חופשת חורף בניו אורלינס

photo 1אחחחח ניו אורלינס here we come

מכירים את זה שאתם שקועים יותר מדיי בפרוייקט מסויים ואז כשהוא נגמר אתם פותחים את היומן ומגלים שאולי הייתם צריכים לשים לב יותר תשומת לב ללוח הזמנים של הילדים?
אז כשסיימתי עם פרוייקט כנס המנהיגות (שהיה דרך אגב מעולה!) פתחתי את היומן וגיליתי שאחרי שנים ברציפות שכל הילדים היו על לוח חופשות שונה מבתי הספר והגנים השנה היא השנה הראשונה שכל הילדים יבלו ביחד את חופשת החורף, והתענוג יהיה שבועיים וחצי ועוד יום. כן!

בעודי בודקת שוב ושוב לוודא שאין שום טעות ועם טיקים קלים הסתובבתי אל עבר הבעל שכם לו היה לפטופ על הברכיים ושיתפתי אותו במידע החם: “הידעת שכל הילדים יהיו שבועיים וחצי בחופש מבית ספר?” ואז הוספתי
“אנחנו חייבים לנסוע לאנשהו לפחות ל4-5 ימים כי אני לא בטוחה שהם ואני ביחד באותו בית נשרוד שבועיים וחצי בחורף באזור בו אנחנו גרים שכמות האטרקציות שמרגשת את הגיל שלהם שואפת ל- 3. חברים? כולם עסוקים עם משפחה, חג המולד, עץ, מתנות וכאלה…”

הבעל אמר שאין בעיה והוא אפילו באקסטרה ימי חופש, אבל התכנון עלי. ישבתי, פתחתי את מפת ארה”ב וניסיתי לחשוב לאן משפחתנו העליזה יכולה לנסוע עם רכב, כי להזמין כרטיסי טיסה חודש לפני חג המולד זה לא רעיון חכם.

על החלון ישבתי ולנסות להחליט לאן לחופשה משפחתית כדאי לנסוע חשבתי, פתאום נפל העפרון וזהו סוף הזכרון.

השכנה הציעה שניסע לחופשת סקי. הם נוסעים לחופשת סקי כל שנה. הילדים שלהם קורעים את ההר.

על החלון ישבתי ולהבין איך חופשת סקי עובדת ניסיתי, פתאום שיתפתי את הבעל והבנו ששנינו לא בקטע וזהו סוף הזכרון.

“אולי ניסע לניו אורלינס?” הוא הציע. “דווקא חשבתי על זה, אבל חשבתי שלא תרצה לנהוג כל-כך רחוק”. 12 שעות נהיגה לא כולל עצירות, אוכל ושות’ (עם שלושה ילדים/טרמיטים יש הרבה כאלה). “ניסע בלילה” הוא הציע

וכך התחיל המסע לניו אורלינס. אני סגרתי דירה, סגרנו פגישה משפחתית בה כולם הביאו טבלטים וניידים וקראנו מה יש לעשות בעיר, כל אחד הכין רשימה, גם הקטן. האמצעית טיפסה על הכסא ועם גיר רשמה על הקיר.לוח את כל הבקשות של כולם. בהחלטה משפחתית החלטנו מה נשאר ומה לא, רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: גשם, כי בדרך כלל לא ממש יורד שם, בדרך כלל…

ביום ראשון אחרי ארוחת ערב העמסנו את החללית במזוודות, אוכל, ילדים, הורים, מצב רוח טוב ואפילו מוסיקה ישראלית ויצאנו לדרך. בצפון קרוליינה שמענו גזוז, בג’ורג’יה שמענו ריטה ורמי בהופעה חיה, באלבמה שאלוהים ישמור לא נגמרה שמענו שלמה ארצי ואיפה הילד ועם עלות החמה הגענו לניו אורלינס החמימה והרטובה.

אז מה היה לנו שם?

אם אתם מגיעים לעיר שלא בתקופת המרדי גרה, שזה כנראה לא רעיון טוב להגיע לשם עם ילדים בתקופה הזן, אז הסיור ב- Mardi Gras World הוא פתרון לא רע בכלל. בהאנגר ענק ליד הנמל אפשר לנסות תחפושות מהקרנבל, לראות סרט קצר שמסביר על הקרנבל ואז יצאנו לסיור שמסביר איך מכינים את כל הקישוטים לרכבים שנוסעים בקרנבל משלב התכנון עד סיום. זה מדהים כמה עבודה משקיעים בקרנבל של שלושה ימים, ואז מבינים למה באזורים מסויימים בעיר העצים מקושטים בשרשרות שניתלו עליהם.

photo 3

photo 4

הרובע הצרפתי הוא האזור של התיירים, מה יש שם? הרבה חנויות עם בובות וודו, פארלינים מקרמל ופקאן שחלקם טעימים יותר וחלקם פחות, חנויות תבלינים, חנויות מזכרות, חולצות, הרבה גלריות שגם הילדים נהנו לבדוק בהן את האומנות, כמה חנויות של נשק ומטבעות עתיקים/ות וגם הומלסים שמשום מה מצויידים בכלבים תואמים, ביניהם בארים, מסעדות, גלידריות, בתי קפה וכיכר ג’קסון בה מופיעים הרבה אומני רחוב וביניהם הכיף הגדול להקות שמנגנות מוסיקת בראס שהיא המוסיקה של ניו אורלינס – מן גאז מדליק עם טובות וחצוצרות והרבה FUN. כשהשמש יוצאת נסגרים חלק מרחובות הרובע למעבר מכוניות מה שמקל על ההליכה באזור ושיטוט בין החנויות. ליד הרובע נמצא הנהר בסיור לילדים שמסביר על הרובע הצרפתי, המדריכה JILL סיפרה לנו שבגלל העיר בנויה על מי המיסיסיפי היא שוקעת ולא ברור איך אפשר לפתור את הבעיה הזו וכמה שנים היא תישאר איתנו. אז אם עוד לא ביקרתם ותמיד רציתם, אל תחכו….

photo 4 (1) photo 3 (1) photo 2 (3) photo 3 (2) photo 1 (2) photo 2 (6)

photo 4 (2) photo 5 (1)

מה עוד אהבנו?

משחק פוטבול  אמריקאי של קבוצת Saintas ב- Super Dome – זה אחד האיצטדיונים היותר גדולים בארה”ב והוא גם מקורה, כך שאם יורד גשם לא סוף העולם. ובסך הכל זו חוויה להיות חלק ממשחק ספורט בעיקר אם הילדים שלך ובעיקר הגדול בחבורה חובבי פוטבול אמריקאי. יחסית הכרטיסים למשחקים שלהם לא יקרים כמו בניו יורק או ערים גדולות אחרות.

photo 1 (1)

photo 5

אוכל מזרחי מעולה – כשגרים מחוץ לישראל לפעמים רוצים חומוס טוב או פלאפל בטעם של פאלפל. Cleo הוא מצרי שגר בניו יורק ופאריס ובתוך המכולת שלו יש את האוכל הכי טעים שיש. הילדים טרפו, אנחנו ליקקנו את האצבעות. אין!

רחוב מגזין הוא אזור של בוטיקים, מסעדות, בתי קפה והרבה בתים יפים, החנינו את הרכב אחרי ארוחת הערב ויצאנו להליכה ברחובות בין בתים, וחנויות עד שהגענו ל- Sucre שהיא חנות גלידה (ג’לטו) לא רעה בכלל!

וכמובן אין על החוויה של נסיעה בקרונית החשמלית של ניו אורלינס שהיא יחסית דרך נסיעה זולה בעיר, בערים אחרות יקחו פי 5 על כל כרטיס, כך שזו בהחלט הזדמנות לחוות את חווית הנסיעה בקרונית חשמלית וגם לראות את רחוב צ’ארלס שם תראו את כל הבתים העתיקים בעיצוב של הדרום, זה לא יאמן אילו בתים ענקיים יש שם, זה מדהים כמה עושר וכמה עוני יש בעיר אחת ואת שניהם רואין במלא העוצמה, מה שלא תמיד מורגש בערים אחרות.

photo 2 (4)

מה אני פחות ממליצה? Cafe du Monde –  מדובר באחד מבתי הקפה הכי ישנים בעיר שמתפארים בסופגניות שלהם. שום דבר להפסיד. אפשר בהחלט לוותר על הקפה בבית הקפה הסופר תיירותי, עם השירות והאוירה הכי לא משהו בעולם שכולם אומרים לכם ש”אתם חייבים לנסות” בסך הכל סופגניות וקפה לא טעים בכלל – אנחנו הסתתרנו שם מהגשם, אבל הילדים רצו לצאת ואמרו שמלוכלך והמלצרית הגיעה אלינו מאד עייפה אחרי 20 דקות לנקות את השולחן המאד מלוכלך ולקחת הזמנה. היום כשיש yelp יש מספיק בתי קפה אחרים עם קפה הרבה הרבה הרבה יותר טוב ושירות הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טוב. מבחינתנו זו היתה מלכודת תיירים מיותרת. או יותר נכון מקום מסתור לא מוצלח מהגשם.

מה עוד אני לא ממליצה – גן החיות. זוכרים את הרשימה שכולנו הכנו בבית? הקטן לא הסכים לוותר על גן החיות. שוב, כשיש גשם חייבים קצת לוותר וכשהבעל התקשרה ל- tour swamp לישאול אם יש טעם להזמין כרטיסים הם אמרו לו שאם יורד גשם או מאד קר התנינים שהם חלק מתושבי העיר לא ממש יוצאים לטיול. גני חיות הם לא ממש מקום שאני נהנית לבקר בו. יש משהו מאד עצוב בלכידת חיות ואחזקתן לצורך שעשוע בני האנוש. התוכנית היתה שאני והגדול נלך למוזיאון מלחמת העולם השניה שהיה מאד מומלץ, אבל כשהגענו גילינו שהוא סגור בערב חג המולד – מישהי (לא נזכיר שמות..) לא הכינה שיעורי בית… אז הבעל הסתובב, חזר עם האוטו ואסף אותנו והצטרפנו אל החלק השני של המשפחה לביקור בגן החיות. מכיוון שניו אורלינס היא לא עיר שזוכה להרבה גשם גן החיות לא הוציא את הקרנפים, הפילים והג’ירפות. בהתחשב בעובדה שיחסית גן החיות הזה לא כל כך גדול כמו שמתואר באתר, אם יורד גשם תוותרו על החוויה כי לא תראו הרבה מהחיות (בעיקר אם אתם באים מעיר עם גני חיות באמת גדולים) וכשהתשלום הוא מאד יחסית גבוה לא הרגשתי שהיתה תמורה לאגרה. המלצת  immamommy- אלא אם כן הילדים מאיימים בשביתה כללית, תמצאו לכם דרך אחרת לבלות כמשפחה ולא ללכת לסיור תנינים בביצה אם יורד גשם ותמיד לבדוק ערב לפני באתר של המקום אליו אתם הולכים אם פתוח או סגור – לעולם אין לדעת אם בעיר שבה אתם נמצאים הכל סגור בערב חג המולד (או חג אחר)… אבל! לא להתייאש כי העיר הזו מקסימה מספיק כדי להינות מהרבה דברים אחרים ואנחנו בוודאי נחזור לסיור ביצה ולבדוק את מוזיאון מלחמת העולם השנייה.

אם יש מבוגרים שיכולים לשמור על הילדים בהחלט מומלץ סיור ליילי ב-בורבון  street – איזור שמלא במחזות שלא תמיד מומלצים לילדים (הי אמא – למה לאשה הזו אין חזייה), אלכוהול ברחובות והרבה מהברים הם לבני 21 ומעלה. זה לא שלא תראו הורים עם ילדים הולכים שם ברחוב, כי מכל בר עם דלת פתוחה תשמעו להקת ג’ז או רוק שמנגנת בקולי קולות אחלה מוסיקה. אז אם אתם בלי ילדים אין ספק שזה כיף אחרי ארוחת ערב לשבת באחד הברים ולהינות ממוסיקה טובה, אחרי הכל זו ניו אורלינס האמיתית. ואם לא אז כיכר ג’קסון והרחובות שנסגרים לתחבורה ב- French Quarter יספקו לכם מספיק מוסיקה.

שנה אזרחית טובה לכולם!!!

 

2 Years After

IMG_2971

זה התחיל בזה שניתקנו את הכבלים והתחברנו ל- NETFLIX וזה המשיך בלראות את House of Cards. אם לא ראיתם מבטיחה – בלי לקלקל! פרנסיס וקלייר גרים ב- DC ב BROWN STONE שמילא אותי בגעגועים לעיר שלי. אז יצא שתינוק חמוד נולד לו במנהטן לזו שאני אוהבת כל כך, אז באתי לבקר. ופגשתי תינוק מקסים, אמא שלא ממש צריכה עזרה ומנהלת את העניינים יפה מאד. הוא הראה לי את השלכת ב- Central Park ואת הפסלים של פיקאסו וגם את שוק האוכל החדש ממש ליד המקום שעבדתי בו. הוא היה חמוד ושקט, אבל גם רעב. אז בזמן שהוא אכל ואכל אני יצאתי לשוטט בעיר שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, אבל אז נכנסתי ל- H&M ומייד הרגשתי בבית. זו החנות שבה קניתי את כל הבגדים לגדול, לאמצעית ולקטן וגם לאמאmommy שלא הצטרכה יותר בגדים מפוארים מדי בין הליכה בפארקים, בתי ספר ומוזיאנים. CASUAL היה שם המשחק של H&M ומכיוון שהחולצה הקצרה שלבשתי לא היתה חמה מדי, קניתי לי חולצה מפוספסת ובתחושה זבראית יצאתי להינות מהעיר שחיכתה לי עם מזג אויר מקסים, בלי רוח וקישוטי הלואין.

IMG_2967

זה מאד מעניין לטייל בעיר שלי כתיירת, פתאום שמים לב לדברים שלא שמים לב כשגרים שם. למשל ההבנה שאני עוצרת כשהרמזור אדום ומחכה שכל המכוניות יעברו. כשדיירי ניו יורק דרסו אוטובוס צהוב באחד הצמתים עמדתי לי בצד וגיחכתי בהבנה/השלמה שאני כבר לא מכאן. כשחיכיתי לחברה ברחוב 34, הרחתי את הסיגריות, הרחתי את הביוב והייתי בהלם מכמויות האנשים. מדי פעם גם בדקתי שלא גנבו לי את האייפון. כן! בהחלט משהו השתנה בי. אבל בכל זאת אף אחד לא ייקח ממני את האהבה לכל כך הרבה מקומות שהם לא רחוב 34 שאני אחיה טוב מאד בלעדיו.

UNION SQUARE FARMERS MARKET ממשיך לגדול מביקור לביקור, ומלא בהפתעות. הלכתי כמו ילדה בחנות קסמים לא מפסיקה לפקוח עיניים, מימין סיידר חם שבזמנו קניתי ממנו לילדים שקפאו מקור, משמאל סידורי פרחים יבשים, סידורי פרחים מפרחי כרוב, באמצע דלעות ועוד דלעות ועוד דלעות והנה שם אומן מגלף את הדלעת ויוצר פרצוף על פרצוף, גבינות, דגים. פעם זה נגמר בהליכה קצרה, היום זה לא נגמר ויש עוד ועוד.

IMG_3001

IMG_2979 IMG_2972 IMG_2978

המשכתי למעונו החדש של ה- WITNEY – עכשיו הוא נושק להאדסון כשמעליו ה- HIGH LINE, אבל התור של  המוזיאון החדש בסופהשבוע לא מילא אותי בחשק להיכנס, לעומת זאת רציתי לאבד לי ברחובות כמו פעם בהתחלה כשרק הגעתי לעיר שלי ולמדנו לאהוב זו את זו. הייתי משאירה את הילדים עם הבייביסיטר, רצה לרכבת ובלי לתכנן פשוט יורדת בתחנה שהרגישה נכון. עליתי לביקור ב- HIGHLINE אבל הרגליים אמרו שהן כבר היו כאן ולא בא להן על הצפיפות  הזו – זה מקום שצריך ללכת, לא להצטופף, אז הקשבתי לרגליים ולקחתי את המדרגות הקרובות בחזרה למורד הרחוב. זה השתלם כי נתקלתי ב- POP UP GALERRY של MR BRAINWASH בכל פעם הוא מופיע עם גלריה במקום אחר בעיר. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאין אדם שנכנס לשם (לא חשוב באיזה גיל) ולא מצחקק להנאתו ורוצה עוד ועוד. בצ’לסי מרקט שגם הוא ממשיך לגדול עצרתי בשוק האומנים ולמרות הצפיפות של סופהשבוע העמוס בתיירים (אני??) היו שם כל כך הרבה דברים יפים. פנינה קטנה בלב הצ’לסי מרקט. האמצעית הרוויחה שרשרת.

IMG_2982 IMG_2984 IMG_2988 IMG_2983

אז הפעם לא הצליח לי משהו בתחום הקולינרי אבל הצלחתי לשתות שני BUBBLE TEA מסוג הדברים כמו ה GUMMY BEARS שהאמצעית ואני אוכלות, מסתכלות אחת על השניה ולא מבינות למה אנחנו נהנות מהגועל הזה. אז ככה זה עם הבאבל תה שלי ואם הוא בטעם שקדים אז הכי טוב.

IMG_2997

מה שכן note to self לחזור לכאן בסתיו ורק במהלך השבוע, שכחתי כבר שתיירים בניו יורק זה מעייף! (-;

ועד לפעם הבאה, אני אסיים את הסושי ואלך לומר שלום אחרון לעיר שלי.

 

Bike Ride to Boone and the Moon

bikeלפני מספר שבועות קצת לפני שחגגנו את LABOR DAY שזה עוד חג שהאנשים שיש להם בתים ליד החוף, או האגם נוסעים לסגור את הקיץ בסופ”ש ארוך. הם דואגים להוסיף ליד הבית – BBQ עם מרגריטות וחברים, חברים ששמחים שיש להם חברים עם בית שהם יכולים לנסוע אליו בלייבור דיי. אז דווקא אז כשלשכור בית עולה כמו טיסה לירח התחשק לי לארוז הכל ולנסוע לסופ”ש משפחתי.

למרות שבקיץ יצאנו להרפתקה בטנסי והכל היה בסדר, חוץ מהחום הבלתי נסבל, וחוץ מהמריבות באוטו, וחוץ מזה שזה היה טיול של הרגע האחרון אז לקחנו שני חדרים במלון, זה הרגיש שמשהו היה חסר לי. בעיקר הבעל, שבמשך שבוע ישן בחדר ליד עם הבנים בעוד האמצעית ואני חלקנו את החדר שליד במלון. ושלא תבינו היה באמת נחמד, מצאנו אוכל מעולה, עיר מדליקה, הרים, מערות, אבל נשארתי עם טעם של תיקון עולם.

בכתבה שקראתי לא מזמן, חופשה היא מצב שבו לא צריך לארוז אוכל, לא צריך לריב עם הילדים לפני שהם נכנסים לאוטו או שכשמבקשים מהם לצאת מהאוטו, חופשה זה משהו שלא צריך לתכנן חוץ מהמקום שישנים בו והמטוס שלוקח אותכם לשם, ואם אתם נוהגים יותר מדי שעות. זו גם לא חופשה.

“בעל”, אמרתי לו “באה לי חופשה, חופשה עם בית ששנינו ישנים באותו חדר, בלי ילדים שרואים ערוץ דיסני ולא נותנים לנו לראות HBO או NETFLIX עם דברי תועבה ומילים שמתחילות ב- FU, והרים מסביב שאומרים לי – תראי כמה יפה פה. באה לי חופשה שאוכלים אוכל טעים במסעדות שמכינות אוכל מה- FARMER MARKET, חופשה שגם מבשלים ויושבים כולם ביחד בהרמוניה ומשחקים משחקי קופסא”.

“אין בעיה” הבעל אמר וחזר ל- subway surfer

אז פתחתי את ה- VRBO וחיפשתי בית. השארתי הודעה: “האם הבית שלכם פנוי?” בכמעט כל בית בית שהיה בהר שרציתי, שהיה ידידותי לילדים והכיל יותר משני חדרי שינה, וכמובן שלא עלה עשרות אלפי דולרים לסופ”ש המבוקש. כולם ענו לא, אבל אחד ענה כן. הוא הפחיד אותי שאם הילדים שלי ישברו משהו הוא ישבור לנו את הצורה. אמרתי לו שזה בסדר, הם שומעים את זה כל יום בבית של אמאmommy וזה לא ממש מטריד אותנו.

וכך בשישי בצהריים, אספנו את הילדים מיום לימודים קצר בבית הספר, ונסענו עם המיני-ואן הלא cool שלנו, אבל זה שאחראי להפחתת 5% מכמות המריבות באוטו ולעלייה ב- 65% במריבות אחרות באוטו.

בשישי בערב הגענו לבית שבקצה הגבעה בעיר הסטודנטים BOONE בהרי צפון קרוליינה.
BOONE היא עיירת סטודנטים. ה- DOWNTOWN של העיר יושב על חמוקיי האוניברסיטה, כך שבכל מסעדה, בר ובית קפה יושבים סטודנטים פרועי שיער עם לפטופ וחולצת משבצות. הסופ”ש הזה גם היה פתיחת עונת הפוטבול האמריקאי כך שכולם לבשו בגדים צהובים ושחורים לקראת המשחק של קבוצת הקולג’ שתשחק נגד קבוצה אחרת. גאווה.

בחזרה לגבעה.

החננו את האוטו לערב גשום והתחשק לכולם בית. בעוד הילדים בוחנים את ארון משחקי הקופסא (חלק מהכיף בלשכור בית בארה”ב) אנחנו פרקנו את 700 תיקי האוכל ו- 2 המזוודות שהבאנו עימנו. בזמן שהבעל ואני פתחנו בקבוק יין והתחלנו לבשל ביחד ארוחת ערב – משהו שבשוטף לא קורה, הילדים כבר היו שקועים במשחק החיים. משחק חינוכי שמלמד את ילדינו שאם הם ילכו לקולג’ הם ירוויחו 100,000$ וכל ילד נוסף שיוולד להם יוסיף הטבות לחייהם. הממממ – יש לי תחושה שהמשחק הזה לא פותח בארה”ב.

בחזרה למטבח. מכירים את הקטע הזה שהילדים שלכם משחקים ביחד, בלי לריב, הם מצחקקים בהנאה, ואתם יודעים שאם תגעו הכל יתקלקל. אז הבעל ואני שתינו לאיטינו את היין האדום ונתנו לארוחה להתבשל לאיטה – איך הבעל אומר: IF IT AIN’T BROKEN DON’T FIX IT

VINTAGE – שבת בבוקר יום יפה (ענני הגשם התפוגגו ולא חזרו עד סוף החופשה), ואמא שותה המון קפה, ואבא ישן המון המון, המון המון, ואף אחד לא ממהר לחוג בשום מקום… ואז נסענו בעצלתיים ל- DOWNTOWN BOONE הלכנו לחנות הקפה האהובה עלינו. שוב שאלנו את עצמנו למה בעיירה שכוחת אל אפשר להכין קפה כל כך טעים ואצלנו בפרבר כל הבריסטות מצליחים לקלקל אותו?

חלון הראווה של חנות הוינטאג’ משך אותי כמו פרפר אל האור, נכנסתי פנימה, 2 דקות אחרי כשמצאתי את מעמד העיתונים במחיר שרציתי, אחרי חיפושים של שנתיים, הודעתי לכולם שנשארים לחפש מציאות. הגדול רטן. במקום להתרגש, שלחתי אותו לאתגר שידגדג את הסקרנות שהתפוח האלקטרוני לקח ממנו: “אם תמצא משהו ב- עד 10$ שאתה אוהב זה שלך. GO! “המשפחה התפזרה בין כובעים, שלטים, כוסות, טלפון עם חוגה, בגדים, צעצועים, צלחות פיירקס משנות ה-70, סוסי נדנדה ואלפקה אחת.

יצאנו עם שלל שהעלה חיוך אצל כל חברי המשפחה והלכנו לאכול במקסיקנית.

 

unnamed (1)

unnamed

boone boone1

ואם הזכרתי חיוך אצל כל חברי המשפחה, זה נעשה משהו קצת יותר נדיר – החיוך. יותר שכיח הן התלונות ל”למה עושים, או למה לא עושים?” פעילות מסויימת. אז הנה עוד מקום שהופיע חיוך פנימי ומשפחתי. שבועיים קודם לכן, אחת האמהות סיפרה לי על מקום שבו נפגשות וירג’יניה, צפון קרוליינה וטנסי. ולחצה על הכפתור שנקרא “גם אני רוצה!!!!” שם בין רכסים, נמצאת עיר קטנה, אפילו ממש קטנטנה ושמה דמסקוס. ומעליה רכס הרים וברכס הזה נמצא שביל אופניים CREEPER TRAIL. מסלול של 17 מייל בירידה מתונה ובסופו נסיעה במישור שעוברת בשדות ובעיר הקטנטנה. העיר בנויה מחנות גלידה, שני דיינרים מהוהים וחנויות אופניים. ואנים עולים במעלה ההר עם אופניים ותיירים מקומיים ויורדים לבדם. אז החנינו מול חנות האופניים, נכנסנו פנימה, הבחור הצעיר, בקושי בן 16, נתן לכל אחד מאיתנו זוג אופניים וביקש שנבדוק שהן אכן מתאימות לנו. ועכשיו הוידוי! זו הפעם הראשונה מזה 29 שנים שאמאmommy רכבה על אופניים. לפני הסופ”ש יצאתי לכמה סיבובים קלילים על האופניים של הגדול בחנייה. וביום הגדול, האמא של העסק, אשה עם מבטא דרומי כבר העלתה אותנו למעלה ההר בעודה מזמינה סנדוויץ שיחכה לה בדרך חזרה בסאבווי.

creeper trailsbike2

 

נשפכנו עם עדר רב של משפחות וזוגות מאוהבהבים אל קצה הגבעה. החנות שלנו היא ליד גשר 46, אמרה האמא-נהגת במבטא דרומי כבד, עשתה רוורס ונסעה לאסוף את הסנדוויץ’ שלה מ-סאבווי. אנחנו נשארנו שם והתחלנו לג’עג’ע. 10 דקות אחרי קבענו עם הילדים להיפגש בגשר מספר 5 ונפנפנו לשלום לענן האבק. אני הייתי צריכה קצת זמן לעבוד על שיווי המשקל. אבל שעה אחר כך, זה כבר הרגיש אחרת. בעיקר משיחה פנימית שניהלתי עם הפחד והזכרתי לו שבגיל 10 האופניים האדומות שלי היו חלק מהיומיום, הייתי יוצאת לטיול וחוזרת כשהשמש שוקעת, מקפצת מעל פסי ההאטה שרק נוספו לכבישי הארץ ומקנחת בירידה התלולה כשהרגליים נמתחות לצדדים וצועקת ווווווייייייי. ואז הכל חזר, בעיקר הרוגע. ואז הקטן נפל. טוב בכל זאת אי אפשר טיול אופניים בלי איזו ברך מדממת. אבל סוף טוב הכל טוב, לאט לאט כל אחד מאיתנו מצא את הקצב שלו, חלק נסעו מהר, חלק שמרו שהקטן יישאר עם מוטיביצה וחלק פשוט נזכרו שאופניים זה חופש.

מקווה שהוספתם לפנקס כמה רעיונות לטיול הבא. תזכרו שאנחנו הגענו לשם בסופ”ש ארוך אז היה יותר עמוס, אבל לא נורא, אם תבואו בזמן פחות עמוס בהחלט שווה, רק להתקשר מראש ולהזמין אופניים ונסיעה למעלה ההר, לא צריך לשלם עד שמגיעים, או שתביאו את האופניים משלכם, גם זה עובד. בנובמבר כבר קר מדי. כמה זמן המסלול? בערך 2.5-3.5 שעות. רק קחו בחשבון שאם נסעתם למעלה עם שאטל אין דרך חזרה מלבד ברגל או באופניים.

 

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

Spring Flowers

photo 2

הקטן ואני נוסעים במכונית ביחד ל-Y  “‘קטן, תראה כמה הכל יפה עכשיו באביב”

“נההה” הוא אומר, נשמע בדיוק כמו הגדול והאמצעית, חסר התרגשות, “את יודעת שאני לא אוהב פרחים”.

“כן…” אני עוצרת רגע מארגנת את המחשבות””אבל…(עוצרת לעוד רגע) אתה יודע?” אני שוב מנסה, “לכל מלה בעברית יש שורש, זה הלב של המלה שתמיד נשאר: פרחים, פרחנו. והשורש של המלה פרחים מורכב מהאותיות פ’ ר’ ו-ח’. ואתה יודע? תוך כדי השיחה שלנו פתאום גיליתי משהו מעניין…לפרח יש שתי משמעויות. המשמעות הראשונה למילה פרח היא שבאמת הפרחים גדלים, ופורחים. אבל יש גם משמעות נוספת. ששמעת בכל מיני סיפורי שסיפרנו לך על הפרפר שפרח ונעלם. לפרוח זה גם להיעלם. אחרי שהפרחים פורחים, הם נעלמים ובמקומם באים העלים”.

“נכון…” הוא עוצר ואני רואה במראה את העיניים הכחולות מקשיבות בסקרנות.

“אבל תחשוב על זה… ” המשכתי, “אחרי שהפרחים יפרחו ואז יפרחו ויעלמו, במקומם יבואו העלים הירוקים וכל הצבע החום/אפור של החורף יתחלף בירוק, ויהיה לנו צל והכל יהיה שוב כל כך יפה, ואחר כך הצבע של העלים ישתנה לכתום ואדום וצהוב, אז בכל זאת זה טוב שיש פרחים”.

“אמא-mommy, אני אוהב סתיו” הוא אומר, “העלים נושרים על האדמה ואני יכול לקפוץ עליהם ולהשתולל”.

שנינו שתקנו ואז קטן התעורר ואמר בהתרגשו

ת: “אמא-mommy, גיליתי משהו!”

הקשבתי בשקט בעודי מנענת בראש כדי שידע שאני מקשיבה ולא שטה לי במחשבות.

“אני מכיר עוד מילה עם השורש פ.ר.ח! המילה – אפרוח!. גם האפרוח פורח מהביצה וגדל ואז התינוק נעלם ובמקומו מופיעה תרנגולת, או תרנגול”.

דמעות של אמא-mommy

 חג אביב שמח לכולם עם הרבה פריחות, מעט אלרגיות והרבה דמעות של אושר.

photo 1

 

 

 

NY Snow vs NC Snow

snow1

לפני שעברנו לצפון קרוליינה אחד הדברים שהכי קסמו לי במעבר היה מזג האויר. Mild – זו המילה שכולם השתמשו בה כדי לתאר את מזג האויר. 4 עונות – גם בביטוי הזה השתמשו הרבה. וזה באמת נכון חם פה הרבה יותר מבניו יורק, כשהם מתחילים ללבוש מעילים, אנחנו עוד מסתובבים בחולצות קצרות, או ז’קט וצעיף בשביל הפוזה.

אז בשנה שעברה כשהתקשורת רעשה מסופת השלג שמתקרבת אלינו ובתי הספר נסגרו, ישבנו בבית וחיכינו. למחרת בבוקר כשפתחנו את הדלת וחיכינו לשלג הגדול. בקושי שני סנמטימטרים היו שם. אבל מי שכן היה איתי 3 ימים בבית היו הילדים. מכיוון שאין פה הרבה ימי שלג אין את התשתיות שיש בניו יורק לפנות את השלג במהירות מהכבישים ואם יש קרח על הכבישים בגלל הטמפרטורה הנמוכה, אף אחד לא רוצה על הראש שלו תאונה של אוטובוס צהוב בדרך לבית הספר. אז סוגרים. שבוע אחרי אנקדוטת השלג – כשוחרי קרבות שלג עקובים מרגליים רטובות וקפואות בעיר הגדולה הבעל ואני גיחכנו כשהודיעו שסופה קריבה ובתי הספר יסגרו בצהריים. אם אחרי 24 שלמות הגענו למספר סנטימטרים אל חשש! מסגרות החינוך נסגרו באותו יום בצהריים. אספתי את הקטן מהגן, וכמו פולנייה טובה עצרתי בסופר בדרך הביתה לקנות לחם וחלב כדי שלטרמיטים שלנו יהיה מה לאכול כשהשלג יבצר את ביתינו. 20 דקות אחרי חלב ולחם ועוד כמה דברים שהייתי ממש צריכה, יצאנו הקטן ואני מהסופר וחשכו עיני. הרכב שלנו היה מכוסה ערימות עצומות של שלג וכל הכבישים מסביב שתמיד זורמים ומאפשרים לנו להגיע ממקום למקום בחופשיות – נפקקו. התקשרתי לבעל ואמרתי לו: “זה רציני! צא עכשיו”. וכך עמדתי במשך שעתיים וחצי מרחק של 10 דקות נסיעה מביתנו. באותו זמן שאני באוטו עם הקטן מתפללת שכח עליון יפזר את הפקקים והשלג שנערם על הכביש, האוטו של הבעל נתקע והוא נאלץ להשאיר אותו בחניון בצד  וללכת ברגל הביתה. מי יודע מתי ישוב. אם אתם זוכרים שיתפתי בעבר שבחלק מבתי הספר באזור שלנו לוח שנת הלימודים עובד אחרת לגמרי –  הילדים נמצאים 9 שבועות בבית ספר ו- 3 שבועות הילדים בבית, לכן באמצע החורף הוא והאמצעית היו בקיטנה. ובאותו יום גם כן.

כך שהסטטוס לאותו רגע שבעלי צועד הביתה ואני במכונית עם הקטן נראה כך על לוח המצב: – האמצעית הגיעה הביתה בזמן שאני נכנסתי לסופרמקרט עם אמא של חברה שהחזירה אותה מהקיטנה. – אני באוטו עם קטן אחד, לחם וחלב (לפחות לא נרעב) – בעלי צועד ברגל ממקום עבודתו לקיטנה בה נמצא הגדול אליה אינני יכולה להגיע כי השלג גורם לכולם להחליק בעליות ובירידות בכבישים.

למזלי המכונית שלי שיתפה פעולה בעליות שכל המכוניות האחרות החליקו ונאלצו לעצור בצד ושעתיים אחרי הגעתי הביתה והתאחדתי עם האמצעית. הבעל הלך והלך עד שהגיע לקיטנה של הגדול ושניהם הלכו בשלג עוד כשעה הביתה.

הסופה הזו לימדה הרבה ותיקי שלג מניו יורק ושיקגו וויסקונסין ונברסקה שכשיש שלג בצפון קרוליינה הם צריכים להישאר בבית ולא לנהוג. למה? כי אין את התשתיות שיש בארצות השלג בעיקר אם הסופה תופסת אותנו בהפתעה. נקודה.

אז ביום רביעי כשקמתי מוקדם לבוקר של פעילות הבנתי שטיפטופי שלג עקשניים שיורדים בחוץ ישאירו את ילדינו שוב בבית. התוכניות בוטלו והחלטתי לנצל את זה שהכבישים ריקים ולקפוץ לגיחה מהירה בחדר הכושר. חדר הכושר לא כל כך רחוק מהבית שלנו, אבל לפתע כשהבנתי שהשלג לא הולך להפסיק לרדת בעקשות וערימות שלג החילו להיערם במגרש החניה הלב שלי והבטן שלי החלו לפעום. אני מודה ששאלתי את עצמי אם אני לא צריכה להסתובב ולחסוך לעצמי שעתיים וחצי ברכב בשביל שעה בחדר הכושר. אבל נכנסתי, ועליתי על המכשיר החתיך שלי שמזיז את הרגלים במן ספירלה מצחיקה שכזו ונתתי לחששות שיצרו ערוצי החדשות המקומיים סביבי להאיץ את פעימות הלב שלי עם כתבי שטח שנוהגים ברחובות הערים סביבנו ומדווחים בהתרגשות על כמויות השלג שהם רואים ברחובות. אוחחח איך שאני עבדתי מהר באותו בוקר כדי להגיע ליעד שרציתי. וכשהגעתי ירדתי מהמכשיר – צילמתי אותו עבורכם למזכרת ואצתי לאוטו שכוסה בשכבה נכבדה של שלג ואמרתי לו שהוא יקח אותי יפה הביתה ואם לא, אז לא נורא, יש הרבה אזורי חניה נרחבים בדרך הביתה ובסך הכל תוך שעה הליכה אני אהיה בבית. לאוטו ו- אמא-mommy שלום. אבל אני מודה שהמחיר כבד מדיי. על כל יום שלג אנחנו מקבלים את הילדים איתנו בבית לשבוע. sno3 sno2

אז כן אני מעדיפה את הטמפרטורות של ה- state החדשה שלנו, אבל לא מעריכה את ה- mind state שאני נמצאת בו כרגע אחרי שבועיים שהילדים ואני תקועים ביחד בבית… טוב… לפחות שיגרפו את השלג…

sno4

אביב! אני מוכנה.

 

Green Culture

museum

כשעברנו לברוקלין אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לראות, יותר נכון לבלוע את כל מה שיש לעיר הגדולה להציע. הבלתי נגמר הזה מילא אותי בהתרגשות שאני לא יכולה לתאר במילים. בכל שנות חיי בניו יורק תמיד הרגשתי שזה חלום, מצד אחד זה גרם לי להיות כאן ועכשיו עם כל חוויה, 100% תחושות ורגשות ומהצד השני תמיד היה בי את הספק שתיכף בת הכפר הקטנה תתעורר וניו יורק לא תהיה שם, שכל מה שראיתי היה בעצם חלום וזו לא באמת אני שם. והיום כשניו יורק רחוקה שעה טיסה ממני, אני עוצמת את העיניים ויכולה לראות את ה- east river וה- skyline המיוחד של העיר שלי. במציאות החדשה, זה כבר לא נראה חלום שאני לא שייכת אליו, זו מציאות חמימה יותר וירוקה הרבה יותר. בתוך כל הירוק הזה הרגשתי שלא אצליח למצוא את הגלריה או המוזיאון שירגשו אותי, אז ויתרתי. במקום זה, בחרתי להיות עם האגמים והטבע ובעיקר בחרתי באנשים. בשנה האחרונה הכרתי המון אנשים מעניינים. המון אנשים עם סיפורים שפעם, כשלא ידעתי לשאול שאלות ולהקשיב פספסתי אותם בדרך, והיום כל סיפור מעלה אצלי עוד ועוד שאלות. עם רבים מהם חווית הרילוקשיין היתה מקום להתחבר. רבים מהאנשים שפגשתי שנולדו בארה”ב נולדו להורה יוצא צבא, או הורים שכחלק מדרישות התפקיד שלהם המשפחה עברה כל 3, 4 שנים למקום אחר, state או מדינה. אינסוף חוויות, חברויות ופרידות, ומעל הכל המעברים לימדו אותם איך הם יכולים להתחבר מהר ולהתנתק מהר במעברים הרבים. ואז חוזר המשפט הבא: וכאן אני כבר 10-20 שנה. מה יש כאן במקום הזה שכל הנודדים נשארים?

אני עוד לומדת את הקסם של המקום הזה שטווה מסביב לנודדים את חוטי הרשת. אני לומדת להתרגל בחזרה לטבע, לנהיגה כדי לקחת ולהחזיר ולהיפגש, למתיחות בחדר הכושר כשאני מסתכלת על הירוק ולא מאמינה שהירוק הזה לעולם לא ייגמר ולהליכה השבועית עם השכנה והלברדור שלה סביב הירוק כדי להתנתק משגרת העבודה והילדים, ואז בתוך כל הירוק הזה הרגשתי צביטה של געגוע לאומנות ולתרבות, רציתי גם קצת מזה.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכשאני רוצה שמשהו יהיה חלק מהחיים שלי אני צריכה לפנות לו מקום. אני צריכה לפנות לו מקום במחשבות שלי ואני צריכה לפנות לו מקום ביומן שלי. וכנראה שמישהו בארגון שאני מתנדבת שמע את המחשבות שלי כי לשנה החדשה קיבלתי מנוי משפחתי למוזיאון האומנות בראלי.

המוזיאון ואני ניהלנו רומן במשך שנה וחצי. הרומן התחיל בהליכה בפארק הפסלים שמסביב למוזיאון עם המשפחה. היה יום סתיו יפיפה והילדים ואנחנו נהננו לצעוד ביחד בפארק ולבדוק את הפסלים השונים. זה המשיך בכמה פגישות עם חברות שהתבטלו בכל פעם מסיבה אחרת ולבסוף אחת החברות שלי, החליטה לעשות קורס במוזיאון שיאפשר לה להדריך קבוצות במוזיאון. ביקשתי להצטרף לאחת ההדרכות. ובאחד מערבי שישי נכנסתי למוזיאון שוקק חיים. בכניסה היו שני אירועי התרמה ועוד אירוע במסעדה שכלל להקת גראס ואוכל לא רע בכלל. שוקק חיים זה משהו שהרבה פעמים קשה למצוא באזור הירוק שלנו ולכן בכל פעם שאני נתקלת בחוויה כזו זו תזכורת עבורי שלפעמים שיש כאן חיים, אני רק צריכה למצוא אותם.

1185776_10151756842448941_1584211400_n

עם התזכורת הזו החלטתי בשבוע שעבר לקחתי את האמצעית והקטן ל- Nasher Museum באוניברסיטת Duke ב- Durham. הסיבה – Miro בא לבקר את המוזיאון, והמוזיאון הזמין משפחות ליום פתוח שכלל פעילויות יצירה ומופע פלמנקו לילדים. Miro לא הצליח לשכנע את הילדים שהיצירות שלו מספיק מרשימות, אבל הפלמנקו דווקא כן, ואמא-mommy שאפה אומנות לרווחה.

3

1

מכיוון שהיה יום יפייפה החלטנו לדחות את הסנדווצ’ים שארזתי ולבדוק את ה- Food Truck Rodeo שהיה בסנטראל פארק של Durham. סנטראל הוא כן, אבל יותר פארקון מפארק, ובכל זאת תמיד נחמד לראות את האהבה הבלתי נגמרת של המקומיים ל- food trucks. הילדים גוועו ברעב ולכן התחלנו בקינוח שוקו עם צ’ילי בליווי מרשמלו עבודת יד שכולנו רצינו לחבק חזק חזק, ומשם עברנו לתור הקצר (תודה לאל!) של הפיצה שהיתה לא רעה בכלל. קינחנו בקצת משחק בגן השעשועים בלי מעיל וחזרנו הביתה עייפים ושבעים מאוכל ותרבות.

54

2223

 

The Good Old Pita Smell

pita2   

פעם, ממש מזמן כשהוא ואני עוד לא היינו נשואים וגרנו כמו כל זוג צעיר ברמת-גן מצאתי עבודה במנפאואר. בכל בוקר הייתי לוקחת את האוטובוס מהרוא”ה פינת חיבת ציון לרחוב הרצל והולכת ברגל לז’בוטינסקי 90 ומשהו לבושה בחולצה לבנה ומכנס כהה. אין לי מושג איך הרחוב הזה נראה היום, אבל אז הרחוב קושט באינסוף מאפיות, או לפחות ככה זה הרגיש מדי בוקר. ברגע שהרגליים נגעו ברצפת הרחוב החלה המלחמה היומית שלי בריח הבצק. הריח הזה שלוקחים עמוק עמוק אל תוך הבטן, המוח מסתחרר ומוציא אחחח ארוך ואז הרוק ממלא את הפה, ואני יודעת שכל ביס כזה שווה אינסוף קלוריות ובתור מישהי שתאלץ להילחם כל חייה בקלוריות שאפתי את הריח והמשכתי ללכת שיכורה מריח הבצק האלים אל המשרד. כן אני אוהבת את ריח הבצק יותר מגלידה ויותר משוקולד, או לפחות אם אפשר לשים קוביית שוקולד מריר בלחם, או פיתה טריים טריים אני לא צריכה הרבה יותר. ונחזור להיום. בארה”ב אין בצק טעים. יש בצק אלים. בצק שלא יודע לדבר אלי, בצק שיכול להישאר בחנות, ואני ממש בסדר עם זה. אז התרגלתי. לא ממש מנסה לטבול לחם יבש בשמן זית ובלסמי, מדי פעם נופל עלינו איזה לחם טעים, אבל את הריח הזה אני שומרת לביקורים בישראל כשאני נכנסת לסופר ועומדת ליד איזור המאפייה או כשאני משוטטת ברחובות יפו, או ירושלים.

ואחרי שנה בצפון קרוליינה חזר החשק לנסות ולבדוק מקומות חדשים, מקומות שמחזירים את הטעם לחיך, מקומות שגורמים לעצום עין ולהשמיע גרגור קטן בגרון. מקומות שמציגים אומנות ואני עומדת לבדי מול תמונה ומחייכת. לפעמים בתוך מערבולת החיים צריך לאמר לא לדברים אחרים כדי להחזיר את הדברים שאנחנו אוהבים אל תוך החיים. ואז בסוף פגישת אימון הלקוח מספר לי על האוכל ההודי שהוא יכין לבקשת ביתו ל-200 האורחים בחתונת הבת שלו שתהיה בקרוב. הוא מטייל בכל העולם ושנינו מוצאים מכנה משותף סביב הפתיחות לתרבויות שונות. הוא הודי מוסלמי שנשוי ליפנית אמריקאית. אני מסתובבת כבר שנה עם carving מטורף לאוכל הודי טוב ואחרי שאני מקשיבה לכל הסיפורים על התבלינים והאוכל ההודי שהוא אוהב לבשל, אני שואלת איפה יש מסעדה הודית טובה באזור, כי מאז שעברנו מניו יורק יש לי חשק עצום לאוכל הודי. והוא אומר בחצי ייאוש שאין אף מסעדה ממש טובה באזור שלנו. הוא מציע אילו תבלינים לקנות ולהתחיל לבשל לבד ואז בחצי אגב שואל אם כבר בדקתי את “מאפיית בגדד”. מאפיית מה? אני שואלת. “מאפיית בגדד, יש להם פיתות מעולות, את חייבת לבדוק”.

לא מזמן האמצעית ואני נוסעות לחפש מתנות לחגים לשכנים ולמורים ואני יודעת שמאפיית בגדד ממש כאן ליד. אני מחנה בכניסה. הבעלים יושב בחוץ, על כסא, מחייך אלי כשאני מושיטה יד ופותחת את הדלת, והריח, אחחחח, הריח. אני נושמת עמוק אל החזה. האמצעית עוד לא ממש מבינה מה קורה. אשתו מכוסה בכיסוי ראש ולובשת ג’לבייה סגולה מחייכת אלי. אני נוגעת בשקית של פיתות שצורתן מזכירה קצת סמבוסק. היא מבחינה בעייני שמחפשות ושואלת אם באתי בשביל הפתות. אני אומרת שכן והיא עושה לי סימן עם היד ולוקחת אותי לארגז עץ ליד תנור האבן. ואני צופה בהן יושבות שם בפנים, זו על זו, חמות חמות. אני לוקחת שקית ניילון ואוספת אותן כשהרוק ממלא את הפה. אני שולחת טקסט לבעל ואומרת לו שישים את כדורי הפלאפל הקפואים בתנור ושאני תיכף מגיעה עם הפתעה טעימה. אני מגיעה עם 10 פיתות חמות שממלאות את המכונית שלנו בריח שרק מי שאוהב בצק וריח של פתה טרייה יבין. כמובן שאני לא עומדת בפיתוי ובוצעת חתיכה מהפתה. קודם אני נותנת לאמצעית ואז אני לוקחת ביס. שתינו עוצמות עינים ומגרגרות. היא מבינה. “זה כמו באבולעפיה”, היא אומרת. ואני עוצמן עיניים באישור ואומרת לה: “איך שאני התגעגעתי לריח הזה!”.

pita1אתמול בדרך חזרה מסידורי הבוקר, עצרנו עם הילדים במאפיית הפיתות. הגדול ואני נכנסו למאפייה. הבעל נשאר עם האמצעית והקטן באוטו. הפעם כבר לקחתי 20 פיתות רכות וחמות. “אמא-mommy תוסיפי עוד אחת, חייבים אחת בשביל הדרך”, אומר הגדול. יצאנו עם שתי שקיות נייר עמוסות בפיתות חמות והריח הציף את המכונית. חלקתי לכולם מהפיתה והאמצעית הסתכל עלי במבט נוזף ואמרה: “אמא-mommy תאכלי גם את!” כן הקלוריות, אני עדיין נלחמת בהן, אבל האמצעית לא ויתרה.

הילדים נשארו בחוץ לשחק, הבעל חתך ירקות, ומכיוון שטיגון אצלי זה רק בחנוכה, הכנתי את המתכון של כדורי הפלאפל האפויים שכל המשפחה (כולל הבעל!) אישרה ומבקשת עוד! אז שלום לכדורי הפלאפל הקנויים שעולים יותר מזהב, ותודה לאפרת שכותבת את הבלוג הנפלא “מה את עושה כל היום” ושגם עזרה לי עם עוגיות טבעוניות למסיבת העוגיות מהפוסט הקודם.

בתאבון!

 

מספר הערות: לא חשוב אילו אגוזים תוסיפו למתכון, אפרת מציכה פיסטוק – קשה למצוא כאן במחיר נורמאלי אז הוספתי קצת קשיו בפעם הראשונה. אז אל תזייפו תוסיפו כוס שלמה של אגוזים טחונים, כי כשלא מוסיפים הכדורים נמעכים בתנור. האגוזים הטחונים (אני השתמשתי בקשיו) מייבשים את העיסה. אני קונה גרגירי חומוס בקופסת שימורים ללא תוספים. עם הכנות ואפייה חצי שעה ואתם עם 20 כדורי פלאפל יאמי!!!!

פלאפל ירוק ואפוי /כ- 25 כדורים (מתכון מהבלוג אז מה את עושה כל היום?)

falafel 

חומרים:

חופן פטרוזיליה, חופן כוסברה, כמה עלי נענע (10-15) וגם שמיר אם אתם אוהבים (סה”כ תבלינים ירוקים בכמות שממלאת כוס לא דחוסה)

כוס פיסטוקים מקולפים (תטעמו שהם טריים וטעימים)

2 כוסות גרגרי חומוס מבושלים/מקופסא 

3 כפות שמן זית

2 שיני שום

חצי בצל קטן מקולף

כף קמח כוסמין או כל קמח אחר

כפית כמון

כפית אבקת סודה לשתיה

חצי כפית מלח

– – – – – – 

למי שמעדיף לבשל את גרגירי החומוס בעצמו: יום קודם – משרים כוס (או יותר – כי זה ממש טעים וישר מכינים עוד) גרגרי חומוס ל 12-24 שעות

(ממש ממליצה להשתמש בגרגרים שלא שכבו על המדף בסופר 9 שנים – קנו חומוס בדוכנים בשוק או בחנויות עם תחלופה גבוהה)

מבשלים את הגרגרים עד שהם רכים מאד (כשעה-שעתיים ולהוריד את הקצף תוך כדי)

 – – – 

הכנת הפלאפל

מחממים תנור ל180 מעלות

במעבד מזון שמים את עשבי התיבול ומפעילים לכמה שניות לקיצוץ גס

מוסיפים את הפיסטוקים ומפעילים שוב לקיצוץ גס

מוסיפים את כל שאר החומרים – חומוס, בצל, שום, שמן זית, כמון, קמח וסודה לשתייה

מפעילים עד שכל העיסה אחידה ומעורבבת היטב – אך לא יותר מידי – כמו בתמונה

(זה נחמד שיש חתיכות קטנות)

 

מכדררים כדורים חמודים ומניחים על נייר אפיה – לא צריך לעשות רווחים גדולים

כדאי להכין קערת מים כדי לטבול בה את הידיים בין כדור לכדור כיזה קצת נדבק לידיים

 

אופים 15 דקות על טורבו, או עד שהכדורים משחימים קלות, אפשר להוציא אחד ולטעום אם מוכן

הי – אמרתי אחד!!:)

 

רצים בחזרה למעבד מזון ומכינים עוד נגלה – זה מה-זה טעים!!

 

**אין לכם מעבד מזון? קוצצים את עשבי התיבול קטן קטן עם סכין גדולה מכניסים את הפיסטוקים לשקית ושוברים עם דופק שניצלים עד שהם שבורים לחתיכות ממש קטנות מועכים את גרגרי החומוס עם מועך פירה מערבבים את כל החומרים היטב

 

 

 

About Cookies and Lights

10526000_10152472205908941_3159906649788856326_n

עוד לא סיימנו לנקות את העלים שנשרו על הדשא, והגג ובכלל וכבר הופיעו אורות מנצנצים שמקשטים את בתי השכנים והחנויות. אחרי שלמדתי לגור כאן בחורף ולראות איך הכל נעשה חום ועצוב, וכמה אנשים מאבדים את שמחת החיים ובוחרים להסתתר בתוך הבתים, אני בטוחה שמעבר להיבט הדתי, רוב הסממנים סביב החג נוצרו כדי לאפשר לכולם לצאת מהבית לקנות אינסוף מתנות, לא חשוב אם יש בחוץ גשם או הררי שלג. העיקר שלא ישארו בבית ויצאו החוצה בבגדים אדומים, או ירוקים . קישוטים מבפנים, או מבחוץ , לא חשוב, העיקר שלא יישאר מקום לחום העצוב שמסביב. ביום ראשון שעבר גם הקטן היה קצת עצוב, הוא היה עם חום מציק שמספיק כדי להשאיר אותו בבית ולא ללכת למסיבה או בית ספר, אבל לל מספיק גבוה כדי להרגיש ממש חולה או סתם סמרטוט רצפה. אז ביום ראשון כשחזרתי מזמן איכות עם האמצעית והחושך כיסה את הרחובות לקחתי את הקטן איתי לראות את קישוטי הבתים ברחובות לידנו. נכנסנו לאוטו ויצאנו להרפתקאה, כאשר הקטן מכוון אותי ימינה, שמאלה, או פשוט ישר. ואני מקשיבה להכוונות ונוסעת לאט לאט בין הבתים. בסוף המסלול חזרנו דרך אחד הכבישים הצדדיים, שבדרך כלל הומה מכוניות, וכך בתוך החושך כשהכביש מתפתל, על הגבעה שהציצה מהחלון שלי ושל הקטן הופיע לו שביל של אורות שהוביל אל הבית שבקצה הגבעה ובין לבין עמדו להם איילי חורף מאינסוף אורות קטנים והסתכלו עלינו בחזרה. הקטן ואני הגענו להחלטה חד משמעית שזה הבית המנצח.

ואם הצלחנו להעלות לקטן את המורל בהרפתקה הקטנה שלנו,  אז נעבור לדרכים אחרות לחגוג ולחגוג ולחגוג לפני חג המולד כדי לגרש את החום ולמלא את הלב ב- festivities. אז הנה דוגמא: לפני כמה שבועות הטלפון זימזם. הודעת טקסט. האמא של החבר של הגדול בצד השני. נפגשנו פעם, או פעמיים. היא רוצה להזמין אותי ל- Cookies Exchange Party אצלה בבית, ואם אפשר את האימייל שלי בבקשה. הגיע האימייל והוזמנתי למסיבת העוגיות בשבת שעברה. מכיוון שאני אוהבת להתנסות במסורות חדשות שאני לא מכירה בתקופת החגים, בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, אישרתי את הזמנה. רק אני לבדי. בשנים האחרונות ובעיקר מאז שעברנו לצפון קרוליינה התרגלתי ותרגלתי נוכחות באינסוף אירועים אליהם הגעתי לבד. אירועים בהם נדרשתי לתרגל שימוש ביכולותיי החברתיות (המוגבלות) שמחייבות אותי להכיר שוב ושוב אינסוף אנשים חדשים ולגייס את כל טיפות הסקרנות שיש בי כדי לייצר שיחות שנמשכות יותר מחצי דקה. בשישי בערב בעודנו צופים ב- The Voice (ואל תקלקלו לי, טרם הספיקונו לראות את ה- finale) פתאום נחתה עלי ההבנה שהזמנה למסיבה שכזו אינה כוללת רק להכין סתם עוגיות טחינה. אני צריכה להכין משהו ובגדול! ולהוסיף ליד 15 עותקים של המתכון כדי שיתר הנשים יוכלו לקחת איתן הביתה ביחד עם שלל העוגיות שעל השולחן.  זה השלב שבו איך אפשר לומר בעדינות? נלחצתי! בעודי צופה ב- The Voice בחצי עין, השקעתי את מלוא תשומת הלב ללמוד על עולם העוגיות ועולם מסיבות חילופי עוגיות. אז דבר ראשון צריך שהעוגיות לא יכילו אינסוף מרכיבים שיריצו אותי מחר בבוקר לשלושה סופרמרקטים שונים (כי כמובן שהיא תמיד עושה הכל ברגע האחרון). וצריך לבדוק איך מגישים את העוגיות במגש? על צלחת? בקעריות קטנות?, וכמה להכין? 15 מספיק? או שצריך יותר? ומספיק רק להדפיס את המתכון, או שצריך לקשט את המתכון ולשים בריסטול חינני מתחת? ורגע! מה לובשות נשים לאירוע של cookies exchange – כן! גם את זה צריך להבין… (תודה לך אלוהי ה- Pinterest) כבר הגעתי לכמה אירועי כריסטמסט ביתיים במלא הדרי כשכולן מסביב לבושות בג’ינס וסוודר חורפי… כל כך הרבה קודים תרבותיים קטנים, מזל שאירחתי מסיבת תה בבית לא מזמן והיו באמתחתי מספר צלחות כסופות מעוטרות שהולמות את האירוע. אוףףףף מעייףףף.

הרגע הגדול הגיע, עם עוגיות טבעוניות (בכל זאת העוגיות הללו צריכות לייצג אותי) ולבוש לא מפואר מדי, הגעתי עם מגש כסוף עטור בעוגיות (אולי לא הכנתי מספיק?). צעדתי אל הדלת ושם קיבלה אותי חבורת נשים. כולן מורות מאותו בית ספר. במשך שעתיים הן לא הפסיקו לדבר על התלמידים, ההורים ומשרד החינוך האזורי שמכריח אותן לעסוק בכל מיני דברים מיותרים. מלבד שיחה עם אחת מהן ששברה את הרגל, והאמא של החבר שסיפרה קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלהם, לא מצאתי שום אחיזה למצוא משהו משותף. זה היה ערב קשה, זו פעם ראשונה שצפיתי בהרמוניית חדר המורים במסיבה בסלון בייתי. בסוף הגיע הרגע הגדול. הלכנו אל השולחן הארוך ב- Formal Dining Room. כל אחת העמיסה על מגשה/צלחתה או בקונטיינר פלסטיק שהכינה מבעוד מועד מספר עוגיות, הוסיפה קומפלימנטים (למרות שלא טעמה מהן) וביחד כולנו יצאנו מהבית. כל כך שמחתי להיכנס למכונית שלי. חזרתי לבית שלו. אחד במיטה ועוד שניים שיושבים מרוצים ליד האח וקוראים ספרים ביחד עם הבעל. אבא סוף סוף הדליק את האש ובפעם הראשונה הבית לא כוסה הררי עשן. הילדים היו שלווים אחרי אינסוף מרשמולאים שנצלו על האש, הבעל נראה רגוע גם כן. וצלחת העוגיות? רובן היו עם peanut butter ונשארו יתומות על המגש, קצת כמו שאני הרגשתי במסיבה הזו. טוב… לפחות עכשיו אני יודעת. חג חנוכה שמח ומאיר לכולם.

 

 

בצק שמרים בעברית

בצק שמרים

“immamommy?” האמצעית ניגשה אלי יום אחד, “אני רוצה לקרוא יותר טוב בעברית, לא נעים לי לשבת במסעדות בישראל ולא להצליח לקרוא את התפריט”. זה היה חצי שנה לפני הביקור המתוכנן בישראל, הדוד שלח ב- what’s app תמונה של טבעת יהלום וידענו שבקיץ יהיה צפוי ביקור לחתונה בישראל.

“איך את רוצה ללמוד עברית?” שאלתי אותה, “שתינו יודעות שכשניסיתי ללמד אתכם לקרוא ולכתוב בעברית זה לא עבד ודי מהר התחלנו לריב”. שתינו ישבנו זו ליד זו וחשבנו, אני ממקום של אמא-mommy  ישראלית שבכל זאת רוצה שמעבר לדיבור הם ידעו גם לקרוא ולכתוב. ככל שהם גדלים והאנגלית באה יותר ויותר בקלות, זו נעשית משימה יותר ויותר קשה לשמר את הצד של הקריאה והכתיבה. מצד שני, אנחנו לא רוצים שהעברית תהיה משהו מאוס שלא רוצים לגעת בו. ראינו יותר מדי הורים מתוסכלים בכל השפות שהילדים שלהם לא מעוניינים לתקשר איתם בשפתם בגלל שהם הכריחו אותם לדבר בעברית.

“מה דעתך לשלוח אימיילים לסבא ולסבתות? בעברית?”

“נשמע טוב” היא ענתה עם חיוך, זה אומר עוד כמה דקות מול מסך, אבל מבחינתי זה היה מקום לייצר עוד ערוץ של קשר עם הסבים ועבורה מקום לקרוא ולכתוב מבלי להפוך את זה למשהו מעיק. הסבתות פרשו בשיא, הסבא הפתיע והמשיך לכתוב אימיילים. מכיוון שהסב הוא אבי, ויש לו אוצר מילים עשיר  מאוד שיכול לעייף ילדה אמצעית בת 10, וגם לא מעט מבוגרים, ביקשתי ממנו שיכתוב שתי שורות בכל אימייל, לא יותר, אבל! ישתמש במילים נרדפות שיאפשרו לה להעשיר את אוצר המילים שלה. וכך היה.

בתחילה היא כתבה שתי מילים כתשובה. אחר כך 3, ואחר כך משפט. לא היה לה קל, אבל כשהאמצעית שלנו מחליטה שהיא רוצה לעשות משהו היא עושה אותו במלוא הרצינות. וכך לאט לאט ראינו התקדמות. בכל פעם לימדנו אותה עוד ועוד מילים, מתי ה- ע’ וה-א’ ומתי הח’ וה-כ’, ועם כל קושי שלה, ראיתי גם את הקושי שלי: מתי ie מתי S ומתי C. בהחלט מסתכל. לא מזמן אבא שלי שאל אותי אם אני כתבתי עבורה את התשובה, כי היא כבר שילבה הומור וחשיבה ביקורתית אל תוך התשובה שלה.

ואז הגענו לישראל, וביקרנו חברים. הגדולה שלהם שהיא גם בת 10, הכינה לנו את ארוחת הערב, פיצה מספר בישול חדש לילדים. האמת? בתור אחת שמעולם לא התעסקה עם בצק שמרים, הערצתי את הילדה מכף רגל ועד ראש, ובנוסף זה יצא ממש טעים. האמצעית הסתכלה בשקט, אני הצצתי בספר”ביסים קטנים” של הילה קריב, אחת מבלוגריות הבישול החביבות עלי, ויש לנו גם משהו משותף, גם היא מגדלת ילדים בארה”ב וגם היא הגיעה לבישול וכתיבה בעקבות הרילוקיישן לניו יורק, היום היא גרה בברקלי, קליפורניה.

“אמצעית? מה דעתך שנקנה את הספר? לדעתי את כבר קוראת נפלא ויכולה לתרגל בישול ועברית באותו זמן!” אמצעית ניצלה את הסיטואציה וביקשה שאבטיח לא להתערב, אפילו אם המטבח יהיה עם ענני קמח וסוכר על הרצפה. החבר הסתכל עליי באישור שהגיע הזמן לשחרר מטבח נקי ומסודר, ואני שחררתי. הבאנו את הספר מישראל והתחלנו ביחד. למדתי איתה ועם עצמי שעם שמרים חייבים להיות מדוייקים ואי אפשר לאלתר, למדתי לאפשר לה לטעות, למדתי לנשום עמוק כשיש קמח על הרצפה. והכי חשוב למדתי שהיא יכולה לבד.

עכשיו בכל יום שישי אנחנו אוכלים חלה שהאמצעית מכינה לנו לבד. כשסבתא באה לבקר,היא הכינה לה, לבד לבד עוגת שמרים במילוי שוקולד, עוד מתכון מעולה לגדולים חסרי סבלנות מהבלוג של הילה קריב. והכי חשוב, גיליתי שגם אני עם קצת יותר סבלנות נהנית מאפייה והכי הכי מבצק שמרים.