Archive for the ‘NC’ Category

Bike Ride to Boone and the Moon

bikeלפני מספר שבועות קצת לפני שחגגנו את LABOR DAY שזה עוד חג שהאנשים שיש להם בתים ליד החוף, או האגם נוסעים לסגור את הקיץ בסופ”ש ארוך. הם דואגים להוסיף ליד הבית – BBQ עם מרגריטות וחברים, חברים ששמחים שיש להם חברים עם בית שהם יכולים לנסוע אליו בלייבור דיי. אז דווקא אז כשלשכור בית עולה כמו טיסה לירח התחשק לי לארוז הכל ולנסוע לסופ”ש משפחתי.

למרות שבקיץ יצאנו להרפתקה בטנסי והכל היה בסדר, חוץ מהחום הבלתי נסבל, וחוץ מהמריבות באוטו, וחוץ מזה שזה היה טיול של הרגע האחרון אז לקחנו שני חדרים במלון, זה הרגיש שמשהו היה חסר לי. בעיקר הבעל, שבמשך שבוע ישן בחדר ליד עם הבנים בעוד האמצעית ואני חלקנו את החדר שליד במלון. ושלא תבינו היה באמת נחמד, מצאנו אוכל מעולה, עיר מדליקה, הרים, מערות, אבל נשארתי עם טעם של תיקון עולם.

בכתבה שקראתי לא מזמן, חופשה היא מצב שבו לא צריך לארוז אוכל, לא צריך לריב עם הילדים לפני שהם נכנסים לאוטו או שכשמבקשים מהם לצאת מהאוטו, חופשה זה משהו שלא צריך לתכנן חוץ מהמקום שישנים בו והמטוס שלוקח אותכם לשם, ואם אתם נוהגים יותר מדי שעות. זו גם לא חופשה.

“בעל”, אמרתי לו “באה לי חופשה, חופשה עם בית ששנינו ישנים באותו חדר, בלי ילדים שרואים ערוץ דיסני ולא נותנים לנו לראות HBO או NETFLIX עם דברי תועבה ומילים שמתחילות ב- FU, והרים מסביב שאומרים לי – תראי כמה יפה פה. באה לי חופשה שאוכלים אוכל טעים במסעדות שמכינות אוכל מה- FARMER MARKET, חופשה שגם מבשלים ויושבים כולם ביחד בהרמוניה ומשחקים משחקי קופסא”.

“אין בעיה” הבעל אמר וחזר ל- subway surfer

אז פתחתי את ה- VRBO וחיפשתי בית. השארתי הודעה: “האם הבית שלכם פנוי?” בכמעט כל בית בית שהיה בהר שרציתי, שהיה ידידותי לילדים והכיל יותר משני חדרי שינה, וכמובן שלא עלה עשרות אלפי דולרים לסופ”ש המבוקש. כולם ענו לא, אבל אחד ענה כן. הוא הפחיד אותי שאם הילדים שלי ישברו משהו הוא ישבור לנו את הצורה. אמרתי לו שזה בסדר, הם שומעים את זה כל יום בבית של אמאmommy וזה לא ממש מטריד אותנו.

וכך בשישי בצהריים, אספנו את הילדים מיום לימודים קצר בבית הספר, ונסענו עם המיני-ואן הלא cool שלנו, אבל זה שאחראי להפחתת 5% מכמות המריבות באוטו ולעלייה ב- 65% במריבות אחרות באוטו.

בשישי בערב הגענו לבית שבקצה הגבעה בעיר הסטודנטים BOONE בהרי צפון קרוליינה.
BOONE היא עיירת סטודנטים. ה- DOWNTOWN של העיר יושב על חמוקיי האוניברסיטה, כך שבכל מסעדה, בר ובית קפה יושבים סטודנטים פרועי שיער עם לפטופ וחולצת משבצות. הסופ”ש הזה גם היה פתיחת עונת הפוטבול האמריקאי כך שכולם לבשו בגדים צהובים ושחורים לקראת המשחק של קבוצת הקולג’ שתשחק נגד קבוצה אחרת. גאווה.

בחזרה לגבעה.

החננו את האוטו לערב גשום והתחשק לכולם בית. בעוד הילדים בוחנים את ארון משחקי הקופסא (חלק מהכיף בלשכור בית בארה”ב) אנחנו פרקנו את 700 תיקי האוכל ו- 2 המזוודות שהבאנו עימנו. בזמן שהבעל ואני פתחנו בקבוק יין והתחלנו לבשל ביחד ארוחת ערב – משהו שבשוטף לא קורה, הילדים כבר היו שקועים במשחק החיים. משחק חינוכי שמלמד את ילדינו שאם הם ילכו לקולג’ הם ירוויחו 100,000$ וכל ילד נוסף שיוולד להם יוסיף הטבות לחייהם. הממממ – יש לי תחושה שהמשחק הזה לא פותח בארה”ב.

בחזרה למטבח. מכירים את הקטע הזה שהילדים שלכם משחקים ביחד, בלי לריב, הם מצחקקים בהנאה, ואתם יודעים שאם תגעו הכל יתקלקל. אז הבעל ואני שתינו לאיטינו את היין האדום ונתנו לארוחה להתבשל לאיטה – איך הבעל אומר: IF IT AIN’T BROKEN DON’T FIX IT

VINTAGE – שבת בבוקר יום יפה (ענני הגשם התפוגגו ולא חזרו עד סוף החופשה), ואמא שותה המון קפה, ואבא ישן המון המון, המון המון, ואף אחד לא ממהר לחוג בשום מקום… ואז נסענו בעצלתיים ל- DOWNTOWN BOONE הלכנו לחנות הקפה האהובה עלינו. שוב שאלנו את עצמנו למה בעיירה שכוחת אל אפשר להכין קפה כל כך טעים ואצלנו בפרבר כל הבריסטות מצליחים לקלקל אותו?

חלון הראווה של חנות הוינטאג’ משך אותי כמו פרפר אל האור, נכנסתי פנימה, 2 דקות אחרי כשמצאתי את מעמד העיתונים במחיר שרציתי, אחרי חיפושים של שנתיים, הודעתי לכולם שנשארים לחפש מציאות. הגדול רטן. במקום להתרגש, שלחתי אותו לאתגר שידגדג את הסקרנות שהתפוח האלקטרוני לקח ממנו: “אם תמצא משהו ב- עד 10$ שאתה אוהב זה שלך. GO! “המשפחה התפזרה בין כובעים, שלטים, כוסות, טלפון עם חוגה, בגדים, צעצועים, צלחות פיירקס משנות ה-70, סוסי נדנדה ואלפקה אחת.

יצאנו עם שלל שהעלה חיוך אצל כל חברי המשפחה והלכנו לאכול במקסיקנית.

 

unnamed (1)

unnamed

boone boone1

ואם הזכרתי חיוך אצל כל חברי המשפחה, זה נעשה משהו קצת יותר נדיר – החיוך. יותר שכיח הן התלונות ל”למה עושים, או למה לא עושים?” פעילות מסויימת. אז הנה עוד מקום שהופיע חיוך פנימי ומשפחתי. שבועיים קודם לכן, אחת האמהות סיפרה לי על מקום שבו נפגשות וירג’יניה, צפון קרוליינה וטנסי. ולחצה על הכפתור שנקרא “גם אני רוצה!!!!” שם בין רכסים, נמצאת עיר קטנה, אפילו ממש קטנטנה ושמה דמסקוס. ומעליה רכס הרים וברכס הזה נמצא שביל אופניים CREEPER TRAIL. מסלול של 17 מייל בירידה מתונה ובסופו נסיעה במישור שעוברת בשדות ובעיר הקטנטנה. העיר בנויה מחנות גלידה, שני דיינרים מהוהים וחנויות אופניים. ואנים עולים במעלה ההר עם אופניים ותיירים מקומיים ויורדים לבדם. אז החנינו מול חנות האופניים, נכנסנו פנימה, הבחור הצעיר, בקושי בן 16, נתן לכל אחד מאיתנו זוג אופניים וביקש שנבדוק שהן אכן מתאימות לנו. ועכשיו הוידוי! זו הפעם הראשונה מזה 29 שנים שאמאmommy רכבה על אופניים. לפני הסופ”ש יצאתי לכמה סיבובים קלילים על האופניים של הגדול בחנייה. וביום הגדול, האמא של העסק, אשה עם מבטא דרומי כבר העלתה אותנו למעלה ההר בעודה מזמינה סנדוויץ שיחכה לה בדרך חזרה בסאבווי.

creeper trailsbike2

 

נשפכנו עם עדר רב של משפחות וזוגות מאוהבהבים אל קצה הגבעה. החנות שלנו היא ליד גשר 46, אמרה האמא-נהגת במבטא דרומי כבד, עשתה רוורס ונסעה לאסוף את הסנדוויץ’ שלה מ-סאבווי. אנחנו נשארנו שם והתחלנו לג’עג’ע. 10 דקות אחרי קבענו עם הילדים להיפגש בגשר מספר 5 ונפנפנו לשלום לענן האבק. אני הייתי צריכה קצת זמן לעבוד על שיווי המשקל. אבל שעה אחר כך, זה כבר הרגיש אחרת. בעיקר משיחה פנימית שניהלתי עם הפחד והזכרתי לו שבגיל 10 האופניים האדומות שלי היו חלק מהיומיום, הייתי יוצאת לטיול וחוזרת כשהשמש שוקעת, מקפצת מעל פסי ההאטה שרק נוספו לכבישי הארץ ומקנחת בירידה התלולה כשהרגליים נמתחות לצדדים וצועקת ווווווייייייי. ואז הכל חזר, בעיקר הרוגע. ואז הקטן נפל. טוב בכל זאת אי אפשר טיול אופניים בלי איזו ברך מדממת. אבל סוף טוב הכל טוב, לאט לאט כל אחד מאיתנו מצא את הקצב שלו, חלק נסעו מהר, חלק שמרו שהקטן יישאר עם מוטיביצה וחלק פשוט נזכרו שאופניים זה חופש.

מקווה שהוספתם לפנקס כמה רעיונות לטיול הבא. תזכרו שאנחנו הגענו לשם בסופ”ש ארוך אז היה יותר עמוס, אבל לא נורא, אם תבואו בזמן פחות עמוס בהחלט שווה, רק להתקשר מראש ולהזמין אופניים ונסיעה למעלה ההר, לא צריך לשלם עד שמגיעים, או שתביאו את האופניים משלכם, גם זה עובד. בנובמבר כבר קר מדי. כמה זמן המסלול? בערך 2.5-3.5 שעות. רק קחו בחשבון שאם נסעתם למעלה עם שאטל אין דרך חזרה מלבד ברגל או באופניים.

 

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

NY Snow vs NC Snow

snow1

לפני שעברנו לצפון קרוליינה אחד הדברים שהכי קסמו לי במעבר היה מזג האויר. Mild – זו המילה שכולם השתמשו בה כדי לתאר את מזג האויר. 4 עונות – גם בביטוי הזה השתמשו הרבה. וזה באמת נכון חם פה הרבה יותר מבניו יורק, כשהם מתחילים ללבוש מעילים, אנחנו עוד מסתובבים בחולצות קצרות, או ז’קט וצעיף בשביל הפוזה.

אז בשנה שעברה כשהתקשורת רעשה מסופת השלג שמתקרבת אלינו ובתי הספר נסגרו, ישבנו בבית וחיכינו. למחרת בבוקר כשפתחנו את הדלת וחיכינו לשלג הגדול. בקושי שני סנמטימטרים היו שם. אבל מי שכן היה איתי 3 ימים בבית היו הילדים. מכיוון שאין פה הרבה ימי שלג אין את התשתיות שיש בניו יורק לפנות את השלג במהירות מהכבישים ואם יש קרח על הכבישים בגלל הטמפרטורה הנמוכה, אף אחד לא רוצה על הראש שלו תאונה של אוטובוס צהוב בדרך לבית הספר. אז סוגרים. שבוע אחרי אנקדוטת השלג – כשוחרי קרבות שלג עקובים מרגליים רטובות וקפואות בעיר הגדולה הבעל ואני גיחכנו כשהודיעו שסופה קריבה ובתי הספר יסגרו בצהריים. אם אחרי 24 שלמות הגענו למספר סנטימטרים אל חשש! מסגרות החינוך נסגרו באותו יום בצהריים. אספתי את הקטן מהגן, וכמו פולנייה טובה עצרתי בסופר בדרך הביתה לקנות לחם וחלב כדי שלטרמיטים שלנו יהיה מה לאכול כשהשלג יבצר את ביתינו. 20 דקות אחרי חלב ולחם ועוד כמה דברים שהייתי ממש צריכה, יצאנו הקטן ואני מהסופר וחשכו עיני. הרכב שלנו היה מכוסה ערימות עצומות של שלג וכל הכבישים מסביב שתמיד זורמים ומאפשרים לנו להגיע ממקום למקום בחופשיות – נפקקו. התקשרתי לבעל ואמרתי לו: “זה רציני! צא עכשיו”. וכך עמדתי במשך שעתיים וחצי מרחק של 10 דקות נסיעה מביתנו. באותו זמן שאני באוטו עם הקטן מתפללת שכח עליון יפזר את הפקקים והשלג שנערם על הכביש, האוטו של הבעל נתקע והוא נאלץ להשאיר אותו בחניון בצד  וללכת ברגל הביתה. מי יודע מתי ישוב. אם אתם זוכרים שיתפתי בעבר שבחלק מבתי הספר באזור שלנו לוח שנת הלימודים עובד אחרת לגמרי –  הילדים נמצאים 9 שבועות בבית ספר ו- 3 שבועות הילדים בבית, לכן באמצע החורף הוא והאמצעית היו בקיטנה. ובאותו יום גם כן.

כך שהסטטוס לאותו רגע שבעלי צועד הביתה ואני במכונית עם הקטן נראה כך על לוח המצב: – האמצעית הגיעה הביתה בזמן שאני נכנסתי לסופרמקרט עם אמא של חברה שהחזירה אותה מהקיטנה. – אני באוטו עם קטן אחד, לחם וחלב (לפחות לא נרעב) – בעלי צועד ברגל ממקום עבודתו לקיטנה בה נמצא הגדול אליה אינני יכולה להגיע כי השלג גורם לכולם להחליק בעליות ובירידות בכבישים.

למזלי המכונית שלי שיתפה פעולה בעליות שכל המכוניות האחרות החליקו ונאלצו לעצור בצד ושעתיים אחרי הגעתי הביתה והתאחדתי עם האמצעית. הבעל הלך והלך עד שהגיע לקיטנה של הגדול ושניהם הלכו בשלג עוד כשעה הביתה.

הסופה הזו לימדה הרבה ותיקי שלג מניו יורק ושיקגו וויסקונסין ונברסקה שכשיש שלג בצפון קרוליינה הם צריכים להישאר בבית ולא לנהוג. למה? כי אין את התשתיות שיש בארצות השלג בעיקר אם הסופה תופסת אותנו בהפתעה. נקודה.

אז ביום רביעי כשקמתי מוקדם לבוקר של פעילות הבנתי שטיפטופי שלג עקשניים שיורדים בחוץ ישאירו את ילדינו שוב בבית. התוכניות בוטלו והחלטתי לנצל את זה שהכבישים ריקים ולקפוץ לגיחה מהירה בחדר הכושר. חדר הכושר לא כל כך רחוק מהבית שלנו, אבל לפתע כשהבנתי שהשלג לא הולך להפסיק לרדת בעקשות וערימות שלג החילו להיערם במגרש החניה הלב שלי והבטן שלי החלו לפעום. אני מודה ששאלתי את עצמי אם אני לא צריכה להסתובב ולחסוך לעצמי שעתיים וחצי ברכב בשביל שעה בחדר הכושר. אבל נכנסתי, ועליתי על המכשיר החתיך שלי שמזיז את הרגלים במן ספירלה מצחיקה שכזו ונתתי לחששות שיצרו ערוצי החדשות המקומיים סביבי להאיץ את פעימות הלב שלי עם כתבי שטח שנוהגים ברחובות הערים סביבנו ומדווחים בהתרגשות על כמויות השלג שהם רואים ברחובות. אוחחח איך שאני עבדתי מהר באותו בוקר כדי להגיע ליעד שרציתי. וכשהגעתי ירדתי מהמכשיר – צילמתי אותו עבורכם למזכרת ואצתי לאוטו שכוסה בשכבה נכבדה של שלג ואמרתי לו שהוא יקח אותי יפה הביתה ואם לא, אז לא נורא, יש הרבה אזורי חניה נרחבים בדרך הביתה ובסך הכל תוך שעה הליכה אני אהיה בבית. לאוטו ו- אמא-mommy שלום. אבל אני מודה שהמחיר כבד מדיי. על כל יום שלג אנחנו מקבלים את הילדים איתנו בבית לשבוע. sno3 sno2

אז כן אני מעדיפה את הטמפרטורות של ה- state החדשה שלנו, אבל לא מעריכה את ה- mind state שאני נמצאת בו כרגע אחרי שבועיים שהילדים ואני תקועים ביחד בבית… טוב… לפחות שיגרפו את השלג…

sno4

אביב! אני מוכנה.

 

Green Culture

museum

כשעברנו לברוקלין אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לראות, יותר נכון לבלוע את כל מה שיש לעיר הגדולה להציע. הבלתי נגמר הזה מילא אותי בהתרגשות שאני לא יכולה לתאר במילים. בכל שנות חיי בניו יורק תמיד הרגשתי שזה חלום, מצד אחד זה גרם לי להיות כאן ועכשיו עם כל חוויה, 100% תחושות ורגשות ומהצד השני תמיד היה בי את הספק שתיכף בת הכפר הקטנה תתעורר וניו יורק לא תהיה שם, שכל מה שראיתי היה בעצם חלום וזו לא באמת אני שם. והיום כשניו יורק רחוקה שעה טיסה ממני, אני עוצמת את העיניים ויכולה לראות את ה- east river וה- skyline המיוחד של העיר שלי. במציאות החדשה, זה כבר לא נראה חלום שאני לא שייכת אליו, זו מציאות חמימה יותר וירוקה הרבה יותר. בתוך כל הירוק הזה הרגשתי שלא אצליח למצוא את הגלריה או המוזיאון שירגשו אותי, אז ויתרתי. במקום זה, בחרתי להיות עם האגמים והטבע ובעיקר בחרתי באנשים. בשנה האחרונה הכרתי המון אנשים מעניינים. המון אנשים עם סיפורים שפעם, כשלא ידעתי לשאול שאלות ולהקשיב פספסתי אותם בדרך, והיום כל סיפור מעלה אצלי עוד ועוד שאלות. עם רבים מהם חווית הרילוקשיין היתה מקום להתחבר. רבים מהאנשים שפגשתי שנולדו בארה”ב נולדו להורה יוצא צבא, או הורים שכחלק מדרישות התפקיד שלהם המשפחה עברה כל 3, 4 שנים למקום אחר, state או מדינה. אינסוף חוויות, חברויות ופרידות, ומעל הכל המעברים לימדו אותם איך הם יכולים להתחבר מהר ולהתנתק מהר במעברים הרבים. ואז חוזר המשפט הבא: וכאן אני כבר 10-20 שנה. מה יש כאן במקום הזה שכל הנודדים נשארים?

אני עוד לומדת את הקסם של המקום הזה שטווה מסביב לנודדים את חוטי הרשת. אני לומדת להתרגל בחזרה לטבע, לנהיגה כדי לקחת ולהחזיר ולהיפגש, למתיחות בחדר הכושר כשאני מסתכלת על הירוק ולא מאמינה שהירוק הזה לעולם לא ייגמר ולהליכה השבועית עם השכנה והלברדור שלה סביב הירוק כדי להתנתק משגרת העבודה והילדים, ואז בתוך כל הירוק הזה הרגשתי צביטה של געגוע לאומנות ולתרבות, רציתי גם קצת מזה.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכשאני רוצה שמשהו יהיה חלק מהחיים שלי אני צריכה לפנות לו מקום. אני צריכה לפנות לו מקום במחשבות שלי ואני צריכה לפנות לו מקום ביומן שלי. וכנראה שמישהו בארגון שאני מתנדבת שמע את המחשבות שלי כי לשנה החדשה קיבלתי מנוי משפחתי למוזיאון האומנות בראלי.

המוזיאון ואני ניהלנו רומן במשך שנה וחצי. הרומן התחיל בהליכה בפארק הפסלים שמסביב למוזיאון עם המשפחה. היה יום סתיו יפיפה והילדים ואנחנו נהננו לצעוד ביחד בפארק ולבדוק את הפסלים השונים. זה המשיך בכמה פגישות עם חברות שהתבטלו בכל פעם מסיבה אחרת ולבסוף אחת החברות שלי, החליטה לעשות קורס במוזיאון שיאפשר לה להדריך קבוצות במוזיאון. ביקשתי להצטרף לאחת ההדרכות. ובאחד מערבי שישי נכנסתי למוזיאון שוקק חיים. בכניסה היו שני אירועי התרמה ועוד אירוע במסעדה שכלל להקת גראס ואוכל לא רע בכלל. שוקק חיים זה משהו שהרבה פעמים קשה למצוא באזור הירוק שלנו ולכן בכל פעם שאני נתקלת בחוויה כזו זו תזכורת עבורי שלפעמים שיש כאן חיים, אני רק צריכה למצוא אותם.

1185776_10151756842448941_1584211400_n

עם התזכורת הזו החלטתי בשבוע שעבר לקחתי את האמצעית והקטן ל- Nasher Museum באוניברסיטת Duke ב- Durham. הסיבה – Miro בא לבקר את המוזיאון, והמוזיאון הזמין משפחות ליום פתוח שכלל פעילויות יצירה ומופע פלמנקו לילדים. Miro לא הצליח לשכנע את הילדים שהיצירות שלו מספיק מרשימות, אבל הפלמנקו דווקא כן, ואמא-mommy שאפה אומנות לרווחה.

3

1

מכיוון שהיה יום יפייפה החלטנו לדחות את הסנדווצ’ים שארזתי ולבדוק את ה- Food Truck Rodeo שהיה בסנטראל פארק של Durham. סנטראל הוא כן, אבל יותר פארקון מפארק, ובכל זאת תמיד נחמד לראות את האהבה הבלתי נגמרת של המקומיים ל- food trucks. הילדים גוועו ברעב ולכן התחלנו בקינוח שוקו עם צ’ילי בליווי מרשמלו עבודת יד שכולנו רצינו לחבק חזק חזק, ומשם עברנו לתור הקצר (תודה לאל!) של הפיצה שהיתה לא רעה בכלל. קינחנו בקצת משחק בגן השעשועים בלי מעיל וחזרנו הביתה עייפים ושבעים מאוכל ותרבות.

54

2223

 

The Good Old Pita Smell

pita2   

פעם, ממש מזמן כשהוא ואני עוד לא היינו נשואים וגרנו כמו כל זוג צעיר ברמת-גן מצאתי עבודה במנפאואר. בכל בוקר הייתי לוקחת את האוטובוס מהרוא”ה פינת חיבת ציון לרחוב הרצל והולכת ברגל לז’בוטינסקי 90 ומשהו לבושה בחולצה לבנה ומכנס כהה. אין לי מושג איך הרחוב הזה נראה היום, אבל אז הרחוב קושט באינסוף מאפיות, או לפחות ככה זה הרגיש מדי בוקר. ברגע שהרגליים נגעו ברצפת הרחוב החלה המלחמה היומית שלי בריח הבצק. הריח הזה שלוקחים עמוק עמוק אל תוך הבטן, המוח מסתחרר ומוציא אחחח ארוך ואז הרוק ממלא את הפה, ואני יודעת שכל ביס כזה שווה אינסוף קלוריות ובתור מישהי שתאלץ להילחם כל חייה בקלוריות שאפתי את הריח והמשכתי ללכת שיכורה מריח הבצק האלים אל המשרד. כן אני אוהבת את ריח הבצק יותר מגלידה ויותר משוקולד, או לפחות אם אפשר לשים קוביית שוקולד מריר בלחם, או פיתה טריים טריים אני לא צריכה הרבה יותר. ונחזור להיום. בארה”ב אין בצק טעים. יש בצק אלים. בצק שלא יודע לדבר אלי, בצק שיכול להישאר בחנות, ואני ממש בסדר עם זה. אז התרגלתי. לא ממש מנסה לטבול לחם יבש בשמן זית ובלסמי, מדי פעם נופל עלינו איזה לחם טעים, אבל את הריח הזה אני שומרת לביקורים בישראל כשאני נכנסת לסופר ועומדת ליד איזור המאפייה או כשאני משוטטת ברחובות יפו, או ירושלים.

ואחרי שנה בצפון קרוליינה חזר החשק לנסות ולבדוק מקומות חדשים, מקומות שמחזירים את הטעם לחיך, מקומות שגורמים לעצום עין ולהשמיע גרגור קטן בגרון. מקומות שמציגים אומנות ואני עומדת לבדי מול תמונה ומחייכת. לפעמים בתוך מערבולת החיים צריך לאמר לא לדברים אחרים כדי להחזיר את הדברים שאנחנו אוהבים אל תוך החיים. ואז בסוף פגישת אימון הלקוח מספר לי על האוכל ההודי שהוא יכין לבקשת ביתו ל-200 האורחים בחתונת הבת שלו שתהיה בקרוב. הוא מטייל בכל העולם ושנינו מוצאים מכנה משותף סביב הפתיחות לתרבויות שונות. הוא הודי מוסלמי שנשוי ליפנית אמריקאית. אני מסתובבת כבר שנה עם carving מטורף לאוכל הודי טוב ואחרי שאני מקשיבה לכל הסיפורים על התבלינים והאוכל ההודי שהוא אוהב לבשל, אני שואלת איפה יש מסעדה הודית טובה באזור, כי מאז שעברנו מניו יורק יש לי חשק עצום לאוכל הודי. והוא אומר בחצי ייאוש שאין אף מסעדה ממש טובה באזור שלנו. הוא מציע אילו תבלינים לקנות ולהתחיל לבשל לבד ואז בחצי אגב שואל אם כבר בדקתי את “מאפיית בגדד”. מאפיית מה? אני שואלת. “מאפיית בגדד, יש להם פיתות מעולות, את חייבת לבדוק”.

לא מזמן האמצעית ואני נוסעות לחפש מתנות לחגים לשכנים ולמורים ואני יודעת שמאפיית בגדד ממש כאן ליד. אני מחנה בכניסה. הבעלים יושב בחוץ, על כסא, מחייך אלי כשאני מושיטה יד ופותחת את הדלת, והריח, אחחחח, הריח. אני נושמת עמוק אל החזה. האמצעית עוד לא ממש מבינה מה קורה. אשתו מכוסה בכיסוי ראש ולובשת ג’לבייה סגולה מחייכת אלי. אני נוגעת בשקית של פיתות שצורתן מזכירה קצת סמבוסק. היא מבחינה בעייני שמחפשות ושואלת אם באתי בשביל הפתות. אני אומרת שכן והיא עושה לי סימן עם היד ולוקחת אותי לארגז עץ ליד תנור האבן. ואני צופה בהן יושבות שם בפנים, זו על זו, חמות חמות. אני לוקחת שקית ניילון ואוספת אותן כשהרוק ממלא את הפה. אני שולחת טקסט לבעל ואומרת לו שישים את כדורי הפלאפל הקפואים בתנור ושאני תיכף מגיעה עם הפתעה טעימה. אני מגיעה עם 10 פיתות חמות שממלאות את המכונית שלנו בריח שרק מי שאוהב בצק וריח של פתה טרייה יבין. כמובן שאני לא עומדת בפיתוי ובוצעת חתיכה מהפתה. קודם אני נותנת לאמצעית ואז אני לוקחת ביס. שתינו עוצמות עינים ומגרגרות. היא מבינה. “זה כמו באבולעפיה”, היא אומרת. ואני עוצמן עיניים באישור ואומרת לה: “איך שאני התגעגעתי לריח הזה!”.

pita1אתמול בדרך חזרה מסידורי הבוקר, עצרנו עם הילדים במאפיית הפיתות. הגדול ואני נכנסו למאפייה. הבעל נשאר עם האמצעית והקטן באוטו. הפעם כבר לקחתי 20 פיתות רכות וחמות. “אמא-mommy תוסיפי עוד אחת, חייבים אחת בשביל הדרך”, אומר הגדול. יצאנו עם שתי שקיות נייר עמוסות בפיתות חמות והריח הציף את המכונית. חלקתי לכולם מהפיתה והאמצעית הסתכל עלי במבט נוזף ואמרה: “אמא-mommy תאכלי גם את!” כן הקלוריות, אני עדיין נלחמת בהן, אבל האמצעית לא ויתרה.

הילדים נשארו בחוץ לשחק, הבעל חתך ירקות, ומכיוון שטיגון אצלי זה רק בחנוכה, הכנתי את המתכון של כדורי הפלאפל האפויים שכל המשפחה (כולל הבעל!) אישרה ומבקשת עוד! אז שלום לכדורי הפלאפל הקנויים שעולים יותר מזהב, ותודה לאפרת שכותבת את הבלוג הנפלא “מה את עושה כל היום” ושגם עזרה לי עם עוגיות טבעוניות למסיבת העוגיות מהפוסט הקודם.

בתאבון!

 

מספר הערות: לא חשוב אילו אגוזים תוסיפו למתכון, אפרת מציכה פיסטוק – קשה למצוא כאן במחיר נורמאלי אז הוספתי קצת קשיו בפעם הראשונה. אז אל תזייפו תוסיפו כוס שלמה של אגוזים טחונים, כי כשלא מוסיפים הכדורים נמעכים בתנור. האגוזים הטחונים (אני השתמשתי בקשיו) מייבשים את העיסה. אני קונה גרגירי חומוס בקופסת שימורים ללא תוספים. עם הכנות ואפייה חצי שעה ואתם עם 20 כדורי פלאפל יאמי!!!!

פלאפל ירוק ואפוי /כ- 25 כדורים (מתכון מהבלוג אז מה את עושה כל היום?)

falafel 

חומרים:

חופן פטרוזיליה, חופן כוסברה, כמה עלי נענע (10-15) וגם שמיר אם אתם אוהבים (סה”כ תבלינים ירוקים בכמות שממלאת כוס לא דחוסה)

כוס פיסטוקים מקולפים (תטעמו שהם טריים וטעימים)

2 כוסות גרגרי חומוס מבושלים/מקופסא 

3 כפות שמן זית

2 שיני שום

חצי בצל קטן מקולף

כף קמח כוסמין או כל קמח אחר

כפית כמון

כפית אבקת סודה לשתיה

חצי כפית מלח

– – – – – – 

למי שמעדיף לבשל את גרגירי החומוס בעצמו: יום קודם – משרים כוס (או יותר – כי זה ממש טעים וישר מכינים עוד) גרגרי חומוס ל 12-24 שעות

(ממש ממליצה להשתמש בגרגרים שלא שכבו על המדף בסופר 9 שנים – קנו חומוס בדוכנים בשוק או בחנויות עם תחלופה גבוהה)

מבשלים את הגרגרים עד שהם רכים מאד (כשעה-שעתיים ולהוריד את הקצף תוך כדי)

 – – – 

הכנת הפלאפל

מחממים תנור ל180 מעלות

במעבד מזון שמים את עשבי התיבול ומפעילים לכמה שניות לקיצוץ גס

מוסיפים את הפיסטוקים ומפעילים שוב לקיצוץ גס

מוסיפים את כל שאר החומרים – חומוס, בצל, שום, שמן זית, כמון, קמח וסודה לשתייה

מפעילים עד שכל העיסה אחידה ומעורבבת היטב – אך לא יותר מידי – כמו בתמונה

(זה נחמד שיש חתיכות קטנות)

 

מכדררים כדורים חמודים ומניחים על נייר אפיה – לא צריך לעשות רווחים גדולים

כדאי להכין קערת מים כדי לטבול בה את הידיים בין כדור לכדור כיזה קצת נדבק לידיים

 

אופים 15 דקות על טורבו, או עד שהכדורים משחימים קלות, אפשר להוציא אחד ולטעום אם מוכן

הי – אמרתי אחד!!:)

 

רצים בחזרה למעבד מזון ומכינים עוד נגלה – זה מה-זה טעים!!

 

**אין לכם מעבד מזון? קוצצים את עשבי התיבול קטן קטן עם סכין גדולה מכניסים את הפיסטוקים לשקית ושוברים עם דופק שניצלים עד שהם שבורים לחתיכות ממש קטנות מועכים את גרגרי החומוס עם מועך פירה מערבבים את כל החומרים היטב

 

 

 

About Cookies and Lights

10526000_10152472205908941_3159906649788856326_n

עוד לא סיימנו לנקות את העלים שנשרו על הדשא, והגג ובכלל וכבר הופיעו אורות מנצנצים שמקשטים את בתי השכנים והחנויות. אחרי שלמדתי לגור כאן בחורף ולראות איך הכל נעשה חום ועצוב, וכמה אנשים מאבדים את שמחת החיים ובוחרים להסתתר בתוך הבתים, אני בטוחה שמעבר להיבט הדתי, רוב הסממנים סביב החג נוצרו כדי לאפשר לכולם לצאת מהבית לקנות אינסוף מתנות, לא חשוב אם יש בחוץ גשם או הררי שלג. העיקר שלא ישארו בבית ויצאו החוצה בבגדים אדומים, או ירוקים . קישוטים מבפנים, או מבחוץ , לא חשוב, העיקר שלא יישאר מקום לחום העצוב שמסביב. ביום ראשון שעבר גם הקטן היה קצת עצוב, הוא היה עם חום מציק שמספיק כדי להשאיר אותו בבית ולא ללכת למסיבה או בית ספר, אבל לל מספיק גבוה כדי להרגיש ממש חולה או סתם סמרטוט רצפה. אז ביום ראשון כשחזרתי מזמן איכות עם האמצעית והחושך כיסה את הרחובות לקחתי את הקטן איתי לראות את קישוטי הבתים ברחובות לידנו. נכנסנו לאוטו ויצאנו להרפתקאה, כאשר הקטן מכוון אותי ימינה, שמאלה, או פשוט ישר. ואני מקשיבה להכוונות ונוסעת לאט לאט בין הבתים. בסוף המסלול חזרנו דרך אחד הכבישים הצדדיים, שבדרך כלל הומה מכוניות, וכך בתוך החושך כשהכביש מתפתל, על הגבעה שהציצה מהחלון שלי ושל הקטן הופיע לו שביל של אורות שהוביל אל הבית שבקצה הגבעה ובין לבין עמדו להם איילי חורף מאינסוף אורות קטנים והסתכלו עלינו בחזרה. הקטן ואני הגענו להחלטה חד משמעית שזה הבית המנצח.

ואם הצלחנו להעלות לקטן את המורל בהרפתקה הקטנה שלנו,  אז נעבור לדרכים אחרות לחגוג ולחגוג ולחגוג לפני חג המולד כדי לגרש את החום ולמלא את הלב ב- festivities. אז הנה דוגמא: לפני כמה שבועות הטלפון זימזם. הודעת טקסט. האמא של החבר של הגדול בצד השני. נפגשנו פעם, או פעמיים. היא רוצה להזמין אותי ל- Cookies Exchange Party אצלה בבית, ואם אפשר את האימייל שלי בבקשה. הגיע האימייל והוזמנתי למסיבת העוגיות בשבת שעברה. מכיוון שאני אוהבת להתנסות במסורות חדשות שאני לא מכירה בתקופת החגים, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אישרתי את הזמנה. רק אני לבדי. בשנים האחרונות ובעיקר מאז שעברנו לצפון קרוליינה התרגלתי ותרגלתי נוכחות באינסוף אירועים אליהם הגעתי לבד. אירועים בהם נדרשתי לתרגל שימוש ביכולותיי החברתיות (המוגבלות) שמחייבות אותי להכיר שוב ושוב אינסוף אנשים חדשים ולגייס את כל טיפות הסקרנות שיש בי כדי לייצר שיחות שנמשכות יותר מחצי דקה. בשישי בערב בעודנו צופים ב- The Voice (ואל תקלקלו לי, טרם הספיקונו לראות את ה- finale) פתאום נחתה עלי ההבנה שהזמנה למסיבה שכזו אינה כוללת רק להכין סתם עוגיות טחינה. אני צריכה להכין משהו ובגדול! ולהוסיף ליד 15 עותקים של המתכון כדי שיתר הנשים יוכלו לקחת איתן הביתה ביחד עם שלל העוגיות שעל השולחן.  זה השלב שבו איך אפשר לומר בעדינות? נלחצתי! בעודי צופה ב- The Voice בחצי עין, השקעתי את מלוא תשומת הלב ללמוד על עולם העוגיות ועולם מסיבות חילופי עוגיות. אז דבר ראשון צריך שהעוגיות לא יכילו אינסוף מרכיבים שיריצו אותי מחר בבוקר לשלושה סופרמרקטים שונים (כי כמובן שהיא תמיד עושה הכל ברגע האחרון). וצריך לבדוק איך מגישים את העוגיות במגש? על צלחת? בקעריות קטנות?, וכמה להכין? 15 מספיק? או שצריך יותר? ומספיק רק להדפיס את המתכון, או שצריך לקשט את המתכון ולשים בריסטול חינני מתחת? ורגע! מה לובשות נשים לאירוע של cookies exchange – כן! גם את זה צריך להבין… (תודה לך אלוהי ה- Pinterest) כבר הגעתי לכמה אירועי כריסטמסט ביתיים במלא הדרי כשכולן מסביב לבושות בג’ינס וסוודר חורפי… כל כך הרבה קודים תרבותיים קטנים, מזל שאירחתי מסיבת תה בבית לא מזמן והיו באמתחתי מספר צלחות כסופות מעוטרות שהולמות את האירוע. אוףףףף מעייףףף.

הרגע הגדול הגיע, עם עוגיות טבעוניות (בכל זאת העוגיות הללו צריכות לייצג אותי) ולבוש לא מפואר מדי, הגעתי עם מגש כסוף עטור בעוגיות (אולי לא הכנתי מספיק?). צעדתי אל הדלת ושם קיבלה אותי חבורת נשים. כולן מורות מאותו בית ספר. במשך שעתיים הן לא הפסיקו לדבר על התלמידים, ההורים ומשרד החינוך האזורי שמכריח אותן לעסוק בכל מיני דברים מיותרים. מלבד שיחה עם אחת מהן ששברה את הרגל, והאמא של החבר שסיפרה קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, לא מצאתי שום אחיזה למצוא משהו משותף. זה היה ערב קשה, זו פעם ראשונה שצפיתי בהרמוניית חדר המורים במסיבה בסלון בייתי. בסוף הגיע הרגע הגדול. הלכנו אל השולחן הארוך ב- Formal Dining Room. כל אחת העמיסה על מגשה/צלחתה או בקונטיינר פלסטיק שהכינה מבעוד מועד מספר עוגיות, הוסיפה קומפלימנטים (למרות שלא טעמה מהן) וביחד כולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחתי להיכנס למכונית שלי. חזרתי לבית שלו. אחד במיטה ועוד שניים שיושבים מרוצים ליד האח וקוראים ספרים ביחד עם הבעל. אבא סוף סוף הדליק את האש ובפעם הראשונה הבית לא כוסה הררי עשן. הילדים היו שלווים אחרי אינסוף מרשמולאים שנצלו על האש, הבעל נראה רגוע גם כן. וצלחת העוגיות? רובן היו עם peanut butter ונשארו יתומות על המגש, קצת כמו שאני הרגשתי במסיבה הזו. טוב… לפחות עכשיו אני יודעת. חג חנוכה שמח ומאיר לכולם.

 

 

על תותים ותוויות

tut1

לא יודעת אם גם לכם זה קורה, אבל בכל שנה יש את האמא הזו בכיתה של הילדים שאני, פשוט לא אוהבת. לא יודעת אם זה החיוך הלא נגמר, או זה שהיא אף פעם לא אומרת שלום, או…, מה שבטוח זה שהבעל שומע ממני את המשפט הבא: “לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא אוהבת אותה.”

אז מגיע המבט ממנו של, הנה זה שוב מתחיל… וכל אחד מאיתנו הולך לדרכו.

שנה אחרי שנה, אותו סיפור, וגם השנה הכל אותו דבר, היא מופיעה בדלת עם שני הילדים, מחיוכת מדי, רעננה מדי, מדברת עם כל האמהות מדי, ואני פשוט אוחחח, פשוט לא אוהבת אותה. עד שהעברתי סדנה להורים בגן של הקטן. היא הופיעה בסדנה ומשהו בי נפתח, משהו זז הצידה והבין שטעיתי ובגדול. שלפעמים (ואני מקלה עם עצמי), מהר מדי, אני מדביקה תוויות על אנשים מבלי בכלל להכיר אותם. אני חוזרת למקום שבחרתי לא להיות בו: שיפוטיות, והגרוע מכולם: שיפוטיות בלי סיבה.

אז כן, אני חטאתי וכנראה עוד אמשיך לחטוא בהתנהגות הזו, אבל מאז הסדנה התחברנו בצורה בלתי ברורה. והנה לא רק שהיא חברה קרובה, יש בה משהו שמאוד מזכיר לי אותי. בכל פעם היא מציעה לי להצטרף אליה להרפתקה עם הילדים, פעם זה egg hunt ופעם זו הופעה עם פיקניק ושמיכות ופעם זו קבוצת אמהות שתשמח שאני אעביר להן פעילות ובסופהשבוע האחרון קטיף תותים.

בוודאי שמתם לב שבתקופה האחרונה אני כותבת קצת פחות, וזה בעיקר כי כמות האטרקציות בפרברי צפון קרוליינה לא הכי הכי ובטוח שלא כמו השפע שהיה בניו יורק. אבל העבר מאחורינו והיא, החברה, לוחצת על כפתור ההרפקתנות שקצת נרדם אצלי בשנה האחרונה. מעבר לזה שעם שלושה ילדים מגיע הגיל שהם לא ממש רוצים להצטרף לאף אחת מהפעילויות שאמא-mommy מציעה להם. אם פעם זה היה: yay!!! בואי נלך, כשהצעתי לאמצעית לנסוע בסופ”ש לקטיף תותים, הסתכלה עלי בת כמעט העשר, עיקמה פרצוף ואמרה: “לקטוף תותים??? בשביל מה לקטוף תותים בשדה? אם אני יכולה לקטוף כמה תותים שאני רוצה בסופרמרקט????” כן… אלו התגובות, או יותר נכון הטרוניות שנשמעות מהקטינים בבית שלנו. אז יצר ההרפתקנות דעך ובחרתי לבלות סופי שבוע פשוטים כמו אריק איינשטיין, בגינה הירוקה עם התה והלימון והספרים שהגיס הביא לי מישראל ואותו האהוב ו- נה נה נה נה נה נה

אבל היא, כבר ציינתי, לחצה על כפתור ההרפתקנות ובמקום לנסוע לשדה תותים שנמצא 15 דקות מהבית (נהיגה), הודעתי לחברי המשפחה שהקטן ואני נוסעים לפגוש את החברה והילדים שלה בשדה התותים האורגניים מרחק 50 דקות מהבית. מי שרוצה לבוא ולהינות מוזמן, ומי שלא רוצה לא צריך. לאמצעית ארגנתי חברה שהצטרפה אלינו. הגדול והבעל בחרו לוותר. יצאנו למסע ארוזים במים קרים כובעים וגם אוכל (בפעם הבאה לזכור שזה ממש מיותר!) שמנו רדיו עם שירי דיסני ברקע ונהגתי בכיף בעודי שרה Let it go!!!!!!, עוברת חוות וסוסים ומים וירוק. נהיגה נעימה שבסופה חברה, הילדים שלה ושלי (מי שבחר להצטרף) ושדה תותים. יצאנו לשדה מצויידים בסלסלות וקטפנו ואכלנו וקטפנו ואכלנו את התותים הכי הכי טעימים ואדומים ומתוקים והילדים רצו להם חופשיים בשדה, והאמצעית והחברה צחקקו וקטפו.

tut2

tut3

אחר כך אכלנו גלידת תות ולקחנו ארגז תותים עם יותר מדי תותים הביתה והכנו לימונדת תות שאף אחד לא רצה לשתות, כי היה היתה חמוצה מדי ואדומה מדי.

מאז האמצעית חושבת שלקטוף תותים בשדה זה דווקא ממש מגניב, הקטן חושב שלרוץ בשדה ולאכול כמה תותים שרוצים עם חברים זה עוד יותר כיף. ואני גיליתי שיכול להיות שמאחורי כל אשה שאני לא אוהבת יכולה להתגלות הרפתקה שאני כן אוהבת ועוד יותר אדם שאני מאוד אוהבת.

טוב… הפוסט הזה עשה אותי רעבה, הגיע הזמן לארוחת צהריים.

 

מתוך:

אוהב להיות בבית  אריק איינשטיין  מיליםאריק איינשטיין לחןמיקי גבריאלוב

יש אנשים שמטפסים על הרים  יש אנשים שצונחים מגבהים  יש אנשים שרוכבים על סוסים  ויש כאלה שגומאים מרחקים  אבל אני אוהב להיות בבית  עם התה והלימון והספרים הישנים  כן, אני אוהב להיות בבית  עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים  אוהב להיות בבית 

 

 

 

First Spring Break in NC

 list Idan

הקטן הולך השנה לגן פרטי עם לוח זמנים שונה משל הגדולים. הגדולים, כבר שיתפתי הולכים לבית ספר רב שנתי – year round school לומדים 9 שבועות ושלושה שבועות בחופש, כך לאורך כל השנה, אין חופש גדול. הקטן לפי הלו”ז המסורתי. אז בשבוע שעבר הגדולים היו בבית ספר, הבעל טס לעבוד בניו יורק והקטן ואני בילינו שבוע ביחד. Reunion. מאז שהגדול והאמצעית גדלו להם לפעמים אני מרגישה שהחופשים עברו מכיף למאבק, הם רוצים מסכים, אני רוצה להוציא אותם החוצה, הם מעקמים את האף, אני מעקמת בחזרה, וכולנו מחכים שהאף יתיישר בחזרה. עם הקטן הכל עדיין פשוט יותר.

בראשון בערב, ישבנו שנינו בסלון הכתום, אני הכנתי מראש שיעורי בית וסיפרתי לו על כל הדברים שיש השבוע באזור בו אנחנו גרים. בדקנו גם מזג אויר, והקטן שרק למד לכתוב ביקש ממני לכתוב רשימה של ימי השבוע, ליד כל יום הוא הוסיף את הטמפרטורה ובחר מה מתוך בנק האפשרויות הוא רוצה לעשות. משם הוא רץ לספר לאבא שהוא ואמא-mommy הכינו תוכנית לשבוע הקרוב.  מזג האויר סוף סוף החליט לחייך אלינו ונהנו מימי שמש חמימים שכוללים חולצה קצרה ואוירה של חופש.

תובנה מס’ 1 – הכל תלוי במה אנחנו מביאים  איתנו לחוויה:

להיות השנה אמא שגם מנסה להרים את העסק שלה במקום חדש זה מאוד מאתגר, יש לי תחושה שבכל פעם שאני לוקחת צעד קדימה, אני נעצרת לרגע כי יש יום שלג, או יום חופש, או שבוע חופש שלו, או שלושה שלהם, ובין לבין כמו כולם ממשיכים. אז מודה, לפעמים כבר לא ממש התחשק לי על החופשים הללו, אבל החלטתי שלחופש עם הקטן אני מפנה את העבודה הצידה ובאה עם רצון שיהיה כיף ביחד. ה- set of mind שאני הבאתי והיכולת של הקטן לשאוב את הטוב שבעולם הזה אל קירבו ולהתמוגג מהעולם הזה, הוא שיעור שאני כל יום מחדש נהנית ללמוד ממנו. הוא מוכיח לי שלא צריך הפקות גדולות כדי שהוא יהיה מאושר.

אז מה היה לנו השבוע?

Pullen Park, Raleigh

הביקור בחופשת האביב ב- Pullen Park לקח אותי שנה אחורה כשנסענו עם הילדים מניו יורק לצפון קרוליינה לראות איפה יהיו החיים החדשים שלנו. שני הורים ושלושה ילדים הולכים ללמוד את הלא נודע. Pullen Park הוא אחד מאותם מקומות שכל ילד יכול למצוא מה לעשות בו: מסביב עצים פורחים בורוד ולבן, מסביב לפארק מסלולי הליכה וריצה להורים שרוצים קצת להתעמל, בתוך הפארק נמצא אחד מגני השעשועים היותר גדולים שראיתי באזור הזה, רוב גני השעשועים האחרים די קטנים, כי לכולם יש בחצר משהו לשחק בו. מסביב לפארק נעה רכבת עבור הקטנטנים, אטרקציות נוספות סירות מנוע קטנטנות שנעות במעגל וקרוסלה. למי שרוצה להזיז עוד קצת את הגוף ניתן לשכור סירות פדלים. כמה עולה התענוג? רוב האטרקציות עולות דולר לאטרקציה – מחיר זעום לכל דבר. יש גם אזור פיקניק מקורה וקפיטריה עם אוכל ידידותי לילדים, אפילו הקרטיב שקניתי לקטן היה אורגני – מודה שאני מתרשמת.

pullen1

pullen2

לקראת סוף השבוע נפגשנו עם חברה והילדים שלה, מסתבר שמצאתי את האמא ההרפתקנית שחיפשתי ויכולה ללמד אותי את סודות האזור. היא שלחה כתובת ואנחנו הגענו ל- Observation Park ב- RDU – שדה התעופה של Raleigh/Durham. גן שעשועים בתוך שדה תעופה? תודו שזה גאוני. מחוץ לטרמינלים מתחבא לו פארק לא גדול, אפילו די קטן עם מסלול המראה לילדים ומגדל תצפית שבו הילדים יכולים לשמועאת הקשר של מגדל התצפית האמיתי ולצפות במטוסים שממריאים ונוחתים ויש גם שירותים. תביאו מים ואוכל כי הקפיטריה הקרובה לא משהו והמים לא עובדים. החברה בדיוק ניקתה את המחסן והביאה לכל הילדים מטוסים, הבאנו אוכל לפיקניק והילדים בילו שם מ- 10 בבוקר עד כמעט 1 בצהריים. על זה נאמר – לא הגודל קובע….אה! ומסתבר שיש משפחות שחוגגות שם ימי הולדת. לכוון את ה- GPS  ל- RDU Observation Park.

observ RDU1

observ RDU2

North Carolina Zoo

מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אני לא ממש חובבת גני חיות. חיות צריכות להיות בטבע, אבל בגן החיות של NC עוד לא היינו ואמרו לנו שכדאי. שבת בבוקר, הבעל לא היה, יש לי שלושה ילדים בבית, אביב הגיע ואיתו הגורים ומזג האויר כבר לא קר מדי ומצד שני לא חם כדי להזיע. אז ביחד עם זוג חברים והבת שלהם שהיא חברה של האמצעית נסענו לגן החיות, מרחק שעה ומשהו מהבית שלנו. לא הייתי סגורה איך אני אחזיק את הנסיעה, אבל הדרך לשם עברה בכבישים קטנים עם חוות וירוק ועצים ורודים ולבנים, ואנחנו שרנו ורקדנו באוטו.

תובנה מס’ 2 – למרות שאנחנו בגן חיות, לכל אחד תהיה חוויה אחרת

לגן החיות שתי כניסות: כניסת אפריקה בה נמצאות כל חיות הספארי: אריות, ג’ירפות ושות’ וכניסת צפון אמריקה, בה נמצאות יתר החיות. גן החיות הוא גדול ולקטנים יהיה קשה ללכת את המרחקים ולשם כך יש tram שנעה בין רחבי הפארק, קחו בחשבון שבחגים וסופי שבוע יש כחצי שעה המתנה. ללא עצלנים ביננו, או ילדים כמו הגדול שרוצים לראות את כל החיות,  מדובר בהליכה של כשעה משער אחד לשער שני. בצד של צפון אמריקה יש גם גן שעשועים נפלא לילדים עם הרבה פעילויות: גשר חבלים, אזור משחק במים (מן נחל קטן), משחקי בועות, משחק בבצק, וגן שעשועים חמוד להפליא. ביננו זה היה החלק האהוב ביותר על הקטן, ולמזלי היו איתי עוד שני הורים שאיפשרו לי להישאר עם הקטן ולהינות מגן השעשועים ופחות מהחיות, האמא של החברה לקחה את הבנות ואיפשרה להן להתעמק בעיקר בצד הסוציאלי של החוויה והאב של החברה השאיר את הבנות ולקח את הגדול לראות את כל החיות בלי לפספס ולו אחת.
ה- favorites של הילדים היו: הגור של הגורילה, משפחת גורי הקוגר שגן החיות אימץ לאחר שאמא שלהם מתה ושיחקו זה עם זה וזכו להרבה קריאות awwww מהקהל. ואני נהניתי מאזור חיות הספארי שהיה הפעם הראשונה שזכיתי לראות בגן חיות ג’ירפות, לביאה ופילים כל כך מקרוב.

ממליצה להגיע עם הפתיחה, לקחת את ה- Tram לצד שרחוק מהחניה שלכם ולצעוד את כל גן החיות עד החזרה לשער בו יחכה לכם האוטו. כי בסוף היום לחזור מצד אחד לצד השני באמצעות ה- Tram  יכול להפוך מחוויה נעימה לסיוט. סוד נוסף שעובדי גן החיות לא שיתפו וגילינו במקרה וחסך לנו המתנה ממושכת הוא shuttle שיש מחניה אחת לחניה השניה מחוץ לשערי גן החיות. אל דאגה, אם תרצו לחזור בחזרה לתוך גן החיות כל שנדרש הוא להציג את הקבלה – לכן שימרו את הקבלה בכניסה לגן החיות ואל תזרקו.

שירותים? יש’ שתיה? יש מקומות לשתות לאורך כל הדרך, עדיין ממליצה להביא בקבוקים ולמלא לאורך הדרך – המים היו די קרים. אוכל? ממליצה להביא אוכל מהבית כי הקפטריות היו לא משהו. גלידה? תחסכו ולכו למקום מחוץ לגן החיות מחיר – 12 למבוגר, 8 לילד בן 2-12.

zoo1

zoo2

zoo3

 

About Fleas & Walls

לפני המעבר כשחיפשנו לרכוש בית, הבעל ואני בילינו שעות מול ערוץ HGTV, ערוץ הבתים, זה הערוץ שהצליח להציל אותנו  מהשיעממון שמתרחש אל מול המסך. ביננו, מה יותר מעניין מזוג שקנה בית מתפרק ובעזרת זוג אחים חסונים הבית הופך לפנינה מהמערב? או… מה יותר מעניין מכל האנשים שעוברים לגור במקומות אקזוטיים ובעזרת מתווך בוחרים מתוך שלוש אפשרויות בבית שאותו ירכשו? לכולנו ברור שמספיק לראות שלושה בתים ולקבל החלטה לא ממש קריטית לחיים שלנו. אז בריאלטי שלנו נדרשו שלוש נסיעות, ואין סוף בתים מהוהים שעשו עצוב בנשמה עד שהגיעה הפנינה שלנו. בחרתי לה sea salt לקירות שלא יהיה משעמם וצבעי הקירות ישנו גוון בהתאם לקרני השמש, ביליתי שעות עם מגזינים של עיצוב ואינספור אתרי אינטרנט מנסה להבין אם הספה הזו תלך עם הכסא ההוא. ואז אחרי סיבוב של עיצובים קצת מתעייפים. החורף מגיע ודי. והנה פתאום, אולי בעקבות השנה החדשה מדגדג לי לסיים את הפרוייקט של עיצוב הקיר ב- formal dining room, כי הרי ידוע שכל משפחה צריכה חדר אוכל רשמי אליו אכנס עם שמלת המלמלה, הבעל עם עניבת הפפיון, הגדול סוף סוף ילבש מכנס מחוייט, האמצעית לא תריב על שמלה והקטן ישב סוף סוף עם בטן לשולחן וכך מאופקים ו(?) נשב כולנו ונאכל את המרק מכלים מוכספים כשהקיר שאותו אני מנסה להחליט איך יעוצב יהיה גמור ויחגוג איתנו את סיום הפרוייקט.

אז מה היא בסך הכל רוצה? מסגרות ויקטוריניות שלא יעלו כמו הבית שלי. פשוט לא?

את חלקת האלוהים הראשונה פגשתי לפני כמה חודשים והתאהבתי, זו חנות של דברי יד שניה ששופצו ועולים מחירים סבירים לחלוטין, מה יותר נכון מלקרוא לחנות שכזו: The Perfect Piece, ועבורי היא The Perfect Peace, בכל פעם שאני תופסת עצבים, או בא לי לצרוח, אני נכנסת לחנות הזו שקרובה לגן של הקטן, מסתובבת קצת ונרגעת.

המקום השני שאני כבר חצי שנה בכל שבת אומרת לבעל ש: מחר אני עולה על האוטו ונוסעת לשם, ואז מגיע יום ראשון ואני מוצאת תירוץ עלוב למה לא נסעתי לשם. אז היום, הידיעה שעוד פעם הבית יתמלא באינסוף שעות של פוטבול על המסך, נתנה את המוטיבציה לקחת איתי את האמצעית ל- bonding time, כמו שאנחנו קוראות לזה בזמן האחרון,  ונסענו לשוק הפשפשים בראלי  (כרבע שעה מביתנו) לבדוק אם יש שם מציאות שלא ראיתי במקומות אחרים. אז למרות שעדיין לא היו הרבה מקומות באזור הזה שהוציאו ממני – Wow!!, או איזה פשששש קטנטן, זה היה המקום הראשון שאמרתי לעצמי תוך כדי שיטוט, ש: יווו איך בא לא לכתוב על זה בבלוג ולשתף אתכם, אולי במקרה תגיעו לאזור ותרצו לבדוק את המקום, כי מדובר בשוק פשפשים לא רע בכלל!
אז מה יש שם? לשוק יש שני מתחמים: המתחם החיצוני מכיל כל מיני מכל מיני: צנצנות, משחקים, תיקים, תכשיטים, רהיטים ואפילו גרביים והמוכרים, אם רק יכולתי לצלם את הטיפוסים שעומדים בכל ביתן, ההיא שמוכרת מוצרי עור ומגפי בוקרים עם כובע פרווה קוסמוסובייטי, וההוא בלי השיניים שמוכר תקליטים ישנים, וזו עם המבטא הבריטי שעברה מאנגליה לפני 20 שנה ומוכרת עתיקות, וההוא שאוהב כלבים ופתח חנות של חטיפים טבעוניים לכלב.

אז יש הכל מהכל וכפי שציינתי יש את האזור החיצוני ולידו האזור הפנימי שבו יש הרבה יותר מבחר, וזה גם טוב לדעת שגם אם יורד גשם אפשר להסתובב ולברור בין תכשיטים, תקליטים, סיגריות אלקטרוניות, צעצועים, עתיקות, מוצרים לגינה ומה לא… האמצעית אפילו נעצרה לבדוק את חנות דברי הספורט לראות מה הגדול הפסיד בגלל שהוא לא בא איתנו (חשוב לשמר את אלנט התחרות!). ואם רעבים יש גם נשנושים לא ממש בריאים, אבל נו… מה אני אגיד לא לאמצעית כשהיא רוצה נקניקיה וגלידה בסך כולל של 4$? אני קניתי מפתח עתיק, היא קנתה שתי קשתות לשיער וכמעט התפתיתי לקנות רובוט טרנספורמר לקטן.

אז אם אתם באזור תעצרו שם, דרך נחמדה להעביר שעתיים בכיף עם או בלי ילדים.

מה שרציתי לקיר שלנו עוד לא מצאתי, אבל מבטיחה לשתף אתכם כשהפרוייקט יסתיים.

 

 

Playdate

אמאmommy? את צריכה עזרה לסדר את הבית? שואלת ילדה אמצעית אחת מאוד נרגשת.
אני, כמעט נחנקת מאושר מעצם ההצעה, ובעיקר מההבנה שהכל מהתרגשות, היא צריכה להעביר את הזמן עד שיתחיל אצלנו בבית ה- Playdate  הרשמי הראשון שלה עם חברה מהכתה.

מסתבר שלפעמים יותר קל לעבור רילוקיישן מארץ לארץ (למשל מישראל לארה”ב) מאשר מ- state אחת לאחרת. בכל אופן בכל מה שקשור לבתי הספר זו החוויה שלנו. הילדים הולכים לחיה חדשה שנקראת Year Round School. מה? אה? שאלנו לפני המעבר. מאוד פשוט – לומדים כל השנה, 9 שבועות לימודים, 3 שבועות חופש וככה כל השנה. ומה עם החופש הגדול? מה אני עושה עם החיים שלי כל סבב כזה? אל תדאגי! יש קיטנות, וחוץ מזה שהחבר’ה כאן למטה (Down here  – כך מתייחסים למיקום של NC  יחסית לצד המזרחי של ארה”ב) –  בכל אופן Down here אנחנו מאוד אוהבים את זה. תחשבי רגע – תוכלי לקחת חופש ולטוס בתקופות שיש פחות תייריים לטייל וגם המחירים יותר זולים. ושתדעי לך שיש גם כאלו באוסטרליה, לא שווה? בטח שווה, אוסטרליה… אבל מה עם החיים שלי? רוצה traditional – ככה קוראים לבית הספר שפועל לפי לוח השנה המסורתי. מסורתי, זה מה שאני רוצה! ואני גם מסבירה לכולם למה המסורתי יותר שווה. אבל משרד החינוך האזורי חושב אחרת, וחורץ את הדין – הכתובת היא של רב שנתי, תחיו עם זה. אז אנחנו חיים עם זה. בית הספר התחיל, אני מבטיחה לילדים שאני אעשה הכל כדי שהם יכירו ילדים בכתה. אני כבר יודעת את הסוד – כל מה שצריך זה לארוב לאמהות בכניסה לבית הספר, או לכתה ולהציע פליידייטס, מחליפים טלפונים, מציינת שאפשר גם בטקסט, איזה יופי גם אני אוהבת טקסטים. יאללה ביי. ויוסטון יש לנו פליידייט. אבל לא ברב שנתי שלנו. בבוקר טור מכוניות שמזדחל בחניה, רק בטור עורפי תנהג, להוריד את הילדים בכניסה לבית הספר, אבל בבקשה לא לצאת מהאוטו, אל דאגה, הצוות כבר יפתח להם את הדלת. כתובת אימייל של ההורים? לא בכתות שלנו, יש הורים שרוצים פרטיות. הכל נשלח ב- BCC. אבל אני רגילה לרשימת תפוצה. אני רגילה לקשקש עם ההורים כשאני אוספת את הילדים, או מורידה אותם ברגלי בבית ספר. הי! אני רגילה, כי אני חיה פה 8 שנים, לא הבנתם שאני יודעת את הסיסטם???!!!
 ובכן… Down here חושבים אחרת. OK? חושבים אחרת? זה המסר? אז שתדעו לכם שבדיוק בשביל זה אלוהים המציא את הישראלים ואת היצירתיות.
שלושה חודשים אחרי, אמצעית מבקשת מאמאmommy פליידייט. סוף סוף היא רוצה להזמין חברה. עד עכשיו היא היתה סקפטית… עדיין לא מכירה את ההורים…
אני לוקחת דף לבן ועט סגול. לאמא של החברה של אמצעית, שלום רב. מכיוון שהמורה לא נותן לנו רשימת אנשי קשר ואימייל רציתי לשתף אותך שהבת שלי, אמצעית יקרה, תשמח להזמין את הבת שלך ל- playdate. האם את מסכימה להיות חברה שלי? מכניסה למעטפה. אמצעית קחי לחברה ותגידי לה שתיתן לאמא שלה.

למחרת מגיע אימייל נרגש ומיואש מחוסר היכולת של ההורים לתקשר ביניהם. אחרי 4 אימיילים ואינספור פרטים נסגר המועד. היום הראשון לחופשה בת 3 שבועות.

אז את רוצה עזרה? היא שואלת 

בטח רוצה עזרה – קחי את התחפושת של הקטן, שימי למטה בקופסה של התחפושות. ואת הכביסה שימי לגדול לקפל בחדר שלו, ואת יכולה גם לטאטא את הפירורים שהקטן השאיר מארוחת הבוקר. רגע? בא לך לעשות כלים?

באסה… החברה הגיעה…

הן נכנסות לחדר הסגול, יוצאות לאכול חטיף. נעלמות. יוצאות לאכול ארוחת צהריים. נעלמות. אני לוקחת את החברה בחזרה לבית בין השדות, הכבשים והסוסים. יפה Down Here. החברה אומרת שלום. ומאחורה אמצעית אחת מאושרת.