשק לי על החופשים הללו, אבל החלטתי שלחופש עם הקטן אני מפנה את העבודה הצידה ובאה עם רצון שיהיה כיף ביחד. ה- set of mind שאני הבאתי והיכולת של הקטן לשאוב את הטוב שבעולם הזה אל קירבו ולהתמוגג מהעולם הזה, הוא שיעור שאני כל יום מחדש נהנית ללמוד ממנו. הוא מוכיח לי שלא צריך הפקות גדולות כדי שהוא יהיה מאושר.

אז מה היה לנו השבוע?

Pullen Park, Raleigh

הביקור בחופשת האביב ב- Pullen Park לקח אותי שנה אחורה כשנסענו עם הילדים מניו יורק לצפון קרוליינה לראות איפה יהיו החיים החדשים שלנו. שני הורים ושלושה ילדים הולכים ללמוד את הלא נודע. Pullen Park הוא אחד מאותם מקומות שכל ילד יכול למצוא מה לעשות בו: מסביב עצים פורחים בורוד ולבן, מסביב לפארק מסלולי הליכה וריצה להורים שרוצים קצת להתעמל, בתוך הפארק נמצא אחד מגני השעשועים היותר גדולים שראיתי באזור הזה, רוב גני השעשועים האחרים די קטנים, כי לכולם יש בחצר משהו לשחק בו. מסביב לפארק נעה רכבת עבור הקטנטנים, אטרקציות נוספות סירות מנוע קטנטנות שנעות במעגל וקרוסלה. למי שרוצה להזיז עוד קצת את הגוף ניתן לשכור סירות פדלים. כמה עולה התענוג? רוב האטרקציות עולות דולר לאטרקציה – מחיר זעום לכל דבר. יש גם אזור פיקניק מקורה וקפיטריה עם אוכל ידידותי לילדים, אפילו הקרטיב שקניתי לקטן היה אורגני – מודה שאני מתרשמת.

pullen1

pullen2

לקראת סוף השבוע נפגשנו עם חברה והילדים שלה, מסתבר שמצאתי את האמא ההרפתקנית שחיפשתי ויכולה ללמד אותי את סודות האזור. היא שלחה כתובת ואנחנו הגענו ל- Observation Park ב- RDU – שדה התעופה של Raleigh/Durham. גן שעשועים בתוך שדה תעופה? תודו שזה גאוני. מחוץ לטרמינלים מתחבא לו פארק לא גדול, אפילו די קטן עם מסלול המראה לילדים ומגדל תצפית שבו הילדים יכולים לשמועאת הקשר של מגדל התצפית האמיתי ולצפות במטוסים שממריאים ונוחתים ויש גם שירותים. תביאו מים ואוכל כי הקפיטריה הקרובה לא משהו והמים לא עובדים. החברה בדיוק ניקתה את המחסן והביאה לכל הילדים מטוסים, הבאנו אוכל לפיקניק והילדים בילו שם מ- 10 בבוקר עד כמעט 1 בצהריים. על זה נאמר – לא הגודל קובע….אה! ומסתבר שיש משפחות שחוגגות שם ימי הולדת. לכוון את ה- GPS  ל- RDU Observation Park.

observ RDU1

observ RDU2

North Carolina Zoo

מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אני לא ממש חובבת גני חיות. חיות צריכות להיות בטבע, אבל בגן החיות של NC עוד לא היינו ואמרו לנו שכדאי. שבת בבוקר, הבעל לא היה, יש לי שלושה ילדים בבית, אביב הגיע ואיתו הגורים ומזג האויר כבר לא קר מדי ומצד שני לא חם כדי להזיע. אז ביחד עם זוג חברים והבת שלהם שהיא חברה של האמצעית נסענו לגן החיות, מרחק שעה ומשהו מהבית שלנו. לא הייתי סגורה איך אני אחזיק את הנסיעה, אבל הדרך לשם עברה בכבישים קטנים עם חוות וירוק ועצים ורודים ולבנים, ואנחנו שרנו ורקדנו באוטו.

תובנה מס’ 2 – למרות שאנחנו בגן חיות, לכל אחד תהיה חוויה אחרת

לגן החיות שתי כניסות: כניסת אפריקה בה נמצאות כל חיות הספארי: אריות, ג’ירפות ושות’ וכניסת צפון אמריקה, בה נמצאות יתר החיות. גן החיות הוא גדול ולקטנים יהיה קשה ללכת את המרחקים ולשם כך יש tram שנעה בין רחבי הפארק, קחו בחשבון שבחגים וסופי שבוע יש כחצי שעה המתנה. ללא עצלנים ביננו, או ילדים כמו הגדול שרוצים לראות את כל החיות,  מדובר בהליכה של כשעה משער אחד לשער שני. בצד של צפון אמריקה יש גם גן שעשועים נפלא לילדים עם הרבה פעילויות: גשר חבלים, אזור משחק במים (מן נחל קטן), משחקי בועות, משחק בבצק, וגן שעשועים חמוד להפליא. ביננו זה היה החלק האהוב ביותר על הקטן, ולמזלי היו איתי עוד שני הורים שאיפשרו לי להישאר עם הקטן ולהינות מגן השעשועים ופחות מהחיות, האמא של החברה לקחה את הבנות ואיפשרה להן להתעמק בעיקר בצד הסוציאלי של החוויה והאב של החברה השאיר את הבנות ולקח את הגדול לראות את כל החיות בלי לפספס ולו אחת.
ה- favorites של הילדים היו: הגור של הגורילה, משפחת גורי הקוגר שגן החיות אימץ לאחר שאמא שלהם מתה ושיחקו זה עם זה וזכו להרבה קריאות awwww מהקהל. ואני נהניתי מאזור חיות הספארי שהיה הפעם הראשונה שזכיתי לראות בגן חיות ג’ירפות, לביאה ופילים כל כך מקרוב.

ממליצה להגיע עם הפתיחה, לקחת את ה- Tram לצד שרחוק מהחניה שלכם ולצעוד את כל גן החיות עד החזרה לשער בו יחכה לכם האוטו. כי בסוף היום לחזור מצד אחד לצד השני באמצעות ה- Tram  יכול להפוך מחוויה נעימה לסיוט. סוד נוסף שעובדי גן החיות לא שיתפו וגילינו במקרה וחסך לנו המתנה ממושכת הוא shuttle שיש מחניה אחת לחניה השניה מחוץ לשערי גן החיות. אל דאגה, אם תרצו לחזור בחזרה לתוך גן החיות כל שנדרש הוא להציג את הקבלה – לכן שימרו את הקבלה בכניסה לגן החיות ואל תזרקו.

שירותים? יש’ שתיה? יש מקומות לשתות לאורך כל הדרך, עדיין ממליצה להביא בקבוקים ולמלא לאורך הדרך – המים היו די קרים. אוכל? ממליצה להביא אוכל מהבית כי הקפטריות היו לא משהו. גלידה? תחסכו ולכו למקום מחוץ לגן החיות מחיר – 12 למבוגר, 8 לילד בן 2-12.

zoo1

zoo2

zoo3

 

Flying and Smiling

לפני שנתיים, יום הולדת. לא מתחשק לי שום דבר גדול, רק ארוחת בוקר טעימה לכבוד יום ההולדת שלי ב- Taboon, הבעל מפתיע אותי ומזמין את החברה שהיא מבחינתי משפחה. בשבילי היא האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי, היא הדודה הצעירה שמשתוללת עם הילדים ומלמדת אותם דיקלומים ומשחקים שגורמים להם לצחקק. והיא זו שבסוף הארוחה נתנה לי מעטפה ואמרה לי, יש כאן מספיק בשביל שתינו ללכת ביחד, אני אהיה שם כי אני יודעת שאחרי שתעשי את זה כבר לא תפחדי מכלום ואין זמן יותר טוב מעכשיו כשהחלטת לפתוח עסק שלך.

פתחתי את המעטפה, הסתכלתי ואז סגרתי אותה והנחתי אותה במגירת הסכו”ם.

שנתיים אחרי. המעטפה עדיין במגירה וכל יום יש משהו אחר שמפחיד אותי כ-entrepreneur , כמו שמכנים אותנו באנגלית… כל צעד בדרך למה שרוצים מלא חששות, אפילו לכתוב את המילה הזו בלי שגיאות מפחיד אותי.

שנה של מכשולים, מכשולים שאני בעיקר מייצרת לעצמי, לא יכולה, ועושה. זה יגמר ברע, ועושה, הם לא ירצו להיפגש איתי, ושולחת את האימייל, למה שהם ירצו לעזור לי? מי אני בכלל? מתקשרת, האנגלית שלך כמו של מהגרת, למה שתייחסו אליך ברצינות? ומדברת, אין מצב שתעברי את הבחינה באנגלית, לאמן את המורים שלך? משוגעת, הרי הבלוג הזה התחיל כי נכשלת בבחינת ההסמכה של משאבי אנוש, ועוברת את הבחינה. מאבקים, פחדים, ולא מוותרת.

כשדיברנו על המעבר, כעסתי, לא יודעת על מי ועל מה, היה בי כעס גדול. כל מה שבניתי כאן בניו יורק, הולך לטמיון. שנה של קשרים, של לקוחות, של אינספור דברים שהתגברתי עליהם כי אני רוצה. לא נותנת לפחד לשתק אותי. מעצבן! אבל אז הסתכלתי קדימה ואמרתי, OK  למדתי כאן משהו, ניו יורק היתה מקצה האימונים, בצפון קרוליינה יהיה המירוץ עצמו.

השעון מתקתק והמעטפה עדיין במגירה.

התוודות – לא אוהבת לונה פארק, לא אוהבת מגלשות מים, לא אוהבת אומגה, לא אוהבת רפטינג, לא אוהבת שאוטובוסים בהודו מצפצפים לפני הסיבוב בדרך להר גבוה כדי שהצד השני יעצור.

עוד מעט עוברים, הזדמנות להוכיח לעצמי שבאמת כל מה שכתבתי שלושה משפטים למעלה ינצחו את הפחד שמשתק ושאני מוכנה למירוץ האמיתי בצפון קרוליינה.

שתינו צועדות ב- W Houston Street בבגדי התעמלות (הטייץ קצר מדי? בדקת מה צריך ללבוש?). היום החם הראשון של האביב הניו יורקי, יום מושלם. שתינו מפוחדות. צועדות ל- Pier 40. מטפסות במדרגות. נרשמות. יש זמן. יורדות את כל המדרגות בחזרה לשירותים. עולות בחזרה. זה לא כזה גבוה. למה אני עושה את זה? איך הוא עשה את זה? אני כותבת את זה ומרגישה שוב את המתח, את הפחד שמשתלט לי על כל הגוף. התור שלי אחרי צ’אד. אני מטפסת על הסולם, טיפוס ארוך. מחזיקה את הידית ביד ימין. הבחור למעלה תופס אותי בחגורה. רוצה שאני אעזוב את יד שמאל, לא יכולה! אתה לא רואה שאני לא יכולה? הוא מקרב את הידית עוד קצת. מחזיקה עם שתי ידיים, שום טריקים רק מתנדנדת. הוא מחזיק אותי עדיין בחגורה. תסתכלי על הבניינים מקדימה, אל תסתכלי אל שום דבר אחר.

Ready? זה אומר שמקפלים את הרגליים

Jump – זה אומר שקופצים אל האויר הפתוח.

אף פעם לא צרחתי ככה.

זמן לשחרר ידיים. הבחור מלמטה צועק לשחרר, ואני לא יכולה.

OK, הוא צועק שוב, תשחררי, משחררת ונופלת על הרשת.

לא רוצה לעלות יותר. כל האחרים מצליחים להשתלט על הפחד ולעשות תרגילים מדהימים על הטרפז. ואז כשאני בודקת את הוידאו אני רואה שהוא נחתך. לא צילם כמו שצריך. משהו בי אומר לי שלמרות שאני אומרת: “שונאת את זה ולא רוצה יותר” יש משהו בוידאו שלא צילם שאומר לי שאני צריכה לחזור למעלה ולעשות את זה עוד פעם, מאמינה במסרים שכאלה. זה ממש ממש לא קל לי. אני לא הולכת לעשות שום טריק, רק להתנדנד כמו קודם. שיהיה לי זכרון מהיכולת שלי להתגבר על פחד שגדול ממני. הפחד שבחוסר הנאה ממשהו כזה.

אני עולה למעלה. אולי הפעם אני אהנה? לא! אבל זו היתה הפעם הראשונה שלמרות שאני לא אוהבת משהו, אני עושה אותו שוב. יש לי הרבה מחשבות על מה זה אומר כשאנחנו מגלים שמשהו מפחיד אותנו ואנחנו חוזרים לעשות אותו שוב. להישאר עם הלא נעים. לא לוותר לעצמנו. החבורה מסביב הוכיחה לי כמה זה נפלא כשאפשר להשקיט את הפחד ולעוף מהידית שלך לידיים של הבחור בידית השניה שיתפוס אותך. נכון לא עפתי לידיים שלו, אבל מבחינתי החוויה על הטרפז היתה שיעור חשוב להמשך החיים, לידיעה שבמסלול שבחרתי יהיו עוד הרבה מכשולים, אבל בכל פעם אני אחזור בחזרה ואתמודד איתם, כי רק ככה אני אוכל לעוף.

ולסיום – חיוך
כשחזרנו למשרד הבחור עם המצלמה הראה לנו את התמונות סטילס שהוא צילם. “תסתכלי” הוא אמר, “בכל התמונות את מחייכת, לא ראיתי אף פעם דבר כזה”…
באמת חייכתי? מסתבר שכן…

 

Super Dog and the Pier 2 Pop Up Pool

לאחר פגישת הקיץ עם הילדים, בכל ערב יום ראשון הילדים (אלו שלא הולכים לקיטנה) ואני יושבים ומתכננים ביחד את הרפתקאותינו לשבוע הקרוב. במהלך התוכניות האמצעית שאלה אם אפשר גם בריכה, אבל אחרת, לא זו שאנחנו הולכים תמיד, כי כיף לנסות מקומות חדשים. שאלתי אותה אם היא מוכנה לנסות בריכה חדשה שנפתחה (שרציתי לבדוק בכל מקרה, כי קראתי עליה הרבה), והיא התלהבה. אבל אמצעית, הזהרתי, יכול להיות שיהיה שם תור ולא יתנו לנו להיכנס, אז יכול להיות שנסיים ב- Pier 6, אבל להפתעתי קיבלתי אישור.

ה- Pop Up Pool  היא בריכה זמנית שבאה לבקר לחמש שנים הקרובות ב-  Pier 2. מדובר בבריכה די קטנה, בעיקר אם משווים אותה לאולימפיות ב – Red Hook, או ב- Sunset Park או ב- Williamsburg, אבל יותר קל להתנהל בה עם ילדים. הבריכות הציבוריות בניו יורק הן מתנה. מי לא רוצה בריכה בקיץ בחינם? אבל לחינם יש מחיר גבוה. בכניסה לבריכה בודקים את הנכנסים טוב טוב: אסור להכניס אוכל וחטיפים, חייבים להציג מנעול שבו יאוחסנו כל החפצים האישיים, ללא מנעול לא ניתן להיכנס לבריכה (אלא אם כן אתם נכנסים עם מגבת ובגד ים בלבד!) לשטח הבריכה אסור להכניס משחקים, טלפון נייד, בקיצור הבנתם, מותר להיכנס לבריכה עם מגבת, כובע לבן, חולצה לבנה, בגדי ים, ספר ומים. נקודה.
אחרי כמה שנים בעסק אני כבר די מקצועית בנושא, אבל Let’s Face it, כהורה זה לא הכי נוח שעל כל שטות צריך ללכת ל- Locker room עם הילדים, או לצאת לגמרי ממבנה הבריכה כשהם רעבים, וברוך השם בריכה ורעב אצל ילדים זה מתכון לא כל כך מוצלח…

ב- Pier 2  בנוסף לעובדה שגם היא בריכה ציבורית בחינם, יש שני בונוסים נוספים שאין בבריכות הציבוריות האחרות: לבריכה יש Beach Area עם חול וכסאות ים ושמשיות, אפילו שאין ים ויש עבודות בניה של הטיילת של Brooklyn Bridge Park שטרם נסתיימו, עדיין יש את גשר ברוקלין, ה- East River וה- Sky Line ובנוסף יש Beach Shack (קצת איטי ולא זול במיוחד), אבל ניתן לקבל את האוכל למקום הישיבה שלכם באזור החול או בספסלי האוכל עם השמשיות.

אבל כרגיל כמו בכל מקום אחר שיש לו ביקוש בניו יורק, יש גם system לכל דבר.
בניגוד לבריכות אחרות שיכולות להכיל 1500 מתרחצים, הבריכה הזו יכולה להכיל רק 60 אנשים וכדי לאפשר ליותר מקבוצה אחת להינות מהבריכה הזו זקני העיר בנו את ה- system בשיטה הבאה:
הבריכה פתוחה מ- 10 בבוקר עד 6 בערב בכל שעה עגולה יש session ל- 60 איש של 45 דקות
חצי שעה לפני תחילת ה- session, שישים הראשונים בתור יקבלו צמידים באותו צבע שמסמל שכולם משוכיים לאותה קבוצת שחייה. לאחר 45 דקות נפרדים
שלום.
לבדיקת שעות מדוייקות לחצו כאן (ובידקו לפני כל ביקור כי דברים יכולים להשתנות)
כמובן כל המעוניין יכול לעמוד בתור ל- session הבא.

OK, מודה שלא ממש התחשק לי על זה, אבל ביום שישי בבוקר ארזתי תיק קל ככל שניתן, הכנתי סנדוויצ’ים עם שוקולד השחר, שיהיה, הכנסתי לתיק מנעול שיגן על הסנדוויצ’ים עם שוקולד השחר והכסף שלנו בזמן הרחצה בבריכה ויצאנו לתחנת האוטובוס בשדירה החמישית בברוקלין. נסענו עם אוטובוס B63 עד התחנה האחרונה Pier 6, אחד המיקומים הכי חמים ב- Brooklyn Bridge Park, ומשם מרחק הליכה של בערך 12 דקות בשמש היוקדת לבריכה (עצים עוד אין כי בין Pier 6 ל- Pier 2 יש עוד עבודות בניה והפארק החדש בסך הכל בן שנתיים). הקטן היה על סף משבר ואליו הצטרפה גם אמא-mommy שראתה איך השעון מתקרב במהירות לשעת החצי 10:24 ואנחנו עוד בדרך, צריך לגרום לקטן להגביר קצב כדי להגיע בזמן לחלוקת צמידי היד ולהבטיח את מקומנו. השעון מתקתק, תיכף 10:30, לא נשאר לי אלא לשלוף את נשק יום הדין:
“קטן”, אמרתי לו, “תקשיב, אם תלך מהר, אמא-mommy תספר לך סיפור כדי שהדרך תעבור מהר”
הקטן לא התלבט והעלה הילוך.
וכך החלתי לגלגל את הסיפור על קטן אחד שכעס על אמא שלו שהכריחה אותו ללכת בשמש היוקדת לבריכה אחת. הוא כל כך כעס שהוא הוציא את האופנוע מהחולצה התיישב עליו, הושיב את אחותו מאחורי  והודיע לאמא שהיא יכולה להמשיך ללכת ברגל (כן, מתסכולי ילדי העיר הגדולה), הוא רוכב על האופנוע לבריכה. הילדים נעלמו משאירים מאחוריהם אמא עצובה וענן אבק. בעודם ממתינים בכניסה לבריכה לאמא הצועדת, הם פגשו שוטר גדול וחזק שבכה. הוא בכה כי הוא ברח לאמא שלו ועכשיו הוא לא מצליח למצוא אותה, והוא מתגעגע. לעזרתם בא Super-Dog כלב חזק שמציל את המצב. וכמובן שהסוף טוב, הגענו לבריכה בדיוק ב- 10:30, קיבלנו סרטים אדומים. נכנסנו למלתחות שנבנו בתוך מכולה ממוזגת ונשמנו לרווחה. נשארו לנו 25 דקות להעביר עד שיאפשרו לנו להיכנס לבריכה. אף אחד לא ביקש לראות מנעול, ואף אחד לא הציק לנו עם מה יש בתיק. הצוות חייך חיוך נעים והיה נחמד ואדיב לכולם.
התור לא היה ארוך כמו שחשבתי, ובניגוד לכל ה- PR  שיש לבריכה, כנראה שהמיקום והיכולת להכיל רק 60 איש בו זמנית, קצת מרתיעים את תושבי העיר (טוב שכך!!!!). בזמן שנותר לנו לחכות התיישבנו על כסאות הנוח מתחת לשמשיה והילדים שיחקו בכיף בחול (לרשום להביא בפעם הבאה משחקי חול). וב- 11 בדיוק נכנסו לבריכה. הנוף של מנהטן וגשר ברוקלין נופפו לנו לשלום בזמן הרחצה בבריכה. אמא-mommy רשמה חיוך על חוסר הצורך לאחוז בקטן, מכיוון שעומק הבריכה נע בין- 3 feet ל- 3.6 feet מה שמאפשר לקטן לשחות עצמאית ללא צורך לאחוז בידי. ולאמהות עם תינוקות, יש מדרגות לאורך אחת מדפנות הבריכה מה שמאפשר לשבת איתם בלא חשש במקום לאחוז בהם.
אני יודעת ש-  45 דקות נראה ממש מעט זמן, אבל לי זה בהחלט מספיק:
30 דקות נסיעה באוטובוס,
30 דקות חול
45 דקות בריכה
עוד 45 דקות של החלפת בגדים וגלידה (ולמי שמעדיף יש אפשרות להזמין אוכל, או להביא אוכל מהבית).

וגם לילדים זה הספיק. לאחר 30 דקות הבריכה היתה די ריקה, מה שאיפשר לאמצעית לשחות בהנאה מרובה לאורך ולרוחב הבריכה עם חיוך ענקי ולהוסיף שזה כיף
לנסות בכל פעם בריכה אחרת.


בזמן שאכלנו את הגלידה שמתי לב

שמתחם הבריכה והאוכל התרוקנו כמעט לחלוטין. משיחה עם אנשי הצוות התברר שלאורך ימי השבוע, הבריכה לא עמוסה. בסופי השבוע יש עומס ולכן לא מומלץ לבקר…אבל אנחנו נהננו מחווית הבריכה ובכלל זה בהחלט שיפור משמעותי בכל מה שקשור בבריכות הציבוריות, והכי כיף חדש ונקי.

בדרך חזרה בחרנו לפנות לכיוון PIER 1 שיוביל אותנו לשכונת DUMBO.  חלפנו על פני תערוכת צילומים. אני לא הפניתי את תשומת לב הילדים לצילומים, הם נראו לי עייפים מהשמש והבריכה, אבל אז הקטן ביקש לעצור ולהסתכל על התמונות. הילדים חקרו את התמונות בדרך ובחרו להצטלם עם כמה מהן. בהחלט שילוב נחמד של אומנות ובילוי קיץ.
כמובן שהאפשרויות באזור של PIER1 הן רבות: פיצות טעימות, גלידה ב- Brooklyn ice cream factory, או בחנות השוקולד של Jacques Torres או עוגיות מ- One Girl Cookies, או סיבוב ב- Jane’s Carousel, אבל אנחנו בחרנו להיכנס למזגן בחנות הספרים המקומית האהובה ולקרוא ביחד.


סוף מושלם ליום מושלם.

 

 

Wendy


ניו יורק לוהטת כבר למעלה משבוע, חם בחוץ, חם מאוד. לכן רוב הדברים שאני מחפשת לעשות עם הילדים במהלך ימי החופש סובבים סביב מבחר מתקני המים השונים שיש לעיר להציע. הפעם ניצחה Wendy.

כשהגדול ואני ישבנו לתכנן את השבוע של הבנים איתי הצעתי לו לנסוע ל- MOMA P.S.1 בקווינס (לונג איילנד סיטי) ולבדוק את Wendy  שהיא מיצג ארכיטקאוטלי אקולוגי. Wendy עשויה מחומר ממוחזר שמאפשר לך להתקרר באמצעות מים שהיא מפזרת, היא מוציאה אויר קר שמצנן אותך והכי חשוב בקיץ הזה Wendy תנקה את זיהום האויר ברמה שמשתווה לזיהום שיוצרות 250 מכוניות. טיפה בים כשמתייחסים לניו יורק והעולם בכלל, אבל מבחינתי כל דבר שמוגדר כתרבות ואומנות ומייצר דו שיח בנושא עם הילדים, הוא בגדר הזדמנות לחשוף אותם לעוד דברים בעולם שלנו מקודש. הגדול נתן אור ירוק לביצוע. עלינו על ה- G  הירוקה ובמרחק 25 דקות מהירות  מפארק סלופ, הגענו ל- Long Island City בקווינס שם ממוקם מוזיאון ה-  MOMA PS1 שהינו מוזיאון שמציג אומנות קונטמפוררית ונמצא מרחק יריקה מתחנות סאבווי. הגענו מוקדם מדי. באמצע שומקום. אין ממש לאן לברוח מהשמש היוקדת, אבל רגע, מעבר לכביש גילינו מתחם גרפיטי מאוד מרשים שהתפרש על פני בלוק שלם. מסתבר שמתחם הגרפיטי, 5Pointz שמו, הינו המכה (Mecca) הרישמי של אומני הגרפיטי שמגיעים מכל רחבי
תבל כדי לצייר עליו. אז חצינו את הכביש המהיר וב- 30 הדקות שזחלו לאיטן ועם שני בנים רע-בים!!! ארגנו פיקניק מהיר על המדרכה המוצלת ליד אומנות הגרפיטי.

בינתיים בזמן שבחנו את מבנה המוזיאון המאוד מרשים פנה אלי הקטן ושאל מתי כבר ניכנס לבית הספר??

PS בארה”ב הם ראשי תיבות של Public School.
“קטן, זה מוזיאון, לא בית ספר”, אמרתי לו.
“אז למה קוראים ככה למוזיאון הזה?” הקשה הגדול ומכיוון שהזמן לא זז, פנינו לידידנו המסור גוגל שעידכן אותנו שעד 1963 המבנה בו ממוקם המוזיאון אכן היה בית ספר, ולא סתם! המספר 1 מסמל שהוא היה ה- Public School  הראשון בקווינס. כבוד. ותודה לבנים שממשיכים להעשיר את הידע של אמאmommy.

ב-11:55 הגדול זירז אותנו לחצות את הכביש ולעמוד ראשונים מול דלת המוזיאון. לפתע משלושה אנשים ועץ צעיר מדי שלא מפיק צל, הפכנו להמון רב של אנשים. אין לי מושג מאיפה כולם הגיעו, אבל זו אחת מנפלאות העיר הזו, שבכל מקום שיש אומנות תמצא גם אנשים שצמאים לראות אותה גם במקום שכוח אל כמו זה. הקהל שפקד את הדלת חיכה שסומסום תיפתח ונוכל להיכנס ולפגוש את Wendy ואת המוזיאון.
כשנפתחו הדלתות באיחור של שתי דקות (נו נו נו), הלכנו מהר מהר אמא!!! להכיר את Wendy הכוכב הכחול. הבנים התלהבו מאפשרויות המשחק במים אבל ביקשתי בסמכות אמאmomit לחכות עם להרטיב את הבגדים לאחרי שנבדוק את יתר תערוכות המויזאון, ובדרך החוצה נדאג לסיים את הביקור במקלחת צוננת ומשחק במים. הבנים נענו בשימחה לבקשתי וניכנסנו מהחצר בה פגשנו את Wendy אל המוזיאון עצמו. טיפסנו בין קומות המוזיאון (שבהחלט מרגישים בו את היסטורית בית הספר) כדי לבחון את המיצגים השונים.
אני חייבת לדווח שמאוד נהניתי מהביקור עם הבנים במוזיאון, המוזיאון מאוד ידידותי לילדים, או לפחות התערוכות שהיו הפעם היו מאוד ידידותיות. יש משהו באומנות מודרנית וקונטמפוררית שמאפשרות לילדים למצוא עניין באומנות עם הרבה סקרנות ובלי שיפוטיות. מתוך כלל המיצגים רוב המוצלחים היו בקומה הראשונה בתערוכה של Lara Favaretto: Just Knocked Out .

מיצג ירקרק שנראה כמו קוביה ענקית עשויה כולה מקונפטי ירוק.

באחד החדרים הסמוכים חיכו לנו מברשות של שטיפת מכוניות שהסתובבו ולא הסתובבו. הקטן החליט שהן רוקדות ורקד יחד איתן ולא הספיק להתמוגג מאיך הן משנות צורה, הגדול מייד חישב סטטיסטיקות ובדק עם השומרת אם יש שלב בו כל המברשות מסתובבות ביחד.

לפני סיום ישבנו על הרצפה בחדר גדול כשסביבנו עשרות רמקולים והקשבנו לצלילי מקהילה שבקעו בכל פעם מקבוצת רמקולים אחרת. מרהיב. ירדנו במדרגות בדיוק כשהקטן ממש איבד את זה לחלוטין, עצרנו לחטיף וחזרנו לחצר למפגש פרידה מרגש עם – Wendy. פחות משלושים שניות אחרי היו לי שני בנים מאוד רטובים ומאוד מחויכים.  ליתר בטחון שוב בדקתי עם הבחור מהמוזיאון אם מותר להירטב ואם מותר לגעת בבריכות המים ואם מותר לשחק באבנים הקטנות בתוך המים ונעניתי בחיוב. בילינו עם Wendy קרוב לחצי שעה מאושרת ומקררת, החלפנו בגדים רטובים וחזרנו הביתה עם שני בנים שנתנו ציון גבוה במיוחד למוזיאון. ממליצה בחום.


 

 

Pier 25 and Summer Meeting


ביום רביעי, אספתי בצהריים את הגדול והאמצעית מחצר בית הספר, חיבוקים למורות, דמעות שלהן, דמעות שלי, בלבול של הילדים מ-זהו? עוד שנה נגמרה? ולמה המורה שלי בוכה? וזהו עוד קיץ יוצא לדרך…

מודה שהשנה אני קצת מוטרדת מאיך יראה הקיץ שלנו. אני מרגישה שהגדולים שלי משתנים לי מול העיניים וגיל הטיפש עשרה מגיע בהילוך מהיר לביתנו. אמא-mommy זה כבר לא מרכז העולם (וזה בסדר), הם רוצים פרטיות, עצמאות ובעיקר חברים. שום אטרקציה לא תשתווה ל-ללכת לישון אצל חברה יום אחרי יום אחרי יום. אז חודש לפני, ליתר בטחון נלחצתי. את הגדול רשמנו, לבקשתו לקיטנה לרוב הקיץ. לגבי האמצעית הפעלתי את מירב הכוחות והקשרים כדי לוודא שיהיו לה אינספור מפגשים חברתיים. ודבר אחרון גם אצלי דברים השתנו, גם לי יש רצונות פה ושם לעשות דברים שקשורים בי ולא בילדים. אחרי כמה שיחות אימון ושיחות עם הבעל הודעתי לילדים שיש ישיבת קיץ בזמן ושעה והם מוזמנים לבוא מוכנים עם נקודות שמעניינות אותם לקראת הקיץ הקרוב. סגרתי קצוות עם הבעל והתיישבנו אחרי ארוחת הבוקר לשיחה רצינית בעוד הקטן עסוק עם הדינזואורים שלו וגוער בהם שהם לא מתנהגים יפה…
והנה הדברים שעלו בשיחה:

דבר ראשון רוצים יותר עצמאות? רוצים יחס של גדולים? סבבה – זה אומר גם לתרום, לעשות וללמוד דברים בבית כדי להיות עצמאיים. ומהצד שלי אני צריכה לתת להם ללמוד דברים, אם אני אעשה הכל בעצמי הם לא ילמדו ולא יהיו עצמאיים. קיץ היא תקופה נפלאה להטמיע את זה, כי יש מספיק זמן.

והנה הדברים שיהיו אחרת בקיץ הקרוב וגם יאפשרו לנו לחיות ביחד:

  • לעזור – רוב הימים שלנו במהלך החופשה הם ארוכים. יוצאים בבוקר וחוזרים אחר הצהריים. לכן, במקום שאני ארוץ ואכין והם יקראו ספרים על הספה, או יריבו אחד עם השני, הם יעזרו לי בבקרים להכין כל מה שצריך לפעילויות היום: סנדוויצ’ים, לשטוף פרי ועוד.
  • חטיפים – כשהילדים בבית ארון החטיפים לא מפסיק להיפתח ולהיסגר. מהיום הילדים יכינו לעצמם בבוקר אספקה של שלושה חטיפים שהם רוצים לאכול לאורך היום עד השעה 5:30. לאחר מכן המטבח סגור לנשנושים עד ארוחת הערב בשבע. במקום שאני אגיד: מספיק, כמה אפשר? אולי די כבר עם הנשנושים? אני רוצה להאמין שכך הם ילמדו לתכנן נכון מתי לאכול ומתי לדחות רעב.
    היה מעניין לראות את תחושת השליטה והשמחה שלהם שהבחירה מתי ומה לאכול עוברת אליהם. בהחלט ניסוי מעניין.
  • ארוחת צהריים – הילדים יתכננו מה אוכלים לצהריים וילמדו כיצד לבשל בעצמם את האוכל שבחרו לאכול. היעד שהצבנו הוא שבסוף הקיץ כשסבתא תבוא לבקר הם יוכלו לבשל לה בעצמם ארוחה חמה.
  • תוכנית שבועית – בכל יום ראשון בערב הילדים ישבו איתי לתכנן מה יהיו הפעילויות שנעשה ביחד.  אם לא עזרתם בתכנון, אל תתלוננו על מה שעושים.
  • טלויזיה בלי הפסקה – יש יום בשבוע שבו אני צריכה ללמוד ולעבוד, זה הזמן שלהם כשהקטן בקיטנה לטחון טלויזיה ומסכים ללא הכרה – שיתפרעו.
  • ללכת לישון מאוחר – בזמן האחרון הגדול והאמצעית רבים המון. ידיים נשלחות בעדינות (בינתיים) זה לעבר זה וקואליציות נרקמות עם הקטן. זה הפך מתיש להסתובב איתם, כי במקום יום נעים יש יום של ריבים והצקות. רוצים להישאר עד מאוחר בערב? הכל תלוי בכמה נעים יהיה ביחד. בכל ערב אחרי ארוחת הערב הם יקבלו תשובה חיובית, או שלילית.
    לילדים שנעים להישאר איתם – אחרי השעה 8:00 בערב ההורים משילים את חליפת העבודה ועוברים למצב מנוחה. ילדים שנשארים צריכים להעסיק את עצמם. אם יש עימותים בין האחים מייד כולם הולכים לישון. נקודה.

איך הדברים התקבלו מצד הילדים? בהבנה. הם יודעים איך תראה חופשת הקיץ שלהם. הם קיבלו את המקום לבוא עם שאלות, לשאול דברים שלא ברורים וגם למחות (האמת שהם לא מחו). והכי חשוב הם קיבלו את המסר שמשתפים אותם ומתייחסים אליהם כבוגרים, מה עוד? שיהיה קיץ נעים, זה כל מה שאני רוצה בשביל עצמי. סוף.

ואם מדברים על חופשת הקיץ… את חופשת הקיץ הנוכחית פצחנו בביקור ב- Pier25. Pier שנפתח לא מזמן בשכונת TriBeca. לפני שיצאנו הגדול עזר לי להכין סנדוויצים.  האמצעית הכינה בגדי החלפה לאחרי המים והקטן התלבש לבד לבד. יצאנו ארבעתנו אל הרכבת ביום חם במיוחד. לקחנו את הכתומה והכחולה ל- Canal St. ובמרחק 10 דקות מהתחנה חיכה לנו ה-  Hudson River, כחול, בוהק ולידו גן שעשועים חדש, מתחם מיני גולף ומרכז החלקה.

כשהגענו ל- Pier25 היינו כולנו מבושלים היטב מהחום שפקד את העיר. את פנינו קיבל מבנה שירותים נקי וחדש שנבחן מיידית על ידינו וקיבל ממני שתי נקודות
שהוא נמצא כאן וקרוב ולא שם ורחוק. ומייד רצנו את אזור משחקי המים שבגן השעשועים להתרענן. אני משערת שלא בכוונה, ניקוז המים של אזור משחקי המים יוצר kiddie pool שמאפשרת לילדים לשחק בבריכת מים נעימה. כבונוס, המשטח עשוי מחומר רך ונעים שמאפשר לילדים לרוץ ללא נעליים באזור המים בימי
שמש חמים.

גימיק נוסף באזור המים, שמשך בעיקר את הילדים הגדולים, הוא מתקן גבוה אליו מחוברים דליים שמתמלאים כל הזמן במים, וכשהדליים מתמלאים הם מתהפכים ונשפכים במלוא העוצמה על הילדים שעומדים למטה, הילדים נהנים לעמוד ולחכות בציפייה דרוכה שהדלי ישפך עליהם ומי מהילדים יהיה זה שיחטוף פגיעה ישירה.


מעבר לאזור המים יש ארגז חול, מגרש משחקים עם מתקנים חדשים שבעיקר מדברים אל ילדים גדולים יותר ואזור של נדנדות. בונוס נוסף הוא שרבים מגני השעשועים החדשים של ניו יורק מספקים דליים וכפות למשחק בחול ובמים, ההורים נהנים מזה שאין צורך לסחוב דברים לפארק ולילדים יש במה לשחק, אם ההורים שכחו… הדבר היחידי שקצת חסר, הוא צל. מגרש המשחקים שטוף שמש וגם ארגז החול ואזור המים. למזלי מצאתי לי פינת צל ממנה יכולתי לצפות על כל הילדים ומדי פעם לבוא להתרענן במים הקרים.

בינתיים, בזמן שהקטן והאמצעית בילו בגן השעשועים הגדול פנה לשחק במתחם המיני גולף. מדובר בעלות של 4$ לילד ו- 5$ למבוגר. הוא חזר לאחר חצי שעה מזיע ועם חיוך גדול ופנה למתקן דליי המים להתרעננות.
בסך הכל גן שעשועים חמוד מאוד, משחקי המים בקיץ בהחלט שווים ביקור, הם דרך נפלאה להעביר בוקר חם ומזיע. רק תתארגנו טוב מבחינת מים קרים, קרם הגנה וכובעים.

 

שתהיה לכולם חופשת קיץ נעימה.

 

 

 

Ladybug


יוני הוא חודש קשה להורים. בתי הספר והגנים מפציצים את ההורים באינספור אירועים, ארוחות בוקר, פיקניקים, קרנבלים, בשבוע הבא יציינו את יום האב בברבקיו, ובין לבין ממלאות את סופי השבוע אינספור מסיבות יום הולדת (מה קרה שכולם נולדו ביוני????). כדי להוסיף קצת צבע לעלילה, גם האמצעית שלנו החליטה לציין את יום הולדתה ביוני.

האמצעית נולדה בכלל באוגוסט (כמוני). אני זוכרת כילדה כמה פעמים לא חגגו לי מסיבות יום הולדת כי היה קשה כשכל החברים לא היו באזור באוגוסט, וביננו למי בכלל יש כוח לחגוג יום הולדת בחודש הכי חם בשנה בישראל?
לכן, ביום שהאמצעית נולדה הבטחתי לה שלה זה לא יקרה. היא יכולה לבחור אם לחגוג עם החברים בספטמבר או ביוני. היא בוחרת ביוני, כי ספטמבר זה רחוק מדי, שיהיה.

את ההגיגים ל”מה נעשה?” התחלנו בתחילת מאי. “אמצעית מה את רוצה?”, “אמצעית מה בא לך?”, ובאחת מארוחת הערב בו כל אחד מאיתנו מספר על נפלאות היום, האמצעית סיפרה לנו על המורה למדעים שהזמינה בדואר משלוחה של פרות משה רבינו (  Ladybug) ואיך כל הכתה צעדה עם המורה המקסימה הזו ל- butterfly garden ושם הם פיזרו את החיפושיות האדומות עם הנקודות השחורות שאוכלות כנימות ובעצם מאוד בריאות לגנה שלנו. “אמצעית”, קפצתי, “מה דעתך על מסיבת יום הולדת ladybug עם חיפושיות משה רבינו אמיתיות?” והיא צחקקה צחקוק מאשר. הצעתי שנחלוק את יום ההולדת עם החברה מהכתה, שנולדה יום אחרי האמצעית, באוגוסט. מושלם.
האמא של החברה התהלבה, החברה שחושבת וחיה חיות קיפצצה, והאמצעית התרגשה, והתרגשה, והתרגשה עד שהגיע היום בשעה 3:30 אחר הצהריים.  ברוך השם.
יהיה גשם? לא יהיה גשם? זו שאלת השאלות כשמזמינים את אורחי יום ההולדת למסיבה בפארק. לחץ!!! לא הצלחתי לנשום עד שהמסיבה התחילה והעננים הכבדים התעקשו להיות שם בלי להוריד גשם. אחת אחרי השניה דילגו חבורת בנות השבע שמונה אל הצל שלנו. בדלי גדול עם מים (שגנבנו מהשכנים) צפו חיפושיות משחק מגומי. הילדות מילאו את החיפושיות במים והשפריצו בצחקוקים אדירים את המים אחת על השניה. הקטן שלנו והקטן של השכנים לקחו דלי אחר, מלאו בו את החיפושיות וסיפרו לכולם שאלו החיפושיות שלהם. שקצת נמאס הוצאנו את בקבוקי בועות הסבון בצורות חיפושיות ולאחר מכן הבנות התיישבו על שמיכת היצירה והחלו מקשטות את הדבר האמיתי; הקופסא שבה יאוחסנו חיפושיות המשה רבינו החיות בהחלט שהזמנו עבורן. כמו גראציות אמיתיות הן ישבו, צחקקו, קישטו, ציירו, פזרו מדבקות ונצנצים. האמת רוב ההורים הסתכלו מהצד קצת המומים, לא סגורים אם הילדות התמימות, או שלא, הן בנות 7-8, או בעצם בנות טיפש עשרה.
בלענו.

 


מעמדת היצירה הן נעמדו בשורה והאמא של החברה נתנה לכל אחת מספר חיפושיות שיעברו לגור בביתן החדש, עם קצת עשב, נייר לח מהן החיפושיות ישתו מים וצימוקים (כן, כן). איזו התרגשות.
הילדים היו נרגשים שהנה סוף סוף יש להם חיות מחמד, והאמת אחלה חיות מחמד, אחרי שכבר גידלנו דגים, תולעים, ואוגרים (שבוע הספיק לי), אני חייבת להודות שה- Ladybugs הן חית המחמד האהובה עלי מכל,  הן לא מלכלכות, לא צריך לנקות אחריהן ואם הן עפות בבית אני לא מוטרדת שהן ינשכו או יעקצו, או ילכלכו, הילדים רצים מצד לצד כדי לתפוס אותן ואני יכולה להמשיך בחיים שלי בשלווה.
קינחנו בעוגה בצורה חיפושית משה רבנו שהאמצעית עזרה לי לקשט, וכדי שיהיה ממש מתוק על הלב, הן גם קישטו קאפקייקס בצורת ladybugs, ההורים חזרו, אספו את הבנות שאמרו תודה, והלכו עם חיוך וחברות חדשות הביתה.
אנחנו התקפלנו וצעדנו עם אמצעית אנרגטיות אל עבר השקיעה מאושרים שתם ונשלם, טוב… לפחות עד הפעם הבאה.

אחרית דבר-
“תגידי? איזו מחשבה חשובה את חושבת שם” שאל הבעל.
“האמת?” התביישתי להודות, “חשבתי לי מחשבה די מטופשת…חשבת פעם למה באנגלית קוראים לחיפושית ladybug שזה שם כזה חמוד לחיפושית כזו מתוקה, ובעברית הלבישו עליה את השם: חיפושית משה רבינו? גם קראו לה גם פרה, גם משה וגם הוסיפו לה זקן? לא יפה…”

 

ולמילות השיר:

מילים: אפריים סידון
לחן: דתיה בן דור

פרת משה רבנו
בקול התאוננה,
שיש לה שם מאוד ארוך
והיא הרי קטנה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
מרת פרת משה.

פרת משה רבנו
הצטערה נורא,
השם נראה לא מתאים,
חושבים שהיא פרה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
החברה משה.

פרת משה רבנו
חשבה שזה טיפשי,
משה זה שם של בחורים,
ולא של חיפושית.
לכן היא מבקשת,
עכשיו מכל אחד,
פשוט לקרוא לה: “בואי”,
והיא תבוא מיד.

 

Old Stone House & Washington Park New Playground

אמא? אני יכול להישאר בבית ביום שישי? כבר שנה שהגדול מנסה למצוא את היום המתאים לפדות את הקופון שנתתי לאחותו ולו – “יום חופש מבית ספר” לבחירתם (במידה ואין מבחנים, חוגים של בית ספר, או עבודות ששכחת לעשות ואתה מתחמק מהן).
אני זוכרת שכשהייתי ילדה ולא התחשק לי ללכת לבית ספר, אמא שלי מעולם לא עשתה מזה סיפור. רוצה להישאר בבית? אין בעיה.
אז פעם בשנה גם הילדים שלי יכולים.
ימי שישי הם גם הימים שלקטן אין גן ולכן הגדול ואני ניסינו למצוא מקום שיתאים מבחינת הצרכים לכולנו.
הבנים עלו על הסקוטרים – הצורך שלי שהם יפעילו את הגוף.
אני עצרתי בקפה לקנות אייסקופי – הצורך שלי בקפה.
והחלטנו לבדוק אם באמת ה- Old Stone House and Washington Park Playground נפתחת לקהל הרחב, אחרי שנה של שיפוצים – הצורך שלי לבלגלג.
Old Stone Park הוא נווה המדבר של השדירה הרביעית, החמישית והשישית בפארק סלופ. הוא ממוקם בשדירה החמישית בין רחוב 3 לרחוב 4. מדובר במתחם עצום של דשא מלאכותי, גן שעשועים ואפילו מתחם של משחקי כדורסל, אזור שמוקצה למשחק ה- handball, רמפה לסקייטבורדס וגם גן שעשועים לכלבי האזור.
השיפוצים שנמשכו כשנה קצת ביאסו את הורי האזור, אבל הידיעה שבסוף השיפוצים יהיה גן שעשועים חדש ונעים בהחלט עודדה.
ב- 9 וקצת בבוקר הגענו ל- Old Stone Park ושאלנו את עובדי הפארק שהכינו את הטקס “מתי נפתח? באמת היום?” הם אמרו לנו שהטקס והפתיחה לקהל הרחב יהיו בשעה- 11. שעה וחצי לשרוף.

מזל שיש מה לעשות מעבר לגן השעשועים. הגדול שיחק איתי מסירות בפוטבול, הקטן מסירות handball עם הקיר. אחר כך שיחקתי עם הגדול Steal the Bacon והקטן טיפס על החומה ובדק שיווי משקל. אחר כך קצת אכלנו חטיפים, והגדול קצת שיחק עם הקטן ואז שיחק איתי שוב Steal the Bacon, ואז עברנו לרמפה של הסקטייטבורדים ושניה לפני ששניהם (וגם אני) איבדנו את זה, סוף כל סוף הגיעה השעה 11.

זה טוב לראות שמגן עצוב ואפור עיצבו גן שעשועים חדש וירקרק עם הרבה מתקני טיפוס, הרבה מתקני מים ומזרקות שיכולים להעסיק את הילדים שעות ארוכות.
זה כיף שהכל חדש ויפה ושלאנשי העירייה אכפת שלילדים בעיר הזו יהיו גני שעשועים שתואמים את המאה ה-21.

רק למה???? למה כל כך הרבה אנשים?????
אני מאוד מקווה שהעומס יתפוגג וכולם ירגעו, כי יש צמא עצום בשדירה הרביעית והחמשית וגם השישית של פארק סלופ לגן שעשועים. איך אמרה אחת האמהות בגן של הקטן, אני סיימתי לטפס עד גני השעשועים של פרוספקט פארק!
ובכן, אני על הגדר. נחמד, נחמד, אבל צפוף. אני אחכה שכולם ירגעו, אבל ביננו, בלי לספר לאף אחד ולהרוס לנו את המרחבים, לכו לבדוק, בסטנדרטים של ניו יורק זה בהחלט גן שעשועים שווה ובימים שהטמפרטורות יטפסו משחקי המים יהיו להיט מדליק עבור הילדים.

 

דרך אגב, אם אתם שואלים ברחוב איפה וושינגטון פארק בברוקלין, או איפה Old Stone House, לרוב תזכה לתשובה – איזה פארק? לא משנה מה, לפארק הזה יש כמה שמות וכל משפחה נותנת לפארק הזה שם אחר, אז זה בסדר, אתם לא לבד שם בחוץ….

 

Slow is Good


שישי בבוקר זה המפגש שלנו. בחמישי כבר מתחילים האימיילים/טקסטים לקראת המפגש  עם הקטנטנים של שתינו.

“לאן בא לך הפעם? גן שעשועים?”

“לא יודעת? לאן בא לך?”

“לא יודעת, לפי מזג האויר אולי ירד גשם מחר”

“מה עוד פעם למשחקיה?”

“לאאא, האמת נמאס לי מברוקלין, אולי ניסע למנהטן?”

“אפשר, יש לך איזה רעיון?”

“הממממ…לא…. אפשר מוזיאון ילדים…”

“טוב…אני אבדוק בערב במחשב ונמצא משהו”

“OK, אני אארגן תיק לעיר, מקסימום נלך לגן שעשועים”

“OK”

בערב נתקלתי בכתבה על התערוכה של המקרמה בצ’לסי.

“תגידי? בא לך לשלב ביקור בגלריות בצ’לסי עם הילדים? תסתכלי בתמונות מותר לילדים לטפס”

“מגניב!”
כן…כדורי הצמר רודפים אותי…קודם סבתא סורגת בקטן, ועכשיו סבא סורג בגדול, מכין חוטים ומכין מהם מקרמה. שמו של האומן ארנסטו נטו (Ernesto Neto), והתערוכה שלו Slow is good מוצגת בגלריית TANYABONAKDAR בצ’לסי. 521 West 21st street (between 10th & 11th ave)

Ernesto Neto הכין יצירה עצומה של מקרמה. לתפיסתו המקרמה הוא המברשת, הגלריה היא הקנבס והצופים באומנות, בדיוק כמו בציור, מוזמנים להיכנס לתוך התמונה ולהינות מהיצירה.
לשם כך ארנסטו הכין מיצג עצום מימדים ממקרמה, פנה לחנות שמוכרת כדורים מפלסטיק (אלו שכל הילדים אוהבים לצלול לתוכם בבריכות הכדורים). מילא את המקרמה בכדורים. תלה את המקרמה מהתקרה, ואיפשר לנו המבקרים לצלול לתוך היצירה. ואם אפשר גם לתלות קצת עציצים ותבלינים שיהיה אפשר גם להריח את היצירה, אז למה לא?


כשהגענו לגלריה בצ’לסי, קיבל את פנינו מעבר עשוי מקרמה שבתחתיתו פעמונים, הילדים נכנסו אל המעבר נהנו לשמוע את צלצולי הפעמונים וחזרו על זה שוב ושוב. לאחר עמדת החימום פנינו לדר המרכזי בגלריה. הקטן שלי ראה את המבוגרים שמורידים נעליים ונכנסים למבוך המקרמה, עוד לפני שאמרתי ג’ק רובינסון. הוא התיישב על הרצפה, הוריד נעליים, חתך את כל המבוגרים שעמדו בתוך להיכנס אל המבוך ובטיפוס מהיר, מבלי להביט לאחור צלל לתוך המבוך. ואני מהצד השני של החוטים מצלמת אותו בלי הפסקה, וגם קצת מתנצלת בפני כל בעלות העקבים והחליפות והשמלות השחורות שהוא חתך בתור למבוך. ממשיכה לצלם את העיניים הבורקות והנוצצות של קטן שנעצר לרגע ואומר לי בקול נרגש: “אמא- it is so cool !!!!”.
ביננו, רוב המבוגרים הטו אוזן ומצלמות לעבר שני הזאטוטים מלאי שמחת החיים שצבעו את החדר הלבן בחיות והרבה חיוכים. וכמובן שלא יכולנו גם בלי רגע של מבוכה אמא-momית כשהקטן שלי והקטן שלה החליטו להוציא כדורי פלסטיק מתוך המקרמה ולאמץ אותם לעצמם. אבל כמו אמהות טובות הצלחנו להסתיר את המחדל ולהחזיר את הכדורים למקומם.

אחרי מספר סיבובים במבוך הבחורה שהועמדה לתצפת שאף אחד לא משמיד את התצוגה סיפרה לנו שמעבר לחדר הגדול יש עוד יצירות בקומה השניה של הגלריה. איזה כיף! הקטן לא חיכה והלך הליכה מהירה אל עבר המדרגות. למעלה חיכה מבוך קטן יותר וכדי חרס מלאים תבלינים במבחר ריחות ועציצים. וסיימנו את הסיור בנדנוד חביב על ערסלי הכדור-מקרמה.



בילינו שם קרוב לשעה ו, עד שהגיע הרעב שאחרי הפעילות. נפרדנו לשלום מהגלריה ובחרנו לעצור בגן השעשועים ברחוב 22 והעשירית. זה לא גן שעשועים גדול, או מפואר, אבל הוא נוח עם קטנטנים. יש שם הרבה מכוניות משחק שאפשר לשבת בתוכן או לגרור, וזה בדיוק מה ששניהם היו צריכים. הקטן שלה נרדם 30 שניות אחרי שעזבנו את גן השעשועים. שלי שהלך רגלית חיכה לרכבת ונרדם לי על הכתף בנחירות שהרעידו את כלל יושבי הקרון. אז קחו בחשבון שמעבר לאומנות ולמשחק בשבילם זו אחלה דרך להוציא אנרגיה.

 

האם אני ממליצה על Slow is Good? בהחלט!
מעבר לעובדה שבתקופה האחרונה אימצתי את עיקרי השיטה שלפעמים דווקא כשאני מאיטה את קצב החיים שלי אני משיגה כאמא ובכלל תוצאות הרבה יותר חיוביות ומשמעותיות. ברמת התערוכה, היו שני ילדים מאוד מרוצים שבילו מעל לשעה בגלריה. אה! והיו גם שתי אמהות מרוצות מהשילוב בין אומנות וילדים.
למי מתאים? אני חושבת שמתאים לגיליי 2.5 / 3 שנים ומעלה ולכל מבוגר שצעיר בנפשו ונהנה לחקור את האומנות גם מהבפנוכו. דרך אגב אם הילדים שלכם קצת יותר חששנים אני ממליצה לפתוח את הסיור במבוך שבחדר העליון שהוא קטן יותר ופחות מרתיע. אבל קחו בחשבון שנציגי הגלריה החליפו צבעים וכמעט הוזמנה ניידת טיפול נמרץ כשהקטנטנים שלנו ניסו לנדנד את העציצים, או למשוך קצת בחוטים, אז צריך להיות שם קצת יותר זהירים.

התערוכה מציגה עד ה- 25 במאי

שבת שלום