Archive for the ‘Uncategorized’ Category

Chuckecheese vs. Dave and Busters

כן! שני פוסטים רצוף, ככה בא לי! 

טיפל’ה באיחור הנני כאן, שליחתנו לענייני Arcades לילדים ולא רק…הם דומים, אך שונים, אותו רעיון אבל קונספט שונה. אחד נדגם בפעם הראשונה שלא בחגיגות יום הולדת לאחד מחברי הכתה, והשני נדגם עבור חגיגות יום ההולדת של הגדול, אבל מכיוון שלקחנו עימנו קבוצה לא גדולה של ילדים בחרנו במסלול  “עשה זאת בעצמך” (כדי לתאם מועד דרך חבילת יום ההולדת נדרשים כ-15 ילדים).

בחופשת החורף החלטתי לעשות צעד אמיץ ולקחת את הילדים במחווה  של רצון טוב לאחד המקומות הפחות אהובים עלי, אבל אהוב ביותר על ילדים– chuckecheese. אז התעטפנו במעילים, שלוש שכבות בגדים, נעליים חמות, כובעים, כפפות ושות’ ויצאנו ביחד לברוקלין הקפואה לטיול אוטובוס קצר בקו B67 שהוביל אותנו מפארק סלופ ל- Atlantic Center, שם בקומה השלישית חייך אלינו העכבר.  
אתם שואלים איך זה עובד? נעמדים בתור לקבלת חותמת זהה על גב היד לכל המשפחה (דבר חשוב ביותר שיכול להבטיח שהילדים שלכם לא יצאו בטעות עם מישהו אחר). משם עברנו לתור של החבילות. עם אוכל? עם שתיה? עם אסימונים? בלי גלידה? עם ובלי… ואז קיבלנו מספר, כוסות ל- Refill, כוסות עם אסימונים לכל ילד והם יצאו עם כוס מלאה אסימונים לשחק בחלל הגדול. בין ביס של פיצה לשירותים, הילדים דגמו את רוב המשחקים בחלל הגדול וגם את אזור הטיפוס/מגלשות סטייל מקדונלדס.

הרעיון הוא שבכל משחק הילדים  משחילים אסימונים ובהתאם לנקודות שצברו מקבלים  tickets. קולעים כדורים לסל, מגלגלים כדורים לתוך עיגולים, משחקים משחקי מחשב עם האצבע ומורידים את הידים וכמובן איך אפשר בלי מזל? תמשכו בידית ואולי תרוויחו 5 או 500 או 10 או 70 כרטיסים בגלגל המזל.

מעניין בתגובות השונות של הילדים בזמן שהם משוטטים בחלל.  עיניים יוקדות “עוד” ממלאות את החלל, עוד כרטיסים רק שיצאו עוד כרטיסים, ויש גם את הפרצוף האדיש-המקצוען. אלו רגילים לזכות בכל מקום באינספור כרטיסים. הוא או היא ילכו בכל פעם לאם, יגישו לה ערימת כרטיסים וימשיכו בתהליך האיסוף. וכמובן שיעור ראשון שבחיים לא מספיק להיות טוב צריך גם קצת מזל….

לסיכום, זו הוצאה של כ- 20 דולר לילד כולל אוכל, אבל להפתעתי הרבה, למרות שזכרונות מסיבות ימי ההולדת חוללו צמרמורות בכל גופי, דווקא נהנתי מהשעתיים הרגועות שריחפו מעל הענן המשפחתי.  עם שקט בלב ופרסים מעפנים שהם זכו חזרנו בכפור הגדול הביתה עם שלושה ילדים מאושרים.
Happy End Number 1

אז כבר אמרתי יום הולדת לגדול, כבר אמרתי שהוא בן 10, אבל עוד לא ציינתי שבכל זאת חגיגות עם המשפחה זה לא מספיק, בכל זאת בן 10 הגאון שלנו. אז הזמנומבעוד מועד 4 חברים קרובים, ויצאנו אל העיר כדי לחגוג את יום הולדתו של הגדול בשיטת עשה זאת בעצמך ב- Dave & Busters

מדובר באותו הרעיון כמו ב Chuckecheese רק בעטיפה משודרגת. מה הכוונה? כאן מדובר בממלכת Arcade שעושה הרבה כסף בבקרי הסופ”ש לילדים, אבל לא רק, כי בעצם המקום מיועד למבוגרים. לפני שסגרנו סופית הבעל בדק עם החבר’ה הצעירים בעבודה שאישרו שהם אכן הולכים לשתות, לראות ספורט ולהינות מהמשחקים השונים. Light Casino….
עם 5 ילדונים מלאי אנרגיות במרכז Time Square ועוד אח ואחות טיפסנו בגרם המדרגות הנעות והוזמנו לבחור לעצמנו שולחנות. הבנים קיבלו שולחן משלהם וההורים והאח והאחות ישבו בשולחן השני. לכל אחד הזמנו מתוך התפריט חבילה של אוכל אופייני לכל מסעדות התיירים באזור שבא עם כרטיס מגנטי שהמלצרית מכינה ומביאה לשולחן בסכום שבוחרים מתוך החבילות שבתפריט (ניתן לרכוש לחוג כרטיס מגנטי ואוכל) הכרטיס המגנטי בעצם מחליף את האסימון שמפעילים את מכונות המשחק השונות.



עד שהגיע האוכל, הילדים יצאו לבחון את המקום. הבונוס הראשון הוא שלעומת chuckecheese, ההורים יכולים להמשיך לשבת ולצפות בקלות רבה בילדים שמשוטטים באזור המשחקים. בונוס נוסף הוא שמשעה 12 בצהריים הבר פתוח לקהל, הבעל הזמין בירה, אני skinny מרגריטה, בכל זאת לקחנו איתנו 5 בנים בני 10 מלאי אנרגיות ברכבת מברוקלין ל- Time Square….משם כבר העניינים זרמו מעצמם. משחקים, ארוחת הצהריים, חזרה לשחק, פדיון כל הכרטיסים שצברו לפרסים שמקבלים – וביננו  D&B  לוקחים בגדול עם פרסים שהם נותנים תמורת הכרטיסים שצוברים.
לסיום קינחנו בקינוחים הסטנדרטיים שכל ילד בן 10 אוהב: שכבת בראוני, מצופה בגלידה והרבה קצפת ועוד עיגולי דונטס שניתן לטבות בשוקולד או כרמל. הבנים היו בשמיים. הצלחה.



אז מה עדיף? מבחינת הוצאות למשפחה של 3 ילדים Chuckecheese יותר זול ואני חושבת שתמורת האסימונים ניתן לשחק זמן רב יותר. ב- D&B מה שלוקח הם הסטייל והאוירה, האלכוהול, האוכל גם אם אוכל תיירותי יקר ולא מרשים, עדיין יש יותר מבחר מב- Chuckecheese, הדברים שהילדים יכלו לקבל תמורת הכרטיסים היו יותר שווים ממחק ומחדד ב- Chuckecheese, אבל קחו בחשבון ההוצאה היא הרבה יותר יקרה לשעתיים של בילוי.

 

 

 

10

עשר שנים עברו מאז כניסתו של הגדול לעולם הזה. את יום הולדתו חגגנו הוא ואני ביחד. במקום ללכת לבית הספר הוא נשאר איתי בבית וצפה במשחק פוטבול אמריקאי בטלויזיה וכהשעון החדש על זרועו הודיע בצפצוף רועש  שהגיע הזמן, רכסנו את מעילינו וצעדנו לרכבת לחגיגה שלנו, כמו שהיבטחתי לו, בלי אח או אחות שצריך לריב איתם על תשומת הלב, רק הוא שלי ואני שלו.
ברכבת סיפרתי לו על היום שהוא נולד, יום חורף חמים בישראל, אני מגיעה קצת עצובה לקיסרי מתוכנן מראש, אבל אז יוצא החתיך של התינוקייה, לפחות כך קראה לו האחות, ולמרות ששלושה ימים התינוק ששקל 4.5 קילו בחר לישון ולא לאכול, כשהוא התעורר הוא התאהב באוכל ובעיקר בהמבורגרים ומתוק ופיצות. ישבנו שנינו לצהריים. הוא מתמוגג על Shake שוקולד והמבורגר ב- Shake Shack החדש, שפתחו לא מזמן בברוקלין, משוחחים על החיים, שיחה של בוגרים. ואני מביטה בו ולא מאמינה שהתינוק הקטן שלי עוד מעט חוגג בר מצווה. כן, אני אמא-mommy לילד בן 10, ילד שלפעמים מרגיז אותי בצורה שאף אחד אחר לא מצליח, אבל ברגעים ששנינו רק שנינו הוא מזכיר לי כמה אני אוהבת אותו ושהוא הפך אותי לדבר הכי חשוב שקרה לי עד היום, אמא (וגם לאמא-mommy), ובעיקר לאדם שלא רק עושה בעולם הזה אלא גם מרגישה תוך כדי שהוא עושה.


 

Mo Math

 

נו? מה אתה חושב? שאלתי את הבעל בדרך חזרה ברכבת.
מאכזב, הוא ענה
למה? שאלתי
חצי מהדברים לא עובדים, בקושי היינו שם שעתיים והמקום קטן. ולוקחים המון! כסף.

חופשת החורף כבר כאן, הקור גם כבר כאן, סנטה גם כן כאן (לנו הוא הביא אבוקדו דרך הארובה – כך לפחות הקטן טוען), אז אם ניקח בחשבון שהגדול אוהב מתמטיקה, שהאמצעית מתעבת מתמטיקה ושהקטן לא מפסיק לשאול את כלל בני המשפחה כמה זה 5 + 5, וכמה זה 4+4 וכמה זה 3+7 וכמה זה 12 + 6 ולספור אצבעות, חפצים וכל מה שביניהם, התוצאה היתה ביקור במוזיאון המתמטיקה החדש שנפתח בעיר, או בשמו MO MATH – Museum of Mathematics

הגענו עם משפחה נוספת וילדים מלאי אנרגיות, כן ככה זה כאן בחורף, יש הרבה אנרגיה שמצטברת וצריכה מקום לביטוי. בכניסה יש שורה של אוטומטים לרכישת כרטיסים . יש חנות קטנטנה ואזור לתליית מעילים (שירות עצמי) משם מייד נכנסים לתערוכה שבקומת הכניסה ולמי שמספיק יש גרם מדרגות נוסף שמוביל לעוד קומה.

אז כמו בהרבה התחלות יש דברים שעובדים נפלא ויש דברים שחורקים. היו לא מעט מתקנים שלא עבדו כמו שצריך, למשל האוטומטים שמוכרים בכניסה כרטיסים – לא עבדו, או הכרטיס מגנטי שכל מבקר מקבל ובאמצעותו בעתיד הקרוב  ישמר המידע על יכולת המבקר להשתמש במתקנים השונים.
מה כן יש? המוזיאון מאפשר לילדים לשחק סביב העקרונות המתמטייים, כמו בהרבה תערוכות מדעיות במוזיאונים אחרים, כמו אופניים עם גלגלים מרובעים שמסוגלים לנוע על משטח מקומר שבעצם משקף את הצורה שיוצר הסיבוב של הגלגל המרובע, הקטנים יכולים ליצור על לוח רחב בקומה התחתונה מבחר סדרות ממגנטים בצורות של חיות וצורות בצבעים שונים, רצפה מוארת משקפת לילדים חלוקה של שטח או תנועה, לפי תנועת הרגליים במשטח המוקצה לכך, ניתן לבחון תנועה של צורות או לתכנן צורה תלת מימדית, ניתן לשחק עם טבלת הכפל או לשבת כמו בימים הטובים מסביב לשולחנות ולשחק במבחר משחקי חשיבה.

אז מאכזב? כמו שהבעל אומר? מהצפייה שלי ב- 5 ילדים ועוד רבים מסביב, היו הרבה מוצגים שמאפשרים לילדים לחוות ולהינות מהדבר הזה שהרבה ילדים כמו האמצעית שלי ממש לא אוהבים. אז העיקרון של לקחת מתמטיקה ולעשות ממנו FUN מאוד מוצא חן בעיני. אני כן חושבת שיש הרבה קשיי לידה, אין להם כרגע מספיק אנשים, ומאוד חסר צוות שיסתובב ויתן לילדים הסבר על המשחקים – או הסבר כתוב ליד המוצגים, כמו שיש במוזיאוני המדע ה אחרים, וכן דמי הכניסה יקרים יחסית לזמן שבילינו במוזיאון, נכנסנו למוזיאון שני מבוגרים ו- 3 ילדים ויצאנו עם 57$ פחות בכיס לאחר כשעה וחצי, בעיקר כי הרבה מתקנים לא עבדו, במוזיאונים אחרים בסכום דומה הילדים שלנו יכולים לבלות 3 עד 4 שעות. דבר אחרון שקצת מקשה, בעיקר אם הילדים שלכם נשנשנים כמו הילדים שלי – אין מקום לשבת ולאכול פרי, או חטיף. בקיץ, אפשר לחצות את הכביש ולשבת בפארק, אבל בחורף אין מקום שמוצקה לאכילה עם ילדים וזה קצת מסבך את העניינים כשרוצים להישאר קצת יותר, או להביא אוכל מהבית.

אז כן, מוזיאון חמוד מאוד, אבל! ההמלצה שלי, חכו קצת שכל המתקנים יעבדו כמו שצריך ושיהיה צוות מלומד שנותן מענה לילדים שכן רוצים הסברים.

Mo Math Museum,

11 East 26th Street
New York, NY 10010

פתוח 7 ימים – כל השנה (כולל חג המולד וראש השנה האזרחי וחג ההודיה)

 

 

Wicked Birthday

עוד יום הולדת הגיע, ולמרות שבכל שנה מאז שעברתי את גיל 30 אני נשארת בת 24, עדיין אוחזת בי ליום אחד בשנה ההתרגשות הזו שזה היום שלי. הבעל שיודע כבר שאמא-mommy קצת טרללה בנושא, ומכיוון שלא יכולנו לחגוג בערב יום ההולדת עצמו (בעיקר בגללי), הבעל העביר אלי הזמנה בשלושה העתקים בה נתבקשתי להיות מוכנה בערב שלפני יום ההולדת לתזוזה. לקראת הצהריים כשכבר לא יכולתי יותר להישאר עם כל המתח, ביקשתי מהבעל שרק יאמר לי מה אני צריכה ללבוש, הוא חייך אלי חיוך של:”אין מצב שתהיי קצת בחוסר שליטה, אה?” אבל! וכאן אני בטוחה שחברותיי יהנהנו שאם יש משהו שאשה לא יכולה לעמוד בו הוא להגיע למקום שבו כולן לבושות בשמלה מפוארת ונעלי עקב ורק היא תהיה בג’ינס, או רחמנה לצלן כולן בג’ינס ורק את זו שבשמלה. אז נכון שההתפרצות קצת יצאה מגבולות הסביר, אבל זה בכל זאת היום הולדת שלי….תשובתי נענתה, אנחת רווחה.

כשהבייביסיטר הגיעה ושום משבר מדיני לא  פרץ, נעלנו את הדלת והפלגנו אל העיר הגדולה למרכז הסואן של טיימסקוואר. על כוסית יין וקצת נאש לא הפסקתי לשאול את הבעל:נו??? הולכים ל- Blue Men? הולכים ל- Blue men? ובסוף הוא נשבר וסיפר שבמשך כמה חודשים הוא חיטט רגליו לאורך ולרוחב קופות כרטיסי ברודווי בניסיון למצוא כרטיס להופעה שהוא רצה. האמת? הוא נגע לי ישר בלב, בעיקר כי אני יודעת כמה סבל בדרך כלל מצריך ממנו לשבת במשך שעתיים וחצי ולצפות במיוזיקל. וגם כי זה משהו שאני כמעט לא חולקת עימו. אז כן, Wicked אכן מיוזיקל מומלץ. התפאורה בהחלט מרשימה וגם השירה והריקוד מבוצעים בצורה גבוהה מאוד. ואם אתם שואלים את דעת שנינו, אז אולי אפשר קצת לקצר את השירים, אני בטוחה שהקהל ימשיך להצדיע ולהגיע.  אחרי ההופעה הבעל הודיע שעוד לא נגמר ולקח אותי ל- Renaissance Hotel. מהכניסה טיפסנו לקומה השניה בה נגלה לעיני לאונג’ מפואר שצופה על כל האורות של Times Square. אחחחח טיימסקוואר… טיימסקוואר היא אחד מאותם מקומות שאם אתה ניו יורקי אתה אוהב לשנוא. אין דבר שיכול להוציא ניו יורקי מדעתו יותר מאשר רחוב עמוס אנשים שמתקדם באיטיות בעיקר בגלל אותם אנשים שעוצרים להצטלם, או סתם נעצרים כדי להסתכל על בניין יפה. סליחה אבל ניו יורקים הולכים ומהר ובעיקר אם יש להם לסגור כמה סידורים. אז אין דבר יותר מבאס לניו יורקי מאשר להריץ סידורים באזורי תיירות בעיר. ובכל זאת, בכל פעם שאני עוברת שם בערב לפני או אחרי הופעה אני נושמת עמוק לתוך הלב את האורות ואומרת לעצמי שאין, אין על הדבר הזה. ואם אני יכולה לשבת למעלה עם משקה, בן זוג הכי טוב שיש לי ואוכל לא רע בכלל זה בהחלט שילוב מנצח. ושניה לפני שהפלגנו בחזרה לברוקלין עצרנו לפרוסת עוגת גבינה בלי תוספות ב Junior’s. ללא מילים.

אחרי ערב מוצלח ביותר צללתי מקצת יותר מדי אלכוהול למיטה והתעוררתי לצלילי צעדי הגדול שהתעורר מוקדם מדי כדי לבדוק אם אמא-mommy כבר ערה. זה היה יום ההולדת שלי, אז עשיתי את עצמי ישנה וחיכיתי עד שהקטן יגיע למיטה וישיר לי בהתרגשות רבה שירי יום הולדת.
מספר ימים קודם הוא שאל אותי: אמא-mommy  מתי יגיע יום ההולדת שלי?
כהשלג יבוא, עניתי (הוא יליד דצמבר).
הקטן סיים לשיר לי את שירי יום ההולדת והודיע שהוא ניגש לחלון לבדוק אם השלג כבר כאן. בינתיים גם הגדול והאמצעית הצטרפו בחיבוקים גדולים ותשורות פרי ידם.

אחרי שהבעל נתן לי יום חופש מהילדים ופיזר אותם לקיטנות פצחתי באימון בוקר קל ומשם נסעתי ל- Lower East Side לפגוש את החברה האהובה. סגרנו על ארוחת בוקר של יום הולדת שתעיר אותה מהג’ט לג אחרי הביקור בישראל ואותי מהחיים. גיגלתי קצת לבדוק מה נחשב היום ארוחות הבוקר הכי טובות בניו יורק והגענו ל- Clinton Street Bakery, החברה אמרה שהיא ניסתה כמה פעמים לאכול שם, אבל התורים נורא ארוכים בסופשבוע. נו? ממתי יש תורים ארוכים בסתם יום רביעי של אוגוסט. אז זהו שמסתבר שיש, גם אנשים אחרים עשו גוגל וגילו שזה אחד המקומות הכי טובים לאכול ארוחת בוקר בניו יורק. אז חיכינו 45 דקות בבית הקפה שממול על כוס קפה, וקיבלנו טקסט כשהשולחן היה מוכן. עברנו לשם וביחד עם הרבה תיירים שצילמו את המנות הגדושות וגם המאוד טעימות התמוגגנו על ארוחת הבוקר. אז כן, אם אין לכם בעיית זמן ובא לכם ארוחת בוקר באמת טעימה והרבה, תלכו לשם.

האמת? אמרתי לבעל, מוצא חן בעיני הרעיון של לחגוג בערב שלפני, זה מאריך את זמן החגיגות. וביננו, היה כיף להיות תיירת בעיר שלי, ביום ההולדת שלי, עם האנשים שאני הכי אוהבת סביבי. יום הולדת שמח.

 

 

Wendy


ניו יורק לוהטת כבר למעלה משבוע, חם בחוץ, חם מאוד. לכן רוב הדברים שאני מחפשת לעשות עם הילדים במהלך ימי החופש סובבים סביב מבחר מתקני המים השונים שיש לעיר להציע. הפעם ניצחה Wendy.

כשהגדול ואני ישבנו לתכנן את השבוע של הבנים איתי הצעתי לו לנסוע ל- MOMA P.S.1 בקווינס (לונג איילנד סיטי) ולבדוק את Wendy  שהיא מיצג ארכיטקאוטלי אקולוגי. Wendy עשויה מחומר ממוחזר שמאפשר לך להתקרר באמצעות מים שהיא מפזרת, היא מוציאה אויר קר שמצנן אותך והכי חשוב בקיץ הזה Wendy תנקה את זיהום האויר ברמה שמשתווה לזיהום שיוצרות 250 מכוניות. טיפה בים כשמתייחסים לניו יורק והעולם בכלל, אבל מבחינתי כל דבר שמוגדר כתרבות ואומנות ומייצר דו שיח בנושא עם הילדים, הוא בגדר הזדמנות לחשוף אותם לעוד דברים בעולם שלנו מקודש. הגדול נתן אור ירוק לביצוע. עלינו על ה- G  הירוקה ובמרחק 25 דקות מהירות  מפארק סלופ, הגענו ל- Long Island City בקווינס שם ממוקם מוזיאון ה-  MOMA PS1 שהינו מוזיאון שמציג אומנות קונטמפוררית ונמצא מרחק יריקה מתחנות סאבווי. הגענו מוקדם מדי. באמצע שומקום. אין ממש לאן לברוח מהשמש היוקדת, אבל רגע, מעבר לכביש גילינו מתחם גרפיטי מאוד מרשים שהתפרש על פני בלוק שלם. מסתבר שמתחם הגרפיטי, 5Pointz שמו, הינו המכה (Mecca) הרישמי של אומני הגרפיטי שמגיעים מכל רחבי
תבל כדי לצייר עליו. אז חצינו את הכביש המהיר וב- 30 הדקות שזחלו לאיטן ועם שני בנים רע-בים!!! ארגנו פיקניק מהיר על המדרכה המוצלת ליד אומנות הגרפיטי.

בינתיים בזמן שבחנו את מבנה המוזיאון המאוד מרשים פנה אלי הקטן ושאל מתי כבר ניכנס לבית הספר??

PS בארה”ב הם ראשי תיבות של Public School.
“קטן, זה מוזיאון, לא בית ספר”, אמרתי לו.
“אז למה קוראים ככה למוזיאון הזה?” הקשה הגדול ומכיוון שהזמן לא זז, פנינו לידידנו המסור גוגל שעידכן אותנו שעד 1963 המבנה בו ממוקם המוזיאון אכן היה בית ספר, ולא סתם! המספר 1 מסמל שהוא היה ה- Public School  הראשון בקווינס. כבוד. ותודה לבנים שממשיכים להעשיר את הידע של אמאmommy.

ב-11:55 הגדול זירז אותנו לחצות את הכביש ולעמוד ראשונים מול דלת המוזיאון. לפתע משלושה אנשים ועץ צעיר מדי שלא מפיק צל, הפכנו להמון רב של אנשים. אין לי מושג מאיפה כולם הגיעו, אבל זו אחת מנפלאות העיר הזו, שבכל מקום שיש אומנות תמצא גם אנשים שצמאים לראות אותה גם במקום שכוח אל כמו זה. הקהל שפקד את הדלת חיכה שסומסום תיפתח ונוכל להיכנס ולפגוש את Wendy ואת המוזיאון.
כשנפתחו הדלתות באיחור של שתי דקות (נו נו נו), הלכנו מהר מהר אמא!!! להכיר את Wendy הכוכב הכחול. הבנים התלהבו מאפשרויות המשחק במים אבל ביקשתי בסמכות אמאmomit לחכות עם להרטיב את הבגדים לאחרי שנבדוק את יתר תערוכות המויזאון, ובדרך החוצה נדאג לסיים את הביקור במקלחת צוננת ומשחק במים. הבנים נענו בשימחה לבקשתי וניכנסנו מהחצר בה פגשנו את Wendy אל המוזיאון עצמו. טיפסנו בין קומות המוזיאון (שבהחלט מרגישים בו את היסטורית בית הספר) כדי לבחון את המיצגים השונים.
אני חייבת לדווח שמאוד נהניתי מהביקור עם הבנים במוזיאון, המוזיאון מאוד ידידותי לילדים, או לפחות התערוכות שהיו הפעם היו מאוד ידידותיות. יש משהו באומנות מודרנית וקונטמפוררית שמאפשרות לילדים למצוא עניין באומנות עם הרבה סקרנות ובלי שיפוטיות. מתוך כלל המיצגים רוב המוצלחים היו בקומה הראשונה בתערוכה של Lara Favaretto: Just Knocked Out .

מיצג ירקרק שנראה כמו קוביה ענקית עשויה כולה מקונפטי ירוק.

באחד החדרים הסמוכים חיכו לנו מברשות של שטיפת מכוניות שהסתובבו ולא הסתובבו. הקטן החליט שהן רוקדות ורקד יחד איתן ולא הספיק להתמוגג מאיך הן משנות צורה, הגדול מייד חישב סטטיסטיקות ובדק עם השומרת אם יש שלב בו כל המברשות מסתובבות ביחד.

לפני סיום ישבנו על הרצפה בחדר גדול כשסביבנו עשרות רמקולים והקשבנו לצלילי מקהילה שבקעו בכל פעם מקבוצת רמקולים אחרת. מרהיב. ירדנו במדרגות בדיוק כשהקטן ממש איבד את זה לחלוטין, עצרנו לחטיף וחזרנו לחצר למפגש פרידה מרגש עם – Wendy. פחות משלושים שניות אחרי היו לי שני בנים מאוד רטובים ומאוד מחויכים.  ליתר בטחון שוב בדקתי עם הבחור מהמוזיאון אם מותר להירטב ואם מותר לגעת בבריכות המים ואם מותר לשחק באבנים הקטנות בתוך המים ונעניתי בחיוב. בילינו עם Wendy קרוב לחצי שעה מאושרת ומקררת, החלפנו בגדים רטובים וחזרנו הביתה עם שני בנים שנתנו ציון גבוה במיוחד למוזיאון. ממליצה בחום.


 

 

Ladybug


יוני הוא חודש קשה להורים. בתי הספר והגנים מפציצים את ההורים באינספור אירועים, ארוחות בוקר, פיקניקים, קרנבלים, בשבוע הבא יציינו את יום האב בברבקיו, ובין לבין ממלאות את סופי השבוע אינספור מסיבות יום הולדת (מה קרה שכולם נולדו ביוני????). כדי להוסיף קצת צבע לעלילה, גם האמצעית שלנו החליטה לציין את יום הולדתה ביוני.

האמצעית נולדה בכלל באוגוסט (כמוני). אני זוכרת כילדה כמה פעמים לא חגגו לי מסיבות יום הולדת כי היה קשה כשכל החברים לא היו באזור באוגוסט, וביננו למי בכלל יש כוח לחגוג יום הולדת בחודש הכי חם בשנה בישראל?
לכן, ביום שהאמצעית נולדה הבטחתי לה שלה זה לא יקרה. היא יכולה לבחור אם לחגוג עם החברים בספטמבר או ביוני. היא בוחרת ביוני, כי ספטמבר זה רחוק מדי, שיהיה.

את ההגיגים ל”מה נעשה?” התחלנו בתחילת מאי. “אמצעית מה את רוצה?”, “אמצעית מה בא לך?”, ובאחת מארוחת הערב בו כל אחד מאיתנו מספר על נפלאות היום, האמצעית סיפרה לנו על המורה למדעים שהזמינה בדואר משלוחה של פרות משה רבינו (  Ladybug) ואיך כל הכתה צעדה עם המורה המקסימה הזו ל- butterfly garden ושם הם פיזרו את החיפושיות האדומות עם הנקודות השחורות שאוכלות כנימות ובעצם מאוד בריאות לגנה שלנו. “אמצעית”, קפצתי, “מה דעתך על מסיבת יום הולדת ladybug עם חיפושיות משה רבינו אמיתיות?” והיא צחקקה צחקוק מאשר. הצעתי שנחלוק את יום ההולדת עם החברה מהכתה, שנולדה יום אחרי האמצעית, באוגוסט. מושלם.
האמא של החברה התהלבה, החברה שחושבת וחיה חיות קיפצצה, והאמצעית התרגשה, והתרגשה, והתרגשה עד שהגיע היום בשעה 3:30 אחר הצהריים.  ברוך השם.
יהיה גשם? לא יהיה גשם? זו שאלת השאלות כשמזמינים את אורחי יום ההולדת למסיבה בפארק. לחץ!!! לא הצלחתי לנשום עד שהמסיבה התחילה והעננים הכבדים התעקשו להיות שם בלי להוריד גשם. אחת אחרי השניה דילגו חבורת בנות השבע שמונה אל הצל שלנו. בדלי גדול עם מים (שגנבנו מהשכנים) צפו חיפושיות משחק מגומי. הילדות מילאו את החיפושיות במים והשפריצו בצחקוקים אדירים את המים אחת על השניה. הקטן שלנו והקטן של השכנים לקחו דלי אחר, מלאו בו את החיפושיות וסיפרו לכולם שאלו החיפושיות שלהם. שקצת נמאס הוצאנו את בקבוקי בועות הסבון בצורות חיפושיות ולאחר מכן הבנות התיישבו על שמיכת היצירה והחלו מקשטות את הדבר האמיתי; הקופסא שבה יאוחסנו חיפושיות המשה רבינו החיות בהחלט שהזמנו עבורן. כמו גראציות אמיתיות הן ישבו, צחקקו, קישטו, ציירו, פזרו מדבקות ונצנצים. האמת רוב ההורים הסתכלו מהצד קצת המומים, לא סגורים אם הילדות התמימות, או שלא, הן בנות 7-8, או בעצם בנות טיפש עשרה.
בלענו.

 


מעמדת היצירה הן נעמדו בשורה והאמא של החברה נתנה לכל אחת מספר חיפושיות שיעברו לגור בביתן החדש, עם קצת עשב, נייר לח מהן החיפושיות ישתו מים וצימוקים (כן, כן). איזו התרגשות.
הילדים היו נרגשים שהנה סוף סוף יש להם חיות מחמד, והאמת אחלה חיות מחמד, אחרי שכבר גידלנו דגים, תולעים, ואוגרים (שבוע הספיק לי), אני חייבת להודות שה- Ladybugs הן חית המחמד האהובה עלי מכל,  הן לא מלכלכות, לא צריך לנקות אחריהן ואם הן עפות בבית אני לא מוטרדת שהן ינשכו או יעקצו, או ילכלכו, הילדים רצים מצד לצד כדי לתפוס אותן ואני יכולה להמשיך בחיים שלי בשלווה.
קינחנו בעוגה בצורה חיפושית משה רבנו שהאמצעית עזרה לי לקשט, וכדי שיהיה ממש מתוק על הלב, הן גם קישטו קאפקייקס בצורת ladybugs, ההורים חזרו, אספו את הבנות שאמרו תודה, והלכו עם חיוך וחברות חדשות הביתה.
אנחנו התקפלנו וצעדנו עם אמצעית אנרגטיות אל עבר השקיעה מאושרים שתם ונשלם, טוב… לפחות עד הפעם הבאה.

אחרית דבר-
“תגידי? איזו מחשבה חשובה את חושבת שם” שאל הבעל.
“האמת?” התביישתי להודות, “חשבתי לי מחשבה די מטופשת…חשבת פעם למה באנגלית קוראים לחיפושית ladybug שזה שם כזה חמוד לחיפושית כזו מתוקה, ובעברית הלבישו עליה את השם: חיפושית משה רבינו? גם קראו לה גם פרה, גם משה וגם הוסיפו לה זקן? לא יפה…”

 

ולמילות השיר:

מילים: אפריים סידון
לחן: דתיה בן דור

פרת משה רבנו
בקול התאוננה,
שיש לה שם מאוד ארוך
והיא הרי קטנה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
מרת פרת משה.

פרת משה רבנו
הצטערה נורא,
השם נראה לא מתאים,
חושבים שהיא פרה.
לכן היא מבקשת,
אם זה לא קשה,
פשוט מאוד לקרוא לה
החברה משה.

פרת משה רבנו
חשבה שזה טיפשי,
משה זה שם של בחורים,
ולא של חיפושית.
לכן היא מבקשת,
עכשיו מכל אחד,
פשוט לקרוא לה: “בואי”,
והיא תבוא מיד.

 

מוזיאונים, מוזיאונים ועוד מוזיאונים


חופשת החורף שחיבקה את חנוכה, חג המולד והשנה החדשה הגיעה אלי מוקדם ממה שציפיתי, הקטן חזר עם מתנה מהגננות, ובעודי מסתכלת על הספר והדינזוארים שמצויירים בו נפל לי האסימון, שאופס ממחר הוא איתי. למחרת בבוקר ביטלתי את כל הפגישות שהיו לי לשבוע הקרוב וחזרתי לתפקד כאמא במשרה מלאה, שמה בצד את רוב משימות העסק. זה לא היה פשוט השבוע הלא מתוכנן הזה (וכן, אשמתי כי לא הכנסתי אותו ליומן שלי), אפילו די קשה, אבל החלטתי שאני אתבאס לי כמה דקות ואחר כך אבחר להינות מהביחד איתו.

והביחד היה נפלא! האמת שבשבוע שהייתי עם הקטן ביחד לא הספקנו הרבה דברים, הכל סבב סביב חנוכה, סופגניות, לביבות, ארוחת בוקר לחגים בבית ספר, ארוחות פאר לחברים ויותר מדי בישולים ובין כל החג גם שגרה שמלווה ביותר מדי חוגים לגדולים שהריצו אותי מבוקר ועד לילה ברחבי השכונה. ובכל זאת, למרות שלא הספקנו הרבה, הקטן הזכיר לי שבסך הכל כיף איתו, הוא גדל! מעבר לעובדה שחגגנו לו יום הולדת 3 שמח, הוא התבגר וזורם איתי בקלות, לרוב.
השבוע שאחרי, טוב… זה היה כבר סיפור אחר. הגדולים הצטרפו לחגיגת החופש והבהירו לי שככל שהם גדלים גם הצרכים שלהם גדלים ושככל שאני רוצה לרצות לרצות את כולם, זה פשוט לא יצליח, תמיד יהיה מישהו שירצה יותר תשומת לב ויגרום לי לרגשות אשם שבגללי הוא לא נהנה.
“אז מה התוכניות שלנו לחופשה???” רשמתי על הלוח שצבוע על קיר המטבח/סלון והילדים הכתיבו לי את ה – wish list שלהם. רוב המקומות היו מקומות סגורים שהסתכמו בדבר אחד משותף, כולם מוזיאונים.

כמו אמא טובה, הראיתי לילדים שאני עושה הכל למענם והרשיתי לעצמי לבחור את המקום הראשון לביקור משפחתי משותף. הבחירה שלי היתה New Museum שנמצא בצ’יינה טאון (למרות שהם קוראים לזה סוהו) ומציג Contemporary Art. התערוכה שמוצגת שם ומשכה את תשומת ליבי היא “Carsten Höller: Experience” . קרסטן הולר היה מדען והחליט לפנות לאומנות. התערוכה שלו משלבת שימוש בפסיכולוגיה ופיסיקה ליצירת חוויה של זמן ומקום/חלל. בכניסה, מבקרים יכלו לבחור לחבוש משקפת שהופכת להם את העולם (והמיצגים) מלמעלה למטה ומאפשרת להם לחזות בכל המיצגים בצורה הפוכה. היה מעניין לראות את המבקרים שבחרו לשים את המשקפות הללו על העיניים מדשדשים ברחבי המוזיאון נמצאים ובוחנים, אבל אחרת.
אנחנו עלינו לקומה העליונה לצפות בקרוסלת המראות שבכל פעם 4- 6 מבקרים יכולים לעלות עליה (ילדים מעל 40 אינצ’ מורשים לעלות), משם הזדחל תור למגלשה מהירה שבאמצעות שקיק שהמבקרים לובשים על רגליהם מאפשר להם להאץ את קצב ההתלגשות מקומה 4 לקומה 2 של המוזיאון ולצאת מהמגלשה לאחר צווחת אדירים, או חיוך מטופש לחלל שבו האור מבזיק בלבן כמו ברחבת דיסקוטקים, כשעל הרצפה רובצות חיות ענק צבעוניות, ועוד הפתעות. ילדים ומבוגרים שבחרו להתגלש (לא כמו אמא-mommy הפחדנית וילדיה), טענו שהיה סוף הדרך, הבעל טען שזה היה בכלל לא מפחיד. הילדים לא ממש קנו את האטרקציות וחוץ ממני והקטן אפאחד לא ממש התלהב עמוקות מהתערוכה ומחיר הכרטיסים. אני עדיין חושבת שלא בכל יום רואים קרוסלה ומגלשה בתוך מוזיאון, לי זה עשה את זה. תמיד אני שואלת את עצמי מה הופך את האסלה, או המגלשה, או הקרוסלה לאומנות והתשובה שלי היא שאם שמו אותן שם, אז מישהו איפשר לזה להיות אומנות….יום אחד הגיגי הסתיים וגלשנו ליום אחר – הילדים הצביעו ברוב קולות למוזיאון האומנות לילדים Children Art Museum CMA.

CMA  היה תמיד אחת מנקודות החן האהובות עלי לביקור עם הילדים בעיר, זה לא מקום גדול וגם לא כל כך מוזיאוני, אבל תמיד נהנינו ממבחר החומרים והאפשרויות שהיו לילדים לבחור במה בא להם ליצור, ואם כל זה לא היה מספיק היה ניתן להוציא מרץ בבריכת כדורי הפילטיס הממוגנת.





לפני מספר חודשים ה- CMA  ארזו חפציהם ועברו מהחלל הצפוף והחמוד ברחוב – Lafayette בסוהו לחלל ניו יורק רחב ידיים בטרבייקה. הביקורות שיבחו את החלל החדש מברונקס ועד סטטן איילנד, הצלחה! נפלא! מקסים! מוזיאון לתפארת ניו יורק. והאמת? אני מסכימה עם הכל, מוזיאון מק-סים, רק שאיך אומרים הייתי שם בזמן הלא נכון עם הקהל הלא נכון. במקור תכננו להגיע לשם הבעל ואני עם הילדים, אבל הבקשות הכריעו ונסעתי לשם עם הילדים בלי הבעל. הגענו לשם ברכבת הכחולה ב- 12:30 בצהריים, חצי שעה לאחר פתיחת הדלתות לקהל הרחב והצטרפנו לצפיפות שאחזה בנו מכל עבר. האפשרויות? הן אינסופיות!!! בכניסה יש חדר מלתחה וחניית עגלות, אזור לאכילה (צריך להביא אוכל מהבית) ומשם אזור שלם לקטנקטנים. קוביות ענק, ארגז חול בשיטה האמריקאית שמותר לשפוך בו חול על הרצפה, חומר אלסטי גואי ומצחיק שמשפריץ גלגולי צחוק מכל ילד (כמעט) ועוד אינספור תחנות יצירה, בכל שולחן יש בופה חומרים שההורים והילדים מוזמנים לבחור וליצור. ליד כל שולחן נמצאים סינרים למי שמעדיף שהקטנטנים לא יתלכלכו, יש חדר שירותים עם שולחן החתלה רק עבור אורחי המתחם הזה ומדי יום מ- 9:30 יש פעילויות יצירה לקטנטנים. לגדולים יותר יש אינספור תחנות יצירה, שוב בשיטת הבופה. צוות המוזיאון דואג שיהיו מספיק חומרים ודואג לניקיון, אבל לא מפריע/משפיע על יצירות הילדים וההורים. קצת מזכיר את השיטה הזורמת, הילד בוחר לאן ואיך. מאחורי כל פינת יצירה יש בעצם הצעה לבחון את היצירה דרך עיניים של אומן או זרם אומנותי, מי שמעוניין מקבל הסבר, מי שלא, לא. במתחם הזה יש ברזיה ענקית שזמינה לכל המתכלכלים. מעבר לפינות היצירה יש סדנאות בנות 45 דקות ברישום מוקדם – לכן בידקו את הדפים ליד שולחן הסדנה, יש עוד חדר מקסים שמזכיר קצת בר שבו הילדים יוצרים בפלסטלינה, יש חדר מוסיקה בו הילדים יכולים ליצור יצירה מוסיקלית שנשלחת אל חשבון האימייל שלהם, בחדר המדיה הילדים יכולים ליצור סרט וידאו באמצעות דמויות פלסטינה, והחשוב מכולם, קודש הקודשים, חלל כדורי הפילטיס שמאפשר לילדים לקפוץ ולזחול. גם שם התור היה בלתי נסבל, אבל הבחור שהפעיל את המקום טען שבימים רגילים זה לא ככה. כשמסיימים לקפצץ הילדים יכולים לבחור להתגלש במגלשה הירוקה בחזרה למוזיאון. אם הילדים שלכם רגישים לרעש, או סתם נמאס להם מההמולה, אין בעיה, ניתן לבחור בחדר, לסגור את הדלת, להתיישב על הספספל ולקרוא בשקט ספרים. יש הרבה הורים שיחבקו את מי שהמציא את החדר הקטן הזה. לגדול ולאמצעית אפשרתי לזרום בין שלל החדרים בחופש גמור. הקטן היה צמוד אלי ובכל חדר מצא כל כך הרבה גירויים ועניין.  הגדולים קצת הלכו לאיבוד בכל הרעש והבלגן ואני מודה שזה היה אחד מהימים האומללים בחיי, הרגשתי שאני נמצאת בחלל כל כך מקסים, עם כל כך הרבה אפשרויות אבל אני רק אמא-mommy אחת שנמצאת עם יותר מדי אנשים ולא יכולה להתפצל בקלות בין 3 ילדים. הכניסה היא 10 דולר לאדם מגיל שנה, לכן אני ממליצה שתבחנו טוב טוב מתי ואיך אתם מבקרים במוזיאון הזה. ובהחלט לא בזמן חופשות בית ספר, כי מ- The best kept secret,CMA  הפך ל- Worst nightmare….

אחרי שראינו זיקוקים, ואחרי שהילדים קיטרו על כל המוזיאונים שהם בחרו בחירה עצמאית ובוגרת, ואחרי שהם היו גמורים מעייפות מכל ה”להישאר עד מאוחר” של הזיקוקים והפוטבול, ואחרי שהגדול התעקש שאמא-Mommy תיקח אותו ל- mommy playdate  במוזיאון ה Intrepid, אחרי כככככל זה, איך אפשר בלי החבובות? מאז שהגדולים ואני ראינו את הסרט הכל כך חמוד של החבובות הם התאהבו , הרדיו של פנדורה מנגן שירי החבובות והשמחה רבה. ואם חבובות, הצעתי לבדוק את התערוכה לזכרו ופועלו של ג’ים הנסון ב- The Museum of Moving Image בקווינס. היינו במוזיאון המאוד מרשים הזה בשנה שעברה ומאוד נהנינו. מאוד התלבטתי אם לקחת אותם לשם, אבל אחרי שהאמצעית ניסתה להבין איך מתפעלים את הבובות, ואיך לא רואים את האנשים שמזיזים אותן, ידעתי שזו בחירה נכונה.
הילדים מאוד התרגשו לראות את התערוכה. רובה מציגה את פועלו של ג’ים הנסון איך הסיפורים והרישומים מאחורי יצירת כל הבובות ולכן זו לא תערוכה סופר חוויתית, אבל הם כן נהנו לראות בובות מרחוב סומסום והחבובות וכמה סרטים נחמדים. מאידך הקטן ביקש בתדירות מאוד מאוד גבוהה שנזדכה על המעילים, נניע את האוטו, נשלב להילוך drive ויאללה בחזרה לברוקלין. לפני שנעננו לקראיתו והפצרות הקטן ללכת הביתה, צפינו בקולנוע של המוזיאון בסרט חצי תיעודי ומשעשע שכלול במחיר הכניסה למוזיאון. הסרט מציג קליפים של קטעים נבחרים וכמובן מצחיקים מאוד הדמויות מרחוב סומסום. רוב הקטעים מתוכניות אירוח למבוגרים ובעלי הומור יותר שנון, בסוף יש גם מקבץ של קטעים יותר קלאסיים שבמשך שנות השהות שלי כאן למדתי להכיר ואת חלקם אפילו הכרתי מהילדות של רחוב סומסום וקיפי. בארוחת הצהריים על שניצלים והמבורגרים שאלתי את הגדולים מה הם למדו. הם אמרו שכלום ואז פרשו פנינה אחרי פנינה איך משתמשים בבובות ואיך מייצרים את האשליה כדי שלא יראו את המפעילים ומי זה ג’ים הנסון, אז כן! הם למדו הרבה, וצחקקו לרוב, כך שההנאה היתה רבה.
והקטן? רוצה הביתה.




ביננו, הרבה מוזיאונים, אבל המנצחת ובגדול היתה החנות השכונתית. Barnes & Nobel. הם ביקשו B&N, היה כיף, היה רגוע, אף אחד לא התלונן ואף אחד לא רצה לחזור הביתה. זה היה היום השלו והנעים ביותר לשהות שלי איתם לחופשת החורף. נקודה. אז בפעם הבאה תזכירו לי שאין צורך בהפקות ענק, כל מה שהם רוצים זה רק רק קצת תשומת לב.

 


 

American Girl – Part 2


עברה שנה מאז שאמריקה הבובה הצטרפה למשפחה שלנו. אמריקה היא בובת אמריקן גירל, אותה רוכשים ביותר מדי כסף בחנות האדומה שב- 5th Ave ורחוב 49. אני מודה שאם האמצעית היתה מבקשת מאמא שלה לפני שנה את הבובה ליום ההולדת היא היתה נענית בשלילי בזנטי (הייתי מוכנה לשקול השתתפות סולידית). יש לי בעיה להוציא על בובה 100 דולר,(וגם 30). מכיוון שהדודים והסבתא בחרו לפנק אותה בבובה ליום ההולדת השישי של חייה היא לבשה ביום הולדתה השישי את מיטב מחלצותיה אחזה בידה של אמא-mommy ויצאנו לבחור את הבובה. עומדות מול אקווריום עתיר בובות, כל ילדה בוחרת את בחירת לבה, זו שדומה לה בצבע השיער, העיניים, או זו שהיא היתה רוצה להיות. וכך הצטרפה אמריקה אל חיינו לפני שנה. האמצעית בניגוד לאמא שלה יודעת בדיוק מה היא רוצה. אמא-mommy נכנסת לחנויות בוחנת, בוחשת, מהרהרת ולא ממש יודעת. האמצעית נחושה, נכנסת מסמנת בחמש דקות: רוצה את זה, את זה ואת זה ובזה נגמר הסיפור. כששאלנו אותה השנה מה היא רוצה ליום ההולדת היא ענתה בנחרצות: ללכת לשתות תה עם אמריקה. התלבטתי, הרהרתי, בחשתי, בדקתי ובסוף חזרתי לבעל עם המסקנה, ללכת לבית קפה, או לקפה המפואר של אמריקן גירל עם כל ה- הוו הה oohhh ahhh יעלה אותו הדבר ולכן הזמנתי מקומות לנסיכה שלנו, לסבתא  שהגיעה לכבוד יום ההולדת של הגברת ולאמא-mommy שלא תפספס אף הזדמנות עיתנואית לסקר את הנס של חוויית הסעודה במקום הבלתי נתפס הזה.

ביום ראשון בצהריים שלושתנו התלבשנו במיטב מחלצותינו וצעדנו לאט לאט (לאמצעית היו שלפוחיות מהנעליים החגיגיות) לכיוון החנות המפוארת. סבתא קנתה לאמריקה מתנה את Honey שהוא הכלב שאמריקה היתה ממש חייבת, כי בכל יום כשהיא הולכת לישון היא לובשת פיג’מה ש- Honey מככב עליה.

Honey הוא הכלב האמצעי בשורה העליונה

ולאחר שברכנו בברכת ברוכים הבאים למשפחתנו את honey התייצבנו בכניסה למסעדה עם עוד עם רב של נסיכות לבושות שמלות מלמלה, נעליים חגיגיות ואוחזות בידיהן את האמריקות שלהן. נכנסנו אל האולם המפואר והושבנו כלאחר כבוד בשולחן המלכותי, גם אמריקה קיבלה כסא, כסא מיוחד עבורה וגם צלחת וכוס. גם Honey הכלב הצטרף אלינו. האמצעית קיוותה למשהו מלכותי, אבל לא תיארה לעצמה את גודל העוצמה. לכל מפית נקשר סרט וורוד שנוכל לקחת איתנו הביתה, היא קיבלה לימונדה וורודה ושלל פלאשים מצד סבתא ואמא-mommy כולל דיווחים ב- live לאבא, לגדול ולחברים בפייסבוק. היא נכנסה לעולם האגדות, ולאחר מכן השתמשנו בקופסא המקושטת שהונחה על שולחננו ואיפשרה לנו לשחק את משחק השאלות, בכל קופסא היו המון כרטיסי שאלות (כמו בראיון אישי), האמצעית שאלה וסבתא ואמא ענו. המלצרים היו אדיבים ונעימים, הכל היה מקסים, והאמת האוכל היה לא רע בכלל, עם הרבה מחשבה על אוכל שמתאים גם לקטנים וגם למבוגרים. לילדים יש את שלל מאכלי הילדים הרגילים ולמבוגרים סלטים לא רעים בכלל, אני אכלתי סלט עם אפרסק, גבינת עיזים וחזה עוף, סבתא בחרה מרק גזר וג’ינג’ר שהגיע בצלחות גדולה ולידו wrap. וזה אחרי שכבר זללנו עוד מבחר נשנושים של מנות ראשונות. בסוף הגיעו הקינוחים שוקולד מוס בתוך עציץ עם פרח שאפשר לקחת הביתה, עוגיית כוכב וורודה ועוגה. כהרגלנו קשה להרשים אותנו במחלקת הקינוחים, אבל הם מקבלים 2 נקודות על עיצוב וסגנון.


אז גם היא קצת כעסה עלי ברכבת כי רצינו לרשום אותה לחוג שחיה, היא כבר יודעת לשחות, לא ידעתם?
וגם אם היא היתה מאוכזבת כשהיא גילתה שכולם רכשו את בובת הדרדסית שהיא רצתה כל כך, וגם אם היא הטריפה אותי כשהיא הלכה סופר דופר לאט בגלל השלפוחיות ברגליים, אני שומרת מהיום הזה את הניצוץ בעיניים  כשהיא אמרה לי: “אמא זה היה היום הכי טוב שהיה לי בחיים, וחשבתי שיהיה מעולה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה”. יום הולדת 7 שמח אמצעית.

מחיר ארוחה (בוקר/צהריים/4/ערב) זהה 24$ לאדם וכולל שתייה חופשית ככל יכולתכם, מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה. הזמנות ניתן לבצע דרך האתר.

 

 

 

Slumber Party