Archive for the ‘שנינו יחד תחת מטריה אחת’ Category

NY Snow vs NC Snow

snow1

לפני שעברנו לצפון קרוליינה אחד הדברים שהכי קסמו לי במעבר היה מזג האויר. Mild – זו המילה שכולם השתמשו בה כדי לתאר את מזג האויר. 4 עונות – גם בביטוי הזה השתמשו הרבה. וזה באמת נכון חם פה הרבה יותר מבניו יורק, כשהם מתחילים ללבוש מעילים, אנחנו עוד מסתובבים בחולצות קצרות, או ז’קט וצעיף בשביל הפוזה.

אז בשנה שעברה כשהתקשורת רעשה מסופת השלג שמתקרבת אלינו ובתי הספר נסגרו, ישבנו בבית וחיכינו. למחרת בבוקר כשפתחנו את הדלת וחיכינו לשלג הגדול. בקושי שני סנמטימטרים היו שם. אבל מי שכן היה איתי 3 ימים בבית היו הילדים. מכיוון שאין פה הרבה ימי שלג אין את התשתיות שיש בניו יורק לפנות את השלג במהירות מהכבישים ואם יש קרח על הכבישים בגלל הטמפרטורה הנמוכה, אף אחד לא רוצה על הראש שלו תאונה של אוטובוס צהוב בדרך לבית הספר. אז סוגרים. שבוע אחרי אנקדוטת השלג – כשוחרי קרבות שלג עקובים מרגליים רטובות וקפואות בעיר הגדולה הבעל ואני גיחכנו כשהודיעו שסופה קריבה ובתי הספר יסגרו בצהריים. אם אחרי 24 שלמות הגענו למספר סנטימטרים אל חשש! מסגרות החינוך נסגרו באותו יום בצהריים. אספתי את הקטן מהגן, וכמו פולנייה טובה עצרתי בסופר בדרך הביתה לקנות לחם וחלב כדי שלטרמיטים שלנו יהיה מה לאכול כשהשלג יבצר את ביתינו. 20 דקות אחרי חלב ולחם ועוד כמה דברים שהייתי ממש צריכה, יצאנו הקטן ואני מהסופר וחשכו עיני. הרכב שלנו היה מכוסה ערימות עצומות של שלג וכל הכבישים מסביב שתמיד זורמים ומאפשרים לנו להגיע ממקום למקום בחופשיות – נפקקו. התקשרתי לבעל ואמרתי לו: “זה רציני! צא עכשיו”. וכך עמדתי במשך שעתיים וחצי מרחק של 10 דקות נסיעה מביתנו. באותו זמן שאני באוטו עם הקטן מתפללת שכח עליון יפזר את הפקקים והשלג שנערם על הכביש, האוטו של הבעל נתקע והוא נאלץ להשאיר אותו בחניון בצד  וללכת ברגל הביתה. מי יודע מתי ישוב. אם אתם זוכרים שיתפתי בעבר שבחלק מבתי הספר באזור שלנו לוח שנת הלימודים עובד אחרת לגמרי –  הילדים נמצאים 9 שבועות בבית ספר ו- 3 שבועות הילדים בבית, לכן באמצע החורף הוא והאמצעית היו בקיטנה. ובאותו יום גם כן.

כך שהסטטוס לאותו רגע שבעלי צועד הביתה ואני במכונית עם הקטן נראה כך על לוח המצב: – האמצעית הגיעה הביתה בזמן שאני נכנסתי לסופרמקרט עם אמא של חברה שהחזירה אותה מהקיטנה. – אני באוטו עם קטן אחד, לחם וחלב (לפחות לא נרעב) – בעלי צועד ברגל ממקום עבודתו לקיטנה בה נמצא הגדול אליה אינני יכולה להגיע כי השלג גורם לכולם להחליק בעליות ובירידות בכבישים.

למזלי המכונית שלי שיתפה פעולה בעליות שכל המכוניות האחרות החליקו ונאלצו לעצור בצד ושעתיים אחרי הגעתי הביתה והתאחדתי עם האמצעית. הבעל הלך והלך עד שהגיע לקיטנה של הגדול ושניהם הלכו בשלג עוד כשעה הביתה.

הסופה הזו לימדה הרבה ותיקי שלג מניו יורק ושיקגו וויסקונסין ונברסקה שכשיש שלג בצפון קרוליינה הם צריכים להישאר בבית ולא לנהוג. למה? כי אין את התשתיות שיש בארצות השלג בעיקר אם הסופה תופסת אותנו בהפתעה. נקודה.

אז ביום רביעי כשקמתי מוקדם לבוקר של פעילות הבנתי שטיפטופי שלג עקשניים שיורדים בחוץ ישאירו את ילדינו שוב בבית. התוכניות בוטלו והחלטתי לנצל את זה שהכבישים ריקים ולקפוץ לגיחה מהירה בחדר הכושר. חדר הכושר לא כל כך רחוק מהבית שלנו, אבל לפתע כשהבנתי שהשלג לא הולך להפסיק לרדת בעקשות וערימות שלג החילו להיערם במגרש החניה הלב שלי והבטן שלי החלו לפעום. אני מודה ששאלתי את עצמי אם אני לא צריכה להסתובב ולחסוך לעצמי שעתיים וחצי ברכב בשביל שעה בחדר הכושר. אבל נכנסתי, ועליתי על המכשיר החתיך שלי שמזיז את הרגלים במן ספירלה מצחיקה שכזו ונתתי לחששות שיצרו ערוצי החדשות המקומיים סביבי להאיץ את פעימות הלב שלי עם כתבי שטח שנוהגים ברחובות הערים סביבנו ומדווחים בהתרגשות על כמויות השלג שהם רואים ברחובות. אוחחח איך שאני עבדתי מהר באותו בוקר כדי להגיע ליעד שרציתי. וכשהגעתי ירדתי מהמכשיר – צילמתי אותו עבורכם למזכרת ואצתי לאוטו שכוסה בשכבה נכבדה של שלג ואמרתי לו שהוא יקח אותי יפה הביתה ואם לא, אז לא נורא, יש הרבה אזורי חניה נרחבים בדרך הביתה ובסך הכל תוך שעה הליכה אני אהיה בבית. לאוטו ו- אמא-mommy שלום. אבל אני מודה שהמחיר כבד מדיי. על כל יום שלג אנחנו מקבלים את הילדים איתנו בבית לשבוע. sno3 sno2

אז כן אני מעדיפה את הטמפרטורות של ה- state החדשה שלנו, אבל לא מעריכה את ה- mind state שאני נמצאת בו כרגע אחרי שבועיים שהילדים ואני תקועים ביחד בבית… טוב… לפחות שיגרפו את השלג…

sno4

אביב! אני מוכנה.

 

Getting Out of My Box

Photo-Source-Five-Oaks-Club

בקונצטרט קאונטרי לפני שבוע שהשכנים הזמינו אותנו להצטרף, הבעל שאל: “נו? אז מה אמא-mommy היתה אומרת על זה”, בצבצו שוב רגשי האשם.

יומיים אחרי יושבת עם קרובות משפחה, אמא ובת, בבית קפה בתוך יער, הכל פסטורלי ואז היא שואלת: “למה את לא כותבת יותר ב-אמאmommy?, זהו זה?” השיחה איתה עזרה לי להבין כמה אני מסתובבת עם רגשי אשם לגבי הבלוג הזה שהוביל אותי למה שאני עושה יום אחרי יום באושר רב.

אז בפרוש שנה חדשה – שנת 5775 – מספר יפה שכזה עם שני שבעים ושני חמשים אני מתחייבת לחזור ולהיות נוכחת בחיי האנשים שכן אוהבים לקרוא אותי ואת קורותיי, זה כנראה חלק מהמסע, זה כנראה חלק מהצורך שלי להבין שלמרות שעברתי לצפון קרוליינה, זו אותה אני רק בתפאורה אחרת. הבניינים הגבוהים התחלפו בעצים גבוהים, החנויות ובתי הקפה התחלפו בשולחן האוכל הסבתאי העגול שמכוסה בזכוכית שרוטה ומתחת לזכוכית מציצים עליי ענבים ואגסים בציור יד, והמכולת הקוראנית התחלפה ב- trader’s Joes ווולמרט. כן, מן עולם של ניגודים. ובתוך כל זה, חוזרת לקרובות בבית הקפה. הבת מספרת שהיא מעצבת צעצועים. לא ידעתי את זה עליה. גם כנראה לא הייתי יודעת אם לא הייתי נעשית מאמנת, השתיקה מאפשרת לי להקשיב ולהכיר אנשים שהיו סביבי מחדש. היא מספרת לי על המשחקים עם סבא מאז גיל קטן, על איך משחקי קופסא תמיד היו חלק מחייה ואני רואה ומבינה עד כמה התשוקה למשחקים, לא ל- candy crash בפייסבוק עמוקים בתוכה. הילדים חוזרים מבית ספר, היא מוציאה כמה משחקים שעיצבה בעצמה ועוד כמה שהן קנו לילדים והיא יושבת לשחק איתם בזמן שהאמא ואני מקשקשות ומכינות את הקומפוננטים לארוחת הערב על האש בפטיו. בחוץ סתיו והילדים לא מבקשים מסכים, הם גם לא מבקשים אוכל, הם משחקים איתה. גם כשכבר אחרי זמן לארוחת ערב, הם גומאים בשקיקה כל משחק, מדי פעם הקטן מזיל דמעות כי הוא מפסיד, אבל היא לא מוותרת לו, צריך ללמוד להפסיד היא אומרת. אני מסתכלת עליה ונזכרת בהחלטה של הבעל ושלי כמה ימים קודם ביום כיפור. אני צמה, הוא אחראי על הילדים ולא נוהגים לבית כנסת, כי אני לא רוצה. אנחנו מציעים אפילו קצת כופים ערב ללא מסכים, להרגיש אוירת חג, כי זה מה שנשאר כדי להרגיש יום כיפור. הילדים מעקמים את האף אחרי הארוחה המפסקת, אבל אנחנו מוציאים את חפיסת הקלפים שתמיד מעלה חיוך אצל כולם. ארבע אותיות T A K I והילדים בשמיים, הקטן בוכה שזה לא פייר שהוא הפסיד, הגדול והאמצעית מתעצבנים כי אנחנו רוצים לוותר לו. אבל הערב מעלה חיוכים, הגדול והאמצעית לא רבים, הם אפילו עושים קואליציה נגד הבעל ונגדי. הבעל ואני רבים מי מלך ה- TAKI, אם הוא לא יגיב פה שהוא המלך אני צנצנת (כן- אני עושה לך הפוך על הפוך). ואני? האמת בא לא להתנתק מהפייסבוק ולדאוג שהילדים שלי לא יתחברו אליו אף פעם. ובינתיים האמא והבת המשיכו במסע, אבל השאירו מאחוריהן שלוש קופסאות משחקים. אבל אלו קופסאות שהחזירו את הניצוץ שאבד למשפחה שלנו, ניצוץ המשחק המשפחתי. שנה טובה לכולם ונתראה בקרוב, יש לי רשימה ארוכה של פוסטים שאני רוצה לכתוב. מבטיחה לחזור לכאן בקרוב.

 

Chuckecheese vs. Dave and Busters

כן! שני פוסטים רצוף, ככה בא לי! 

טיפל’ה באיחור הנני כאן, שליחתנו לענייני Arcades לילדים ולא רק…הם דומים, אך שונים, אותו רעיון אבל קונספט שונה. אחד נדגם בפעם הראשונה שלא בחגיגות יום הולדת לאחד מחברי הכתה, והשני נדגם עבור חגיגות יום ההולדת של הגדול, אבל מכיוון שלקחנו עימנו קבוצה לא גדולה של ילדים בחרנו במסלול  “עשה זאת בעצמך” (כדי לתאם מועד דרך חבילת יום ההולדת נדרשים כ-15 ילדים).

בחופשת החורף החלטתי לעשות צעד אמיץ ולקחת את הילדים במחווה  של רצון טוב לאחד המקומות הפחות אהובים עלי, אבל אהוב ביותר על ילדים– chuckecheese. אז התעטפנו במעילים, שלוש שכבות בגדים, נעליים חמות, כובעים, כפפות ושות’ ויצאנו ביחד לברוקלין הקפואה לטיול אוטובוס קצר בקו B67 שהוביל אותנו מפארק סלופ ל- Atlantic Center, שם בקומה השלישית חייך אלינו העכבר.  
אתם שואלים איך זה עובד? נעמדים בתור לקבלת חותמת זהה על גב היד לכל המשפחה (דבר חשוב ביותר שיכול להבטיח שהילדים שלכם לא יצאו בטעות עם מישהו אחר). משם עברנו לתור של החבילות. עם אוכל? עם שתיה? עם אסימונים? בלי גלידה? עם ובלי… ואז קיבלנו מספר, כוסות ל- Refill, כוסות עם אסימונים לכל ילד והם יצאו עם כוס מלאה אסימונים לשחק בחלל הגדול. בין ביס של פיצה לשירותים, הילדים דגמו את רוב המשחקים בחלל הגדול וגם את אזור הטיפוס/מגלשות סטייל מקדונלדס.

הרעיון הוא שבכל משחק הילדים  משחילים אסימונים ובהתאם לנקודות שצברו מקבלים  tickets. קולעים כדורים לסל, מגלגלים כדורים לתוך עיגולים, משחקים משחקי מחשב עם האצבע ומורידים את הידים וכמובן איך אפשר בלי מזל? תמשכו בידית ואולי תרוויחו 5 או 500 או 10 או 70 כרטיסים בגלגל המזל.

מעניין בתגובות השונות של הילדים בזמן שהם משוטטים בחלל.  עיניים יוקדות “עוד” ממלאות את החלל, עוד כרטיסים רק שיצאו עוד כרטיסים, ויש גם את הפרצוף האדיש-המקצוען. אלו רגילים לזכות בכל מקום באינספור כרטיסים. הוא או היא ילכו בכל פעם לאם, יגישו לה ערימת כרטיסים וימשיכו בתהליך האיסוף. וכמובן שיעור ראשון שבחיים לא מספיק להיות טוב צריך גם קצת מזל….

לסיכום, זו הוצאה של כ- 20 דולר לילד כולל אוכל, אבל להפתעתי הרבה, למרות שזכרונות מסיבות ימי ההולדת חוללו צמרמורות בכל גופי, דווקא נהנתי מהשעתיים הרגועות שריחפו מעל הענן המשפחתי.  עם שקט בלב ופרסים מעפנים שהם זכו חזרנו בכפור הגדול הביתה עם שלושה ילדים מאושרים.
Happy End Number 1

אז כבר אמרתי יום הולדת לגדול, כבר אמרתי שהוא בן 10, אבל עוד לא ציינתי שבכל זאת חגיגות עם המשפחה זה לא מספיק, בכל זאת בן 10 הגאון שלנו. אז הזמנומבעוד מועד 4 חברים קרובים, ויצאנו אל העיר כדי לחגוג את יום הולדתו של הגדול בשיטת עשה זאת בעצמך ב- Dave & Busters

מדובר באותו הרעיון כמו ב Chuckecheese רק בעטיפה משודרגת. מה הכוונה? כאן מדובר בממלכת Arcade שעושה הרבה כסף בבקרי הסופ”ש לילדים, אבל לא רק, כי בעצם המקום מיועד למבוגרים. לפני שסגרנו סופית הבעל בדק עם החבר’ה הצעירים בעבודה שאישרו שהם אכן הולכים לשתות, לראות ספורט ולהינות מהמשחקים השונים. Light Casino….
עם 5 ילדונים מלאי אנרגיות במרכז Time Square ועוד אח ואחות טיפסנו בגרם המדרגות הנעות והוזמנו לבחור לעצמנו שולחנות. הבנים קיבלו שולחן משלהם וההורים והאח והאחות ישבו בשולחן השני. לכל אחד הזמנו מתוך התפריט חבילה של אוכל אופייני לכל מסעדות התיירים באזור שבא עם כרטיס מגנטי שהמלצרית מכינה ומביאה לשולחן בסכום שבוחרים מתוך החבילות שבתפריט (ניתן לרכוש לחוג כרטיס מגנטי ואוכל) הכרטיס המגנטי בעצם מחליף את האסימון שמפעילים את מכונות המשחק השונות.



עד שהגיע האוכל, הילדים יצאו לבחון את המקום. הבונוס הראשון הוא שלעומת chuckecheese, ההורים יכולים להמשיך לשבת ולצפות בקלות רבה בילדים שמשוטטים באזור המשחקים. בונוס נוסף הוא שמשעה 12 בצהריים הבר פתוח לקהל, הבעל הזמין בירה, אני skinny מרגריטה, בכל זאת לקחנו איתנו 5 בנים בני 10 מלאי אנרגיות ברכבת מברוקלין ל- Time Square….משם כבר העניינים זרמו מעצמם. משחקים, ארוחת הצהריים, חזרה לשחק, פדיון כל הכרטיסים שצברו לפרסים שמקבלים – וביננו  D&B  לוקחים בגדול עם פרסים שהם נותנים תמורת הכרטיסים שצוברים.
לסיום קינחנו בקינוחים הסטנדרטיים שכל ילד בן 10 אוהב: שכבת בראוני, מצופה בגלידה והרבה קצפת ועוד עיגולי דונטס שניתן לטבות בשוקולד או כרמל. הבנים היו בשמיים. הצלחה.



אז מה עדיף? מבחינת הוצאות למשפחה של 3 ילדים Chuckecheese יותר זול ואני חושבת שתמורת האסימונים ניתן לשחק זמן רב יותר. ב- D&B מה שלוקח הם הסטייל והאוירה, האלכוהול, האוכל גם אם אוכל תיירותי יקר ולא מרשים, עדיין יש יותר מבחר מב- Chuckecheese, הדברים שהילדים יכלו לקבל תמורת הכרטיסים היו יותר שווים ממחק ומחדד ב- Chuckecheese, אבל קחו בחשבון ההוצאה היא הרבה יותר יקרה לשעתיים של בילוי.

 

 

 

Little Moments

כל הזמן אנחנו מחפשים את הרגעים הגדולים שישנו את חיינו, אבל אם יש משהו שהאמא-mommy  לימדה אותי במהלך ההורות, אלו דווקא  אותם רגעים קטנים. רגע נפלא כזה היה דווקא היום עם הקטן שהיה חולה ונשאר איתי בבית. הבוקר התחיל עם ילד מעוך וחום גבוה. עד שהחום ירד ישבנו ביחד וקראנו ספרים. כשהילד החל להזיע והברק חזר לעיניים הכחולות ישבנו לאכול ארוחת בוקר ואז הוא עוד קצת עייף ראה טלויזיה על הספה ואני עבדתי לידו עם המחשב הנייד. בכל פעם שנגמרה תוכנית ונתתי לו רק עוד קצת העיניים התמלאו באותו אושר של ילד שזוכה לעוד סיבוב בגלגל הענק בלונה פארק. אחרי עוד קצת ועוד קצת, סגרנו את הטלויזיה, הבאתי את השולחן הקטן ואמרתי לו שאני אעבוד וגם הוא יעבוד לידי. במשך יותר משעה הוא ישב לידי עם אינספור דפים וכתב וצייר, מדי פעם הוא שיתף אותו בציורים שמילאו את הדף, לאחר מכן את הציורים החליפו מילים ואותיות ועוד מילים ועוד אותיות של ילד שלומד לכתוב ומגלה אושר אדיר מעולם חדש שנחשף בפניו. הסתכלתי על החיות שמילאה אותי, צילמתי למזכרת ורשמתי עוד רגע קטן של אושר.

בשנים הקודמות אני והחורף היינו במלחמה, הוא היה מגיע, אני הייתי מתרגזת, מוצאת תוכנית פעולה איך אני לא אוותר לו ובעיקר וסופרת את הימים עד שהוא ייגמר. לפני שנה הוספתי למאבק מגפיי גשם כתומים ומעיל ורוד/סגול, מה שבטוח עם צבעים כאלו אין מצב שמישהו יצבע לי את החורף באפור/חום. וליתר ביטחון מדי שבוע סרקתי אינספור אתרים כדי להיות בטוחה שאיך שמגיע שבת בבוקר הילדים ואנחנו מחוץ לבית, זזים, נעים, העיקר שאנחנו לא קופאים. עד שיום אחד המשפחה נעמדה ואמרה- freeze! Enough is enough רצנו, ראינו, עשינו, עכשיו שבי בשקט ותירגעי. אז ישבתי לי בחושך ונרגעתי (בכל זאת פולנייה…).
ביום שישי האחרון ארזנו מזוודות ונסענו לכבוד חגיגות יום ההולדת של הבעל לסופשבוע חורפי, הגענו לבית מקסים בראש ההר, בכל מעוצב לתפארת, הכל כייפי ומפנק, אבל רחמנה לצלן הבנו שקולינרית לא תבוא מהמקום או האזור הישועה, אז נכנסו לסופר הקרוב, מילאנו את העגלה בהמווון אוכל וחזרנו לבית. הדלקנו בשביל הכיף את האח בחדר האורחים ובחדר השינה של ההורים והתמוגגנו על סופ”ש רגוע. הילדים העירוניים שלנו יצאו לשוטט בחצר לבדם (באמת אמא??? אפשר לבד?) לאחר מספר דקות הם מצאו מחסן מלא באינספור סוגים של מזחלות ווגלשו במורד המדרון מצחקקים, דבר נדיר בימים אלו בין הגדול והאמצעית. בינתיים אני חקרתי את המטבח ומצאתי מרשמלו ושיפודים. אחרי שהם התייבשו מהשלג והחליפו בגדים, צלינו מרשמלוס באח, והילדים התמוגגו על ה- S’mores עם הביסקויט, השוקולד והמרשמלו הצלוי באמצע, שיחקנו אינספור משחקי קופסא, קראנו ספרים, ובישלנו אוכל טעים. באמת שום דבר גדול לספר עליו בספר דברי הימים. ובכל זאת – קליק -עם המצלמה ושומרים רגעים קטנים של אושר ומוסר השכל אישי שבחורף 2012-13 כשהפסקתי להיאבק עם סבא חורף, התחלתי סוף סוף להנות ממנו.
 

 

Tangle and Scattered T- Storms

 

בערך חודש מאז החלה חופשת הקיץ. זה מתחיל בלקחת נשימה עמוקה, ואז נכנסים לשגרה. הילדים נעים בין שבועות של קיטנות לשבועות שאחד מהילדים או כולם מבלים בקיטנת אמא-mommy שבה אנחנו יוצאים להרפתקאות שונות בעיר הגדולה. כל זה נכון עד שהגשם מגיע וטורף את כל הקלפים. זה מתחיל בזה שפותחים את Weather.com, בודקים תחזית למחר ונתקלים בשלוש מילים מעצבנות: Scattered Thunder Storms, או Isolated T. Storms. ואז הבאסה מופיעה על הפרצוף, צריך למצוא תוכנית מילוט, כי לכו תדעו מה לעשות, אולי ירד גשם ואולי לא, וגם כשמזיזים את הוילון ובוחנים את צבע האפור של העננים בשמיים אין מצב לדעת אם הם באמת יורידו גשם או לא. גם שלוש טיפות ענקיות שיתנפצו לך בתוך הלבן של העין לא מבטיחות שבאמת ירד עוד רגע מבול וביננו גם הלחות שאומרת: “עוד רגע גשם” לא מבטיחה שבאמת ירד כאן גשם.

וכן, למרות שהגשם שיגיע, או לא, הוא חלק מהחיים כאן, הוא בהחלט הצליח קצת להפריע לנו לעשות את מה שרצינו בסופשבוע. הבעל רצה לקחת את הילדים לים, אבל הפחידו עם סופת טורנדו שתביא ברקים ורעמים מסוכנים, נו… לך תיקח אותם לים… רצינו לקחת את הילדים להופעה של שירי החבובות ב- Prospect Park, אבל חצי שעה לפני שפתחו את השערים התחיל לרדת גשם שהפך את ארוחת הערב על הדשא בפארק לצלילי שירי החבובות לארוחת ערב של פיצה-פיתה למול הסרט הראשון בסדרת Ice Age. תיכננו לנסוע לטיול מחוץ לעיר, אבל הבטיחו גשם, לקחתי את הילדים לבריכה, אבל היו ברקים ורעמים והוציאו את כל המתרחצים. אבל החלטנו בכל זאת לנסות להפוך את גשם הלימונים ללימונדה עם דוכן לימונדה ובראוני שהילדים הכינו ומכרו לכל האנשים הצמאים שעוברים ליד פתח הבית, והמתוק השני היה Tangle ב- Lincoln Center.

Out of Door Lincoln Center, היא תוכנית קיץ של מופעים ופעילויות חינם לכל המשפחה ברחבות שמחוץ לבנייני לינקולן סנטר. אחת ההופעות/הפעלות היתה של להקה אוסטרלית בשם Polyglot Theater. הרעיון פשוט וחזר על עצמו כמה פעמים במהלך ימי ההופעות:

–          הילדים מוזמנים על ידי חברי הלהקה להיכנס למתחם שמכיל עמודי ברזל ומספר במות קטנות.

–          כל ילד שנכנס למתחם (ביחד עם ההורים) מקבל כדור שבעצם עשוי מרצועת בד אלסטית אחת ארוכה שליפפו עד שנוצר כדור.

–          ילדים צריכים להשתמש ברצועת הבד ולחבר אותה מעמוד לעמוד כראות עיניהם עד שנוצר כאוס מושלם.

–          לאחר חצי שעה המתחם נסגר וכל רצועות הבד עולות למעלה ומפנות מקום למקצה הבא שיצור עוד כאוס של רצועות בד. כך שעה אחרי שעה מצטרפות זו לזו שכבות של רצועות אלסטיות שנרקמו על ידי קהל רנדומלי שהמשותף לו הוא אחד: חווית היצירה.

מספר דקות לאחר שהילדים קיבלו את הכדורים הבחנתי שבעוד אני מצלמת אותם באטרף נוצר סביבי ים של רצועות שקצת הקשה עלי את המעבר.


כשהילדים סיימו  לפזר את כדור הקסם שלהם לכל עבר, החלו שחקני התיאטרון לשחק ברצועות ביחד עם הילדים. הם הוסיפו לשכבת הרצועות שלנו את הרצועות שיצרו הקבוצות הקודמות והחלו יוצרים כאוס בתוך הכאוס עם עוד רצועות בד. השחקנים שיחקו ביחד עם הילדים בים הרצועות והראו להם טריקים נוספים שניתן ליצור בתוך הפלונטר שנוצר. אפשר להתנדנד, לקפוץ או סתם להישען ולהינות מהאלסטיות של הרצועות . הכי חשוב אפשר פשוט להשתולל ולהינות בלי שאף אחד יגיד: אסור!!! אתה תקלקל.

 

נקודה ששבה והדהימה אותי לאורך כל ההתנסות היתה איך כל הקטנטנים הללו מסתדרים מעולה בין כל החוטים שהקיפו אותם, בכל פעם שחשבתי שהנה זה מגיעוהקטן יקרא לי להציל אותו מתוך הפלונטר שהוא נכנס אליו והנה עוד רגע הוא מועד ונופל, הוא לא. וכך גם יתר הזאטוטים שמסביב. אז למרות כל החוטים שליפפו אותנו, אף אחד לא דרך, בכה, כעס, או הרביץ, הכאוס הכיל בעיקר תחושה של ביחד, תחושה של כיף ומשחק שנוצרו מתוך אחווה של יצירה משותפת. מעניין.

 

 

 

Wendy


ניו יורק לוהטת כבר למעלה משבוע, חם בחוץ, חם מאוד. לכן רוב הדברים שאני מחפשת לעשות עם הילדים במהלך ימי החופש סובבים סביב מבחר מתקני המים השונים שיש לעיר להציע. הפעם ניצחה Wendy.

כשהגדול ואני ישבנו לתכנן את השבוע של הבנים איתי הצעתי לו לנסוע ל- MOMA P.S.1 בקווינס (לונג איילנד סיטי) ולבדוק את Wendy  שהיא מיצג ארכיטקאוטלי אקולוגי. Wendy עשויה מחומר ממוחזר שמאפשר לך להתקרר באמצעות מים שהיא מפזרת, היא מוציאה אויר קר שמצנן אותך והכי חשוב בקיץ הזה Wendy תנקה את זיהום האויר ברמה שמשתווה לזיהום שיוצרות 250 מכוניות. טיפה בים כשמתייחסים לניו יורק והעולם בכלל, אבל מבחינתי כל דבר שמוגדר כתרבות ואומנות ומייצר דו שיח בנושא עם הילדים, הוא בגדר הזדמנות לחשוף אותם לעוד דברים בעולם שלנו מקודש. הגדול נתן אור ירוק לביצוע. עלינו על ה- G  הירוקה ובמרחק 25 דקות מהירות  מפארק סלופ, הגענו ל- Long Island City בקווינס שם ממוקם מוזיאון ה-  MOMA PS1 שהינו מוזיאון שמציג אומנות קונטמפוררית ונמצא מרחק יריקה מתחנות סאבווי. הגענו מוקדם מדי. באמצע שומקום. אין ממש לאן לברוח מהשמש היוקדת, אבל רגע, מעבר לכביש גילינו מתחם גרפיטי מאוד מרשים שהתפרש על פני בלוק שלם. מסתבר שמתחם הגרפיטי, 5Pointz שמו, הינו המכה (Mecca) הרישמי של אומני הגרפיטי שמגיעים מכל רחבי
תבל כדי לצייר עליו. אז חצינו את הכביש המהיר וב- 30 הדקות שזחלו לאיטן ועם שני בנים רע-בים!!! ארגנו פיקניק מהיר על המדרכה המוצלת ליד אומנות הגרפיטי.

בינתיים בזמן שבחנו את מבנה המוזיאון המאוד מרשים פנה אלי הקטן ושאל מתי כבר ניכנס לבית הספר??

PS בארה”ב הם ראשי תיבות של Public School.
“קטן, זה מוזיאון, לא בית ספר”, אמרתי לו.
“אז למה קוראים ככה למוזיאון הזה?” הקשה הגדול ומכיוון שהזמן לא זז, פנינו לידידנו המסור גוגל שעידכן אותנו שעד 1963 המבנה בו ממוקם המוזיאון אכן היה בית ספר, ולא סתם! המספר 1 מסמל שהוא היה ה- Public School  הראשון בקווינס. כבוד. ותודה לבנים שממשיכים להעשיר את הידע של אמאmommy.

ב-11:55 הגדול זירז אותנו לחצות את הכביש ולעמוד ראשונים מול דלת המוזיאון. לפתע משלושה אנשים ועץ צעיר מדי שלא מפיק צל, הפכנו להמון רב של אנשים. אין לי מושג מאיפה כולם הגיעו, אבל זו אחת מנפלאות העיר הזו, שבכל מקום שיש אומנות תמצא גם אנשים שצמאים לראות אותה גם במקום שכוח אל כמו זה. הקהל שפקד את הדלת חיכה שסומסום תיפתח ונוכל להיכנס ולפגוש את Wendy ואת המוזיאון.
כשנפתחו הדלתות באיחור של שתי דקות (נו נו נו), הלכנו מהר מהר אמא!!! להכיר את Wendy הכוכב הכחול. הבנים התלהבו מאפשרויות המשחק במים אבל ביקשתי בסמכות אמאmomit לחכות עם להרטיב את הבגדים לאחרי שנבדוק את יתר תערוכות המויזאון, ובדרך החוצה נדאג לסיים את הביקור במקלחת צוננת ומשחק במים. הבנים נענו בשימחה לבקשתי וניכנסנו מהחצר בה פגשנו את Wendy אל המוזיאון עצמו. טיפסנו בין קומות המוזיאון (שבהחלט מרגישים בו את היסטורית בית הספר) כדי לבחון את המיצגים השונים.
אני חייבת לדווח שמאוד נהניתי מהביקור עם הבנים במוזיאון, המוזיאון מאוד ידידותי לילדים, או לפחות התערוכות שהיו הפעם היו מאוד ידידותיות. יש משהו באומנות מודרנית וקונטמפוררית שמאפשרות לילדים למצוא עניין באומנות עם הרבה סקרנות ובלי שיפוטיות. מתוך כלל המיצגים רוב המוצלחים היו בקומה הראשונה בתערוכה של Lara Favaretto: Just Knocked Out .

מיצג ירקרק שנראה כמו קוביה ענקית עשויה כולה מקונפטי ירוק.

באחד החדרים הסמוכים חיכו לנו מברשות של שטיפת מכוניות שהסתובבו ולא הסתובבו. הקטן החליט שהן רוקדות ורקד יחד איתן ולא הספיק להתמוגג מאיך הן משנות צורה, הגדול מייד חישב סטטיסטיקות ובדק עם השומרת אם יש שלב בו כל המברשות מסתובבות ביחד.

לפני סיום ישבנו על הרצפה בחדר גדול כשסביבנו עשרות רמקולים והקשבנו לצלילי מקהילה שבקעו בכל פעם מקבוצת רמקולים אחרת. מרהיב. ירדנו במדרגות בדיוק כשהקטן ממש איבד את זה לחלוטין, עצרנו לחטיף וחזרנו לחצר למפגש פרידה מרגש עם – Wendy. פחות משלושים שניות אחרי היו לי שני בנים מאוד רטובים ומאוד מחויכים.  ליתר בטחון שוב בדקתי עם הבחור מהמוזיאון אם מותר להירטב ואם מותר לגעת בבריכות המים ואם מותר לשחק באבנים הקטנות בתוך המים ונעניתי בחיוב. בילינו עם Wendy קרוב לחצי שעה מאושרת ומקררת, החלפנו בגדים רטובים וחזרנו הביתה עם שני בנים שנתנו ציון גבוה במיוחד למוזיאון. ממליצה בחום.


 

 

Slow is Good


שישי בבוקר זה המפגש שלנו. בחמישי כבר מתחילים האימיילים/טקסטים לקראת המפגש  עם הקטנטנים של שתינו.

“לאן בא לך הפעם? גן שעשועים?”

“לא יודעת? לאן בא לך?”

“לא יודעת, לפי מזג האויר אולי ירד גשם מחר”

“מה עוד פעם למשחקיה?”

“לאאא, האמת נמאס לי מברוקלין, אולי ניסע למנהטן?”

“אפשר, יש לך איזה רעיון?”

“הממממ…לא…. אפשר מוזיאון ילדים…”

“טוב…אני אבדוק בערב במחשב ונמצא משהו”

“OK, אני אארגן תיק לעיר, מקסימום נלך לגן שעשועים”

“OK”

בערב נתקלתי בכתבה על התערוכה של המקרמה בצ’לסי.

“תגידי? בא לך לשלב ביקור בגלריות בצ’לסי עם הילדים? תסתכלי בתמונות מותר לילדים לטפס”

“מגניב!”
כן…כדורי הצמר רודפים אותי…קודם סבתא סורגת בקטן, ועכשיו סבא סורג בגדול, מכין חוטים ומכין מהם מקרמה. שמו של האומן ארנסטו נטו (Ernesto Neto), והתערוכה שלו Slow is good מוצגת בגלריית TANYABONAKDAR בצ’לסי. 521 West 21st street (between 10th & 11th ave)

Ernesto Neto הכין יצירה עצומה של מקרמה. לתפיסתו המקרמה הוא המברשת, הגלריה היא הקנבס והצופים באומנות, בדיוק כמו בציור, מוזמנים להיכנס לתוך התמונה ולהינות מהיצירה.
לשם כך ארנסטו הכין מיצג עצום מימדים ממקרמה, פנה לחנות שמוכרת כדורים מפלסטיק (אלו שכל הילדים אוהבים לצלול לתוכם בבריכות הכדורים). מילא את המקרמה בכדורים. תלה את המקרמה מהתקרה, ואיפשר לנו המבקרים לצלול לתוך היצירה. ואם אפשר גם לתלות קצת עציצים ותבלינים שיהיה אפשר גם להריח את היצירה, אז למה לא?


כשהגענו לגלריה בצ’לסי, קיבל את פנינו מעבר עשוי מקרמה שבתחתיתו פעמונים, הילדים נכנסו אל המעבר נהנו לשמוע את צלצולי הפעמונים וחזרו על זה שוב ושוב. לאחר עמדת החימום פנינו לדר המרכזי בגלריה. הקטן שלי ראה את המבוגרים שמורידים נעליים ונכנסים למבוך המקרמה, עוד לפני שאמרתי ג’ק רובינסון. הוא התיישב על הרצפה, הוריד נעליים, חתך את כל המבוגרים שעמדו בתוך להיכנס אל המבוך ובטיפוס מהיר, מבלי להביט לאחור צלל לתוך המבוך. ואני מהצד השני של החוטים מצלמת אותו בלי הפסקה, וגם קצת מתנצלת בפני כל בעלות העקבים והחליפות והשמלות השחורות שהוא חתך בתור למבוך. ממשיכה לצלם את העיניים הבורקות והנוצצות של קטן שנעצר לרגע ואומר לי בקול נרגש: “אמא- it is so cool !!!!”.
ביננו, רוב המבוגרים הטו אוזן ומצלמות לעבר שני הזאטוטים מלאי שמחת החיים שצבעו את החדר הלבן בחיות והרבה חיוכים. וכמובן שלא יכולנו גם בלי רגע של מבוכה אמא-momית כשהקטן שלי והקטן שלה החליטו להוציא כדורי פלסטיק מתוך המקרמה ולאמץ אותם לעצמם. אבל כמו אמהות טובות הצלחנו להסתיר את המחדל ולהחזיר את הכדורים למקומם.

אחרי מספר סיבובים במבוך הבחורה שהועמדה לתצפת שאף אחד לא משמיד את התצוגה סיפרה לנו שמעבר לחדר הגדול יש עוד יצירות בקומה השניה של הגלריה. איזה כיף! הקטן לא חיכה והלך הליכה מהירה אל עבר המדרגות. למעלה חיכה מבוך קטן יותר וכדי חרס מלאים תבלינים במבחר ריחות ועציצים. וסיימנו את הסיור בנדנוד חביב על ערסלי הכדור-מקרמה.



בילינו שם קרוב לשעה ו, עד שהגיע הרעב שאחרי הפעילות. נפרדנו לשלום מהגלריה ובחרנו לעצור בגן השעשועים ברחוב 22 והעשירית. זה לא גן שעשועים גדול, או מפואר, אבל הוא נוח עם קטנטנים. יש שם הרבה מכוניות משחק שאפשר לשבת בתוכן או לגרור, וזה בדיוק מה ששניהם היו צריכים. הקטן שלה נרדם 30 שניות אחרי שעזבנו את גן השעשועים. שלי שהלך רגלית חיכה לרכבת ונרדם לי על הכתף בנחירות שהרעידו את כלל יושבי הקרון. אז קחו בחשבון שמעבר לאומנות ולמשחק בשבילם זו אחלה דרך להוציא אנרגיה.

 

האם אני ממליצה על Slow is Good? בהחלט!
מעבר לעובדה שבתקופה האחרונה אימצתי את עיקרי השיטה שלפעמים דווקא כשאני מאיטה את קצב החיים שלי אני משיגה כאמא ובכלל תוצאות הרבה יותר חיוביות ומשמעותיות. ברמת התערוכה, היו שני ילדים מאוד מרוצים שבילו מעל לשעה בגלריה. אה! והיו גם שתי אמהות מרוצות מהשילוב בין אומנות וילדים.
למי מתאים? אני חושבת שמתאים לגיליי 2.5 / 3 שנים ומעלה ולכל מבוגר שצעיר בנפשו ונהנה לחקור את האומנות גם מהבפנוכו. דרך אגב אם הילדים שלכם קצת יותר חששנים אני ממליצה לפתוח את הסיור במבוך שבחדר העליון שהוא קטן יותר ופחות מרתיע. אבל קחו בחשבון שנציגי הגלריה החליפו צבעים וכמעט הוזמנה ניידת טיפול נמרץ כשהקטנטנים שלנו ניסו לנדנד את העציצים, או למשוך קצת בחוטים, אז צריך להיות שם קצת יותר זהירים.

התערוכה מציגה עד ה- 25 במאי

שבת שלום


 

Cat Cradle

השבוע לימדתי את הילדים לשחק “סבתא סורגת”  או בשמו הלועזי: Cat Cradle. זה התחיל בחצר בית הספר. את הילדים אוספים מחצר בית הספר בשעה 3. מפתח דלת בית הספר יוצאים המורים צועדים בראש ומאחוריהם נשרכים ילדים עייפים. אך מייד במפגש עם ההורים האנרגיות חוזרות ועולה הבקשה “אמא אפשר להישאר ולשחק בחצר בית הספר עם החברים שנשארים???”.  אז נעמדים בצד ההורים וילדיהם ומחכים שהאיסוף יסתיים וזמן המשחק יחל. זו אופציה לא רעה לבילוי אחר הצהריים אם החברים נשארים. באותו יום חברים וחברות מהכתה של הגדול החלו לשחק משהו שנראה כמו “סבתא סורגת”. זוכרים את החוט שמסתבך סביב הידיים? אוספים את האיקסים ומעבירים מעל, או מתחת לחוט, ואז יש כל מיני טכניקות שלמדנו מההורים איך להעביר את החוטים מיד ליד? ראיתי את החברים של הגדול, החיוך עלה על הפנים וניגשתי לנסות ללמד אותם איך משחקים. כשחזרנו הביתה הבאתי כדור צמר לסלון והזמנתי את הילדים ללמוד איך לשחק סבתא סורגת. הילדים נדלקו על המשחק והעברנו זמן רב בלימוד ומשחק משותף. לזמן מה אפילו נחתם הסכם שלום בין הגדול לאמצעית.


ביום חמישי הצטרפתי לכתה של האמצעית לטיול ל- American Museum of Natural History. אני התבקשתי להיראות, אבל לא לדבר ולחכות לפניה ישירה מהאמצעית, אם אינני זוכה לפניה עלי להמתין בסבלנות. הבנתי והפנמתי. פעמים רבות את האוטובוס הצהוב מחליפה נסיעה ברכבת הסאבווי אל היעד הנכסף. בהלוך ה– Rush Hour מילאה את קרון הרכבת שלנו בפרצופים, ריחות וקולות. אין פרצוף מצחיק יותר מפרצוף של נוסע שנכנס לקרון הסאבווי ומגלה שאת הקרון ממלאת קבוצת ילדי בית ספר רעשנים. ואין פרצוף מצחיק יותר מהפרצוף של הנוסע שהבין שהדלתות שמאחוריו נסגרו ואין לו דרך חזרה מקבוצת הילדים הרעשנים. אבל לנו היתה גם דרך חזרה מהמוזיאון לבית הספר. לשימחתנו נתברכנו בקרון מרווח. הילדים התיישבו על הספסלים ואני הוצאתי מהתיק את כדור הצמר שקיבלתי רשות להביא עימי. חתכתי חתיכות צמר והתחלתי ללמד את הילדים לשחק “סבתא סורגת”. לא היה ילד שלא נשבה בקסמי המשחק, כל המבוגרים צחקקו למראה הילדים שמנסים לפצח את המהלך הראשון שהיה קשה מכל, איך לסדר את מהלך הפתיחה. אבל מהר מאוד המתקדמים לימדו את החברים והלימוד הפך למשחק שקט מילא את הקרון.

ירדתי תחנה קודם לקחת את הקטן מהגן, לעוזרת של המורה נתתי את כדור הצמר ומחצר בית הספר אספתי אמצעית שלשם שינוי היתה גאה ולא מובכת מאמא-mommy.

 

 

 

איך הגלשתי בעזרת הזאב את חופשת החורף

כשאני מתחילה לתקתק על המחשב עוברת לי בראש תמונה, או יותר נכון סרט וידאו קצר, אני נכנסת לחדר עצום ומפואר, עומדים שם הרבה אנשים חשובים עם עניבות וחליפות שחורות, אני מקבלת ממישהו פתק ובו יש שם. אני מהנהנת אל האיש וניגשת בצעדים בטוחים אל הבמה, אני אוחזת במקרופון ובקול נחוש מבקשת שקט מהקהל ותזמורת כלי המיתר. המוסיקה נפסקת, כולם פוסקים מהשיחות הכן/לא מעניינות שלהם, ומביטים באשה הזו שעומדת שם על הבמה, אני פונה לקהל ומברכת אותם לשלום ושואלת: אם האיש שהשם שלו מופיע על הפתק שלי נמצא כאן בחדר, ואם הוא איתנו האם הוא מוכן להניף את ידו כדי שכולם יראו מיהו. הוא מרים את ידו, ומחייך מבולבל. אני מחייכת אל כולם ומבקשת להודות לאיש הנפלא הזה על אחד מהרעיונות החשובים שהוא תרם לכלל ההורים שגרים ברחבי ארה”ב, בעיקר בני מעמד הביניים ששמחים כל שנה לקראת בואה של ה- Midwinter Break, החופשה שבה מי שלא טס למקסיקו, או לקריביים, או משלם הון על קיטנה, שמח, אפילו משתוקק, לבקר את הלוויתן הגדול והדינזאורים שב- Natural History Museum, לדפוק את הראש בקיר משבוע של כיתות רגליים ושיעמומון מתמשך בין מוזיאונים, משחקיות וכל מקום סגור אחר שהוא כהורה והילדים עדיין לא ביקרו בו בנובמבר, דמצבר וינואר, כשמזג האויר עוד קר מדי כדי לצאת ולשחק בחוץ, או בעצם כבר היו שם אינספווור פעמים. אז כן, גבירותי ורבותי, בואו נמחא כולנו כפיים לאיש הנפלא הזה, ולפני שאני ארד מהבמה הרשו לי להוסיף תודה אישית מאלו שכן נוסעים לקריביים ומקסיקו ונהנים מהמתח שמלווה אותם לקראת סופת השלגים שתגיע בדיוק ביום הראשון של החופשה ותשתק את כל שדות התעופה ותחרבן להם את החופשה שגם ככה עלתה מחיר שערורייתי כי בכל זאת מדובר ב- Midwinter Break. אז כן איש יקר, אני רוצה להודות לך על אחד השבועות השנואים עלי ביותר בשנה. באמת, זה לא שאני לא מחבבת את הילדים שלי או משהו, אבל כמה אפשר להתעלל בהורים??? גם קר, גם סופות שלג וגם שבוע?!!! וזה אחרי 10 ימים קרים בדצמבר, קצת התחשבות.
ובכן, השנה נקטתי אמצעים, כבר בקיץ הודעתי לבעל שמספיק ודי! אין אין אין מצב שאני מעבירה עוד חופשת חורף בעיר. רוצה מקום חמים, רוצה מקום שאפשר לשחות ואם אפשר אז איזה אי קסום עם אננס ושקט ותודה. האפסים שהתגלו ליד האי הקסום והאננסים, יצרו קשיי נשימה ואי יכולת לבלוע בצורה סדירה והעבירו אותנו לבחון אופציה מקומית יותר, בלי אננס, אבל עם מים, ופחות אפסים ליד הסימן של הדולר. חקרנו, בדקנו, קראנו ומצאנו את הזאב, הוא יילל אלינו ואנחנו הורדנו את מה שהורדנו בכרטיס האשראי דרך צינורות האינטרנט, ארזנו מה שארזנו (OK, אז ארזתי קצת יותר מדי) ושעתיים נסיעה אחרי כן מצאנו את הזאב  ב- Poconos, PA. הזאב הוא Resort Indoor Water Park שמכונה Great Wolf’ Lodge. כן, באמצע החורף, מורידים את המעילים, מקבלים צמיד שאומר שאתם חלק מהמועדון, חושפים את בגד הים ולובן עורכם, מחליפים את נעלי הספורט ב- Flip Flops ויאללה באלגן!

אז למה דווקא לשם? רצינו משהו שהילדים יכולים להוציא מרץ ולהשתולל וגם לברוח מהקור. פארק המים הוא מקורה והטמפרטורה שם קרובה ל- 30 מעלות, פארק המים מחובר למלון  – כך שמהלובי ניתן לראות את כל הקומפלקס (לא צריך לצאת החוצה לקור הגדול), ואם נמאס לכם מהמים ואתם רוצים לשנות אוירה, הפארק ממוקם בקירבת אתרי סקי, ובחורפים שכן יורד בהם שלג, אפשר לשלב בין ימים של פארק מים לסקי/טיובינג בשלג. השנה,    השלג לא בא, החורף היה קריר, אבל לא סופר אכזרי, ולכן התמקדנו בפארק המים.
דבר ראשון, אני חייבת כמה מילים על הצמיד הזה, מכירים את הצמידים הללו, שההורים והתינוק מקבלים בבית החולים? כשהמשפחה עושה צ’ק אין למלון היא מקבלת את הצמידים, את הצמידים של ההורים המלון מחבר למספר כרטיס האשראי שלכם ובמקום להסתובב עם ארנק אפשר לשלם עם הצמיד בכל מקום באמצעות אקדח ברקוד מיוחד שיש לכל העסקים במלון כולל המסעדות. הצמידים של כל יתר חברי המשפחה גם פותחים את החדר שלכם במלון. בנוסף מכיוון שבפארק המים די מהר הילדים מתחילים להסתובב קצת יותר עצמאית אם הם / אתם חושבים שהם באיבוד, די קל לזהות למי הם שייכים כי המידע של המשפחה נמצא על הצמיד שיש לילד על היד. כן, כיף וקל לחיות היום.
פארק המים מכיל אינספור מגלשות מפחידות יותר ורגועות יותר, שהבעל בדק עם האמצעית האמיצה שלנו ומוטיבציית הקנאה ניצחה את הפחד של הגדול וביום השני הוא הצטרף להרפתקאות הגלישה ונטש את כדורסל המים. הקטן ובעיקר אני העדפנו את בריכת הגלים, הוא גם העביר מספר שעות בגליש גלאש במגלשות שמתאימות לילדים עד גיל 5 בערך, אבל הוא גם היה מספיק אמיץ, לא כמו אמא-mommy הפחדנית, להתגלש עם הבעל במגלשה של גדולים. ואני חייבת לציין שהיו עוד הרבה קטנים אמיצים שעלו על האבובים הזוגיים והחליקו במהירות עם אבאמא במורד המגלשות הארוכות והמהירות – ישר כוח להם!!!

מלבד פארק המים יש בתוך המלון עוד מספר מחלבות כסף טיפוסיות לחופשים משפחתיים . מספר אחד הוא ה- Arcade שמעביר לילדים את השיעור הראשון באיך זה מרגיש כשמפסידים כסף בוגאס, ילדים מגירי ריר, טרוטי עיניים, שמרגיש כאילו חסרה להם הסיגריה בזוית הפה, פונים להורים במבט עצבני תוך כדי הושטת יד אגרסיבית ומבקשים עוד tokens כשאין להם עדיין 400 כרטיסים שיאפשרו להם לקבל מחדד עצוב, או ממתק עתיק יומין בדלפק המתנות. מה עוד? יש באולינג שמותאם לילדים. מועדון ילדים עם מגוון פעילויות בחינם ובתשלום, ומשחק Magic Wand שהילדים מאתרים במסדרונות המלון תיבות קסמים עם רמזים שונים וצריכים לפצח איזושהי תעלומה. העסק הזה לא זול בכלל, אבל מי שמוכן להוציא על כל ילד מחיר בסיסי של 30$ ויותר, זה בהחלט נראה משחק נחמד להעביר ערב במלון כשפארק המים כבר עייף אתכם ומחוץ למלון אין ממש אטרקציות גדולות (וגם לא קטנות).

אבל אם תשאלו אותי הדבר שהכי נהניתי ממנו בחופשה הוא תחושת החופש שלי כהורה, תחושת הנוחות להיות בתוך עמי, עם עוד עם רב של משפחות עם ילדים בכל הגיליים, שלאף אחד במלון לא אכפת אם הילדים שלי מדברים בקול חזק מדי, אם הם רצים, או קצת דוחפים, לכולנו היה מיותר, אפילו צוות ה- Resort חייך אלינו, אף זוג צעיר בירח דבש לא ירים גבה, או יעקם את האף, ותאמינו לי, כשיש לכם 3 ילדים מלאי אנרגיות (גם כשהם מתים מעייפות) זה מוריד הרבה מועקה מהכתפיים,  שקט, שקט בתוך רעש של משפחות.

אה! ואם גם לכם יש את הילד הזה שתמיד שואל “אז מה אוכלים?” לא לדאוג, יש מספיק מה לאכול. זה לא שתמצאו שם מעדני גורמה, אבל בלובי של המלון יש Starbucks, שתי מסעדות לא זולות, וליד פארק המים יש- פיצה האט במחירים מוטרפים, מזנון חטיפים וגלידה ופיצה של המלון במחירים הוגנים לחלוטין (רק מניסיון, תזמינו חצי שעה לפני שאתם יודעים שהילדים יהיו רעבים ואז זה בהחלט משתלם), בתוך פארק המים אפשר לקנות את השניצלים וההמבורגר והנקניוקיות והצ’יפס, ובמרחק יריקה מהמלון נמצאות כל הרשתות הרגילות. כשאנחנו נוסעים מחוץ לעיר ויודעים שלא יצא שום דבר קולינרי טוב מהמפגש עם המסעדות האופציה המועדפת עלינו ממבחר הרשתות היא Friendly’s . ארוחות הילדים שלהם בהחלט סבירות, וניתן למצוא בתוך המבחר גם מספר אפשרויות בריאות…
ואם נוסיף למשוואה ש: בריכה + ילדים = רעב בלתי נפסק
במרחק יריקה מהמלון יש סופר גדול ויפה שניתן להשלים בו קניה של פירות, ירקות, חטיפים, ומה שרק תרצו, רק שלא יהיו רעבים….

הפארק פתוח מ- 9 בבוקר עד 9 בערב. צ’ק אין לחדר 4 אחה”צ, אבל לפארק אפשר להיכנס כבר ב- 1 בצהריים. צ’ק אאוט ב- 11, אבל אפשר להישאר בפארק עד שסוגרים.

לסיום, כשישבנו באוטו בדרך חזרה לעיר, שאלתי את כולם: “נו??? מ- 1 עד 10, כמה נהניתם?”
מיליון!!! צעקה האמצעית,
מיליון ואחד מיליון צעק הגדול,
🙂 שלוש!!! צעק הקטן  – אבל הוא חגג לא מזמן יום הולדת שלוש

 

 

 

 

 

park here – Indoor Park


ימי שישי הם עדיין של הקטן ושלי. לרוב אנחנו מבלים עם השכנה והבן שלה בדייט משותף. הבנים אוהבים אחד את השני, ואנחנו נהנות לרכל, להתלונן ולצחקק. אבל היום הם הבריזו לנו. נמאס לה משגרת האמהות וכשהבעל שלה הודיע שיש לו נסיעת עסקים לפלורידה (שגם קרובה לדיסני וורלד) היא החליטה שמגיע לה גם, היא נכנסה לאינטרנט, הזמינה כרטיסים לה ולילדים והודיעה שהיא מצטרפת. אז הקטן ואני נשארנו לבד, ככה השאירו אותנו בודדים בחושך. נו טוב, לקח לי 2 דקות להתעשת ולהחליט שאם יורד גשם היום אז אנחנו יוצאים להרפתקה בעיר הגדולה, ליתר דיוק נוליטה (שזה מרחק יריקה מה- Soho). מדובר ביעד ירוק ומרענן בתוך האפור של החורף, מסוג הדברים שאפשר להמציא רק בניו יורק, indoor green park שנקרא Park here, פארק ירוק לכל הניו יורקים שמתגעגעים לקרני השמש שמלטפות אותם בעוד הם שוכבים עם אייס קופי ובייגל על שמיכה בסנטרל פארק ומתפנפנים. כן, נשבעת לכם, Open House Gallery שיטחו על הרצפה דשא ירקרק וסינטטי, הוסיפו מזרקה, פיל וג’ירף, ספסלים של פארק, שמיכות, כריות ענק שכל מה שתרצו זה רק לנחות עליהן ולישון ולישון, ואפילו ערסל, בכל יום, כמו כלל אירועי האביב והקיץ ששוצפים את העיר, יש להם אירועים בפארק הקטן שלהם, יענו אצלם עכשיו זה הקיץ. רוצות לשתות תה עם הבנות שלכן (במימון טיפני)? בבקשה, רוצים לראות סרט על הדשא עם חברים ולאכול פופקורן? בבקשה, רוצים לעשות יוגה עם הילדים, או בלעדיהם? בבקשה, רוצים לנשנש מדוכני אוכל? בבקשה, בא לכם פיקניק על הדשא בלי שיגידו לילדים שלכם להיות בשקט/להפסיק/לא לגעת? בבקשה. אבל לפני שאני מספרת עוד קצת אני חייבת לציין שאת הקרדיט למידע הכי חם בעיר אני חייבת לחברה מישראל, שעלתה על הסקופ הזה כחלק מההכנות לקראת הביקור שלהם בקרוב מאוד מאוד מאוד בניו יורק.

אז נתחיל כמו האנגלים במזג האויר, היום היה יום מושלם לבדוק את המקום, ירד גשם מעצבן שכזה והיה די פיכסה ואפרורי, אז נכון שהיה קצת אפור בפנים, אבל היה חם בלב. בכניסה הבחורה הלבבית אמרה לנו שהיום קצת שקט ואין פעילות מיוחדת, אבל הקטן מוזמן לקחת את ה- Bean Bags הענקיות (כריות פוף עצומות) לערום אותן זו על זו ולקפוץ עליהן בלי חשבון. לקטן לקח שתי שניות להדליק את הניצוץ בעיניים ולקפצץ. מאוחר יותר הצטרפה לקטן ילדה נוספת בת 3 שלא חדלה לצחקק בין קיפצוץ לקיפצוץ. יחסית היה שקט בפארק שלנו, ואני שכחתי להביא משחקים לקטן, אז האמת… נון שלי כי הוא באמת השתדל להינות מכל האפשרויות שהיו שם. במקביל לאמא-mommy הוצע להתכבד בקפה, או תה חינם מהשולחן שבכניסה, (יפה? נכון?) אז לא התלוננתי בכלל. אני משערת שאם היינו מגיעים עם חברים, אם הקטן לא היה מסיים את כל האוכל שהכנתי ברכבת ואם הייתי מביאה קצת חיות, מכוניות וקטרים הקטן היה יכול לבלות שם יום שלם. אבל מכיוון שאמא-mommy שכחה אז שעה וקצת בהחלט הספיקה לשנינו.



 

הפארק לא יישאר לנצח, הוא יהיה שם עד ה- 15 בפברואר, ואז כל המתחם יקבל צורה חדשה, זה הקטע של Open Gallery. אז נצלו את המקום לפני שהוא נסגר (ומקווה שיחזור בחורף הבא).
הפארק פתוח כל יום מ- 12 בצהריים עד 8 בערב. הכניסה חינם.
לאמהות וילדיהן הפארק פתוח לפעילויות בוקר, אם יש פעילויות מיוחדות תדרשו בתשלום של כ- 25$, היום כשביקרנו לא היה כלום ולכן נכנסנו בחינם.

מספר המלצות לפני שאתם רצים לשם:

  1. בידקו ביומן של האתר מה יש ביום הביקור, מה יש להורים וילדים בבוקר ומה יש מהצהריים.
  2. אם אתם באים עם הילדים תביאו משהו לשחק, קלפים, מכוניות, כדור מתנפח, משהו…או פשוט לבוא עם עוד חברים.
  3. בידקו אם יש food vendors. אם לא, יש מספיק מקומות מסביב להצטייד באוכל ולפקנק (אין צורך בשמיכות)
  4. אם הילדים שלכם לא אהבו, לא נורא חנות הספרים Scholastic Store במרחק של פחות מ- 5 דקות הליכה ומול Dean & DeLuca, דרך חביבה לסיים את היום.
  5. ואם אתם מאלה שעובדים מבתי קפה ורוצים שינוי מרענן, יש wifi חינם, מוסיקה לא רעה ברקע והאמת נראה לי שדי נחמד לעבוד משם, אפילו הייתי מעיזה לעשות שם פגישה עסקית.

שבת שלום