Posts Tagged ‘Bike Ride’

Bike Ride to Boone and the Moon

bikeלפני מספר שבועות קצת לפני שחגגנו את LABOR DAY שזה עוד חג שהאנשים שיש להם בתים ליד החוף, או האגם נוסעים לסגור את הקיץ בסופ”ש ארוך. הם דואגים להוסיף ליד הבית – BBQ עם מרגריטות וחברים, חברים ששמחים שיש להם חברים עם בית שהם יכולים לנסוע אליו בלייבור דיי. אז דווקא אז כשלשכור בית עולה כמו טיסה לירח התחשק לי לארוז הכל ולנסוע לסופ”ש משפחתי.

למרות שבקיץ יצאנו להרפתקה בטנסי והכל היה בסדר, חוץ מהחום הבלתי נסבל, וחוץ מהמריבות באוטו, וחוץ מזה שזה היה טיול של הרגע האחרון אז לקחנו שני חדרים במלון, זה הרגיש שמשהו היה חסר לי. בעיקר הבעל, שבמשך שבוע ישן בחדר ליד עם הבנים בעוד האמצעית ואני חלקנו את החדר שליד במלון. ושלא תבינו היה באמת נחמד, מצאנו אוכל מעולה, עיר מדליקה, הרים, מערות, אבל נשארתי עם טעם של תיקון עולם.

בכתבה שקראתי לא מזמן, חופשה היא מצב שבו לא צריך לארוז אוכל, לא צריך לריב עם הילדים לפני שהם נכנסים לאוטו או שכשמבקשים מהם לצאת מהאוטו, חופשה זה משהו שלא צריך לתכנן חוץ מהמקום שישנים בו והמטוס שלוקח אותכם לשם, ואם אתם נוהגים יותר מדי שעות. זו גם לא חופשה.

“בעל”, אמרתי לו “באה לי חופשה, חופשה עם בית ששנינו ישנים באותו חדר, בלי ילדים שרואים ערוץ דיסני ולא נותנים לנו לראות HBO או NETFLIX עם דברי תועבה ומילים שמתחילות ב- FU, והרים מסביב שאומרים לי – תראי כמה יפה פה. באה לי חופשה שאוכלים אוכל טעים במסעדות שמכינות אוכל מה- FARMER MARKET, חופשה שגם מבשלים ויושבים כולם ביחד בהרמוניה ומשחקים משחקי קופסא”.

“אין בעיה” הבעל אמר וחזר ל- subway surfer

אז פתחתי את ה- VRBO וחיפשתי בית. השארתי הודעה: “האם הבית שלכם פנוי?” בכמעט כל בית בית שהיה בהר שרציתי, שהיה ידידותי לילדים והכיל יותר משני חדרי שינה, וכמובן שלא עלה עשרות אלפי דולרים לסופ”ש המבוקש. כולם ענו לא, אבל אחד ענה כן. הוא הפחיד אותי שאם הילדים שלי ישברו משהו הוא ישבור לנו את הצורה. אמרתי לו שזה בסדר, הם שומעים את זה כל יום בבית של אמאmommy וזה לא ממש מטריד אותנו.

וכך בשישי בצהריים, אספנו את הילדים מיום לימודים קצר בבית הספר, ונסענו עם המיני-ואן הלא cool שלנו, אבל זה שאחראי להפחתת 5% מכמות המריבות באוטו ולעלייה ב- 65% במריבות אחרות באוטו.

בשישי בערב הגענו לבית שבקצה הגבעה בעיר הסטודנטים BOONE בהרי צפון קרוליינה.
BOONE היא עיירת סטודנטים. ה- DOWNTOWN של העיר יושב על חמוקיי האוניברסיטה, כך שבכל מסעדה, בר ובית קפה יושבים סטודנטים פרועי שיער עם לפטופ וחולצת משבצות. הסופ”ש הזה גם היה פתיחת עונת הפוטבול האמריקאי כך שכולם לבשו בגדים צהובים ושחורים לקראת המשחק של קבוצת הקולג’ שתשחק נגד קבוצה אחרת. גאווה.

בחזרה לגבעה.

החננו את האוטו לערב גשום והתחשק לכולם בית. בעוד הילדים בוחנים את ארון משחקי הקופסא (חלק מהכיף בלשכור בית בארה”ב) אנחנו פרקנו את 700 תיקי האוכל ו- 2 המזוודות שהבאנו עימנו. בזמן שהבעל ואני פתחנו בקבוק יין והתחלנו לבשל ביחד ארוחת ערב – משהו שבשוטף לא קורה, הילדים כבר היו שקועים במשחק החיים. משחק חינוכי שמלמד את ילדינו שאם הם ילכו לקולג’ הם ירוויחו 100,000$ וכל ילד נוסף שיוולד להם יוסיף הטבות לחייהם. הממממ – יש לי תחושה שהמשחק הזה לא פותח בארה”ב.

בחזרה למטבח. מכירים את הקטע הזה שהילדים שלכם משחקים ביחד, בלי לריב, הם מצחקקים בהנאה, ואתם יודעים שאם תגעו הכל יתקלקל. אז הבעל ואני שתינו לאיטינו את היין האדום ונתנו לארוחה להתבשל לאיטה – איך הבעל אומר: IF IT AIN’T BROKEN DON’T FIX IT

VINTAGE – שבת בבוקר יום יפה (ענני הגשם התפוגגו ולא חזרו עד סוף החופשה), ואמא שותה המון קפה, ואבא ישן המון המון, המון המון, ואף אחד לא ממהר לחוג בשום מקום… ואז נסענו בעצלתיים ל- DOWNTOWN BOONE הלכנו לחנות הקפה האהובה עלינו. שוב שאלנו את עצמנו למה בעיירה שכוחת אל אפשר להכין קפה כל כך טעים ואצלנו בפרבר כל הבריסטות מצליחים לקלקל אותו?

חלון הראווה של חנות הוינטאג’ משך אותי כמו פרפר אל האור, נכנסתי פנימה, 2 דקות אחרי כשמצאתי את מעמד העיתונים במחיר שרציתי, אחרי חיפושים של שנתיים, הודעתי לכולם שנשארים לחפש מציאות. הגדול רטן. במקום להתרגש, שלחתי אותו לאתגר שידגדג את הסקרנות שהתפוח האלקטרוני לקח ממנו: “אם תמצא משהו ב- עד 10$ שאתה אוהב זה שלך. GO! “המשפחה התפזרה בין כובעים, שלטים, כוסות, טלפון עם חוגה, בגדים, צעצועים, צלחות פיירקס משנות ה-70, סוסי נדנדה ואלפקה אחת.

יצאנו עם שלל שהעלה חיוך אצל כל חברי המשפחה והלכנו לאכול במקסיקנית.

 

unnamed (1)

unnamed

boone boone1

ואם הזכרתי חיוך אצל כל חברי המשפחה, זה נעשה משהו קצת יותר נדיר – החיוך. יותר שכיח הן התלונות ל”למה עושים, או למה לא עושים?” פעילות מסויימת. אז הנה עוד מקום שהופיע חיוך פנימי ומשפחתי. שבועיים קודם לכן, אחת האמהות סיפרה לי על מקום שבו נפגשות וירג’יניה, צפון קרוליינה וטנסי. ולחצה על הכפתור שנקרא “גם אני רוצה!!!!” שם בין רכסים, נמצאת עיר קטנה, אפילו ממש קטנטנה ושמה דמסקוס. ומעליה רכס הרים וברכס הזה נמצא שביל אופניים CREEPER TRAIL. מסלול של 17 מייל בירידה מתונה ובסופו נסיעה במישור שעוברת בשדות ובעיר הקטנטנה. העיר בנויה מחנות גלידה, שני דיינרים מהוהים וחנויות אופניים. ואנים עולים במעלה ההר עם אופניים ותיירים מקומיים ויורדים לבדם. אז החנינו מול חנות האופניים, נכנסנו פנימה, הבחור הצעיר, בקושי בן 16, נתן לכל אחד מאיתנו זוג אופניים וביקש שנבדוק שהן אכן מתאימות לנו. ועכשיו הוידוי! זו הפעם הראשונה מזה 29 שנים שאמאmommy רכבה על אופניים. לפני הסופ”ש יצאתי לכמה סיבובים קלילים על האופניים של הגדול בחנייה. וביום הגדול, האמא של העסק, אשה עם מבטא דרומי כבר העלתה אותנו למעלה ההר בעודה מזמינה סנדוויץ שיחכה לה בדרך חזרה בסאבווי.

creeper trailsbike2

 

נשפכנו עם עדר רב של משפחות וזוגות מאוהבהבים אל קצה הגבעה. החנות שלנו היא ליד גשר 46, אמרה האמא-נהגת במבטא דרומי כבד, עשתה רוורס ונסעה לאסוף את הסנדוויץ’ שלה מ-סאבווי. אנחנו נשארנו שם והתחלנו לג’עג’ע. 10 דקות אחרי קבענו עם הילדים להיפגש בגשר מספר 5 ונפנפנו לשלום לענן האבק. אני הייתי צריכה קצת זמן לעבוד על שיווי המשקל. אבל שעה אחר כך, זה כבר הרגיש אחרת. בעיקר משיחה פנימית שניהלתי עם הפחד והזכרתי לו שבגיל 10 האופניים האדומות שלי היו חלק מהיומיום, הייתי יוצאת לטיול וחוזרת כשהשמש שוקעת, מקפצת מעל פסי ההאטה שרק נוספו לכבישי הארץ ומקנחת בירידה התלולה כשהרגליים נמתחות לצדדים וצועקת ווווווייייייי. ואז הכל חזר, בעיקר הרוגע. ואז הקטן נפל. טוב בכל זאת אי אפשר טיול אופניים בלי איזו ברך מדממת. אבל סוף טוב הכל טוב, לאט לאט כל אחד מאיתנו מצא את הקצב שלו, חלק נסעו מהר, חלק שמרו שהקטן יישאר עם מוטיביצה וחלק פשוט נזכרו שאופניים זה חופש.

מקווה שהוספתם לפנקס כמה רעיונות לטיול הבא. תזכרו שאנחנו הגענו לשם בסופ”ש ארוך אז היה יותר עמוס, אבל לא נורא, אם תבואו בזמן פחות עמוס בהחלט שווה, רק להתקשר מראש ולהזמין אופניים ונסיעה למעלה ההר, לא צריך לשלם עד שמגיעים, או שתביאו את האופניים משלכם, גם זה עובד. בנובמבר כבר קר מדי. כמה זמן המסלול? בערך 2.5-3.5 שעות. רק קחו בחשבון שאם נסעתם למעלה עם שאטל אין דרך חזרה מלבד ברגל או באופניים.