Posts Tagged ‘High Line’

2 Years After

IMG_2971

זה התחיל בזה שניתקנו את הכבלים והתחברנו ל- NETFLIX וזה המשיך בלראות את House of Cards. אם לא ראיתם מבטיחה – בלי לקלקל! פרנסיס וקלייר גרים ב- DC ב BROWN STONE שמילא אותי בגעגועים לעיר שלי. אז יצא שתינוק חמוד נולד לו במנהטן לזו שאני אוהבת כל כך, אז באתי לבקר. ופגשתי תינוק מקסים, אמא שלא ממש צריכה עזרה ומנהלת את העניינים יפה מאד. הוא הראה לי את השלכת ב- Central Park ואת הפסלים של פיקאסו וגם את שוק האוכל החדש ממש ליד המקום שעבדתי בו. הוא היה חמוד ושקט, אבל גם רעב. אז בזמן שהוא אכל ואכל אני יצאתי לשוטט בעיר שלי. בהתחלה זה הרגיש מוזר, אבל אז נכנסתי ל- H&M ומייד הרגשתי בבית. זו החנות שבה קניתי את כל הבגדים לגדול, לאמצעית ולקטן וגם לאמאmommy שלא הצטרכה יותר בגדים מפוארים מדי בין הליכה בפארקים, בתי ספר ומוזיאנים. CASUAL היה שם המשחק של H&M ומכיוון שהחולצה הקצרה שלבשתי לא היתה חמה מדי, קניתי לי חולצה מפוספסת ובתחושה זבראית יצאתי להינות מהעיר שחיכתה לי עם מזג אויר מקסים, בלי רוח וקישוטי הלואין.

IMG_2967

זה מאד מעניין לטייל בעיר שלי כתיירת, פתאום שמים לב לדברים שלא שמים לב כשגרים שם. למשל ההבנה שאני עוצרת כשהרמזור אדום ומחכה שכל המכוניות יעברו. כשדיירי ניו יורק דרסו אוטובוס צהוב באחד הצמתים עמדתי לי בצד וגיחכתי בהבנה/השלמה שאני כבר לא מכאן. כשחיכיתי לחברה ברחוב 34, הרחתי את הסיגריות, הרחתי את הביוב והייתי בהלם מכמויות האנשים. מדי פעם גם בדקתי שלא גנבו לי את האייפון. כן! בהחלט משהו השתנה בי. אבל בכל זאת אף אחד לא ייקח ממני את האהבה לכל כך הרבה מקומות שהם לא רחוב 34 שאני אחיה טוב מאד בלעדיו.

UNION SQUARE FARMERS MARKET ממשיך לגדול מביקור לביקור, ומלא בהפתעות. הלכתי כמו ילדה בחנות קסמים לא מפסיקה לפקוח עיניים, מימין סיידר חם שבזמנו קניתי ממנו לילדים שקפאו מקור, משמאל סידורי פרחים יבשים, סידורי פרחים מפרחי כרוב, באמצע דלעות ועוד דלעות ועוד דלעות והנה שם אומן מגלף את הדלעת ויוצר פרצוף על פרצוף, גבינות, דגים. פעם זה נגמר בהליכה קצרה, היום זה לא נגמר ויש עוד ועוד.

IMG_3001

IMG_2979 IMG_2972 IMG_2978

המשכתי למעונו החדש של ה- WITNEY – עכשיו הוא נושק להאדסון כשמעליו ה- HIGH LINE, אבל התור של  המוזיאון החדש בסופהשבוע לא מילא אותי בחשק להיכנס, לעומת זאת רציתי לאבד לי ברחובות כמו פעם בהתחלה כשרק הגעתי לעיר שלי ולמדנו לאהוב זו את זו. הייתי משאירה את הילדים עם הבייביסיטר, רצה לרכבת ובלי לתכנן פשוט יורדת בתחנה שהרגישה נכון. עליתי לביקור ב- HIGHLINE אבל הרגליים אמרו שהן כבר היו כאן ולא בא להן על הצפיפות  הזו – זה מקום שצריך ללכת, לא להצטופף, אז הקשבתי לרגליים ולקחתי את המדרגות הקרובות בחזרה למורד הרחוב. זה השתלם כי נתקלתי ב- POP UP GALERRY של MR BRAINWASH בכל פעם הוא מופיע עם גלריה במקום אחר בעיר. כשנכנסתי פנימה שמתי לב שאין אדם שנכנס לשם (לא חשוב באיזה גיל) ולא מצחקק להנאתו ורוצה עוד ועוד. בצ’לסי מרקט שגם הוא ממשיך לגדול עצרתי בשוק האומנים ולמרות הצפיפות של סופהשבוע העמוס בתיירים (אני??) היו שם כל כך הרבה דברים יפים. פנינה קטנה בלב הצ’לסי מרקט. האמצעית הרוויחה שרשרת.

IMG_2982 IMG_2984 IMG_2988 IMG_2983

אז הפעם לא הצליח לי משהו בתחום הקולינרי אבל הצלחתי לשתות שני BUBBLE TEA מסוג הדברים כמו ה GUMMY BEARS שהאמצעית ואני אוכלות, מסתכלות אחת על השניה ולא מבינות למה אנחנו נהנות מהגועל הזה. אז ככה זה עם הבאבל תה שלי ואם הוא בטעם שקדים אז הכי טוב.

IMG_2997

מה שכן note to self לחזור לכאן בסתיו ורק במהלך השבוע, שכחתי כבר שתיירים בניו יורק זה מעייף! (-;

ועד לפעם הבאה, אני אסיים את הסושי ואלך לומר שלום אחרון לעיר שלי.

 

Saying Goodbye

מאי הרגיש כאילו הוא לעולם לא ייגמר, ואז הגיע יוני.

מסתבר שכשהחיים משתנים קשה לכתוב. כל פעם קורה משהו ואני חושבת לעצמי, הנה, אני אשב ולכתוב לתעד יותר את התקופה הזו, אבל לא. עובר יום ועוד יום ואני לא כותבת כלום. ריק. היצירה זזה הצידה והפרידה ממלאה את החלל. המסע עד היום מלמד אותי שכל מה שעברתי במעבר הקודם, קורה הפעם, רק הפעם עם הרבה יותר הבנה של מה אני עוברת. אני נמצאת בתוך התחושות ואני גם רואה אותן מהצד, קודם הכחשתי, אחר כך כעסתי, אחר כך באה ההבנה שזה באמת קורה, ואז חווים הכל. לפעמים זה חזק ולפעמים זה נעלם. אבל זה שם. הפרידה מכולם עם כל העצב שיש בה, אני מגלה שהיא חלק חשוב כדי להתמודד עם כל מה שקורה מסביבנו. אינסוף שאלות מסביב, כולן בסופו של דבר אותו הדבר. אינספור פעמים שאני עונה את אותן תשובות ואותם חלקיקי מידע. מספרת את אותם סיפורים מרגשים ועצובים מהיום יום של המשפחה והקשיים שהילדים חווים. ודי. אולי באמת זה כבר זמן להיפרד. לסיים עם זה. להיות שם, אחרי.

עכשיו אני כאן בצפון קרוליינה. מחר, אם לא יהיו קשיים של הרגע האחרון הבית הזה יהיה שלנו. היום ביחד עם מעצבת הפנים בחרנו צבעים לקירות. אני חולמת ביחד עם הבעל על שווקי הפשפשים שנבקר בהם, נבחר רהיטים ונשלב אותם ביחד בתוך הבית החדש שנבנה בתוך המציאות החדשה שלנו.

בינתיים בחזרה לעבר ולהווה. אני כבר כמה חודשים נפרדת. אבל יוני מביא עימו אינספור אירועים, מקפה של בוקר, או כוסית יין עם חברה כשמחשיך, אנחנו מתחבקות ומבטיחות שזו לא הפעם האחרונה. רסיטל של באלט והאמצעית לא מסכימה לומר שלום למורה לבאלט. זה קשה לה. עוד קפה עם חברה, עוד כוסית יין, עוד שיחת טלפון, עוד חיבוק, עוד פיקניק בפארק עם השכנים, עוד ערב בנות בבר עם החצר, סנדוויץ’ בכץ וטיול ב- Lower East Side עם חברה. כל יום פרידה.

ואם כבר פרידה, אז הנה דייט שכולו אהבה. הבעל ואני לקחנו את יום שבת לבילוי משותף בלי הילדים. החלטנו פשוט לזרום, בלי תכנונים. ובסופו של יום גילינו שהרגליים יודעות בדיוק לאן הלב רוצה ללכת. הקפה הטעים עם ה- cranberry scone, הליכה ב- West Village, סנדוויץ’ של לובסטר טרי בתוך לחמניה בצ’לסי מרקט, הליכה ב- High Line הגלריות של צ’לסי שתמיד ימשיכו להפתיע ואחרי כוסית ביוניון סקוואר קינחנו ב- H&M. למחרת בראנצ’ ב- Taboon בחסות חיים כהן, עם חומוס פוקצ’ה, סביח וביצה חומה.

עוד מעט. בינתיים אני ביום שאני, נותנת לרגליים להוביל אותי.

 

תנשמי עמוק

הבוקר התחיל דווקא בחיוך, הקטן נעמד ליד הצד שלי במיטה והעיר אותי בסיפור: אמא! אתמול הייתי אצל אריה שואג! וראיתי דוב בצל, וגם קרנף שעשה אהםםםם האםםםם מה הוא אכל? עץ אמא, הוא אכל עץ, האםםם, ופלמינגו ראיתי פלמינגו, עושים רעש פלמינגו, הווווו, הוווו, וגם חיפושית בקרוסלה, שלום אבא! סיבוב, שלום אבא! סיבוב! שכבתי במיטה בעוד הקטן מספר לי את כל קורותינו מהביקור בגן החיות בברונקס ביום הולדתה של ארה”ב. ולא הפסקתי לצחקק מהסיפור שהוא בונה לי.

הגדול נכנס ושאל אם הוא יכול לכתוב בבלוג שלו, כן… האמצעית פתחה בלוג פרטי שרק אבאמא וסבתא יכולים לקרוא, שנייה וחצי אחרי גם לגדול יש בלוג שפורסם בקרב מספר רב יותר של בני משפחה….

בכל אופן, עוד יום של חופש ביחד עם אמא-mommy עד שתתחיל הקיטנה, הילדים חסרי רעיונות, רוצים רק טלויזיה ומחשב, אבל התוכניות שלי היו לקחת אותם לתערוכה חמודה שנפתחה למספר שבועות, התערוכה נפתחה לכבוד החלק הצפוני החדש שנפתח לא מזמן למסלול ה- High Line, והיום היה היום האחרון בהחלט לבדוק את התערוכה. אם אנחנו גרים בניו יורק, חלק מהכיף זה להינות משלל תערוכות ומיצגים שהעיר מספקת לנו ולידינו, והיום היה היום האחרון לבדוק אותה כבר אמרתי? אבל הגדול החליט שבלונים זה תינוקי, וכשהגדול מחליט שמשהו תינוקי, הוא מחליט, זה מתחיל בתרוניות, זה ממשיך ברוצה להישאר בבית, זה ממשיך לויכוחים, צרחות, עד שהבית וכל הקירות רועדים כי אני מאבדת את זה, ולמזלי כשיש מלחמת עולם באגף אחד, השניים האחרים יודעים לפחות לאזן ולהיות מאוד עסוקים. ואחרי שהרגשתי שכל האנרגיות מתרוקנות נשמתי עמוק, הוא הלך לנשום עמוק, ואז הגיעה רגיעה קלה. הוא חזר, הביא תיק והציע לי להעביר חלק מהמשא הכבד בתיק שלי לתיק שלו. רצנו לתחנה שלה ה- F, הקטן לא רוצה יותר עגלה. הם החליטו לא להחליף לכחולה ולצעוד מרחוב 30 ארבע שדירות לשדירה העשירית, וכשהגענו סופסוף למקום היעד לקח לגדול חצי שניה להגיד שזה כל כך Cool!!! הרצפה נצבעה פסי ירוק לבן, ומעליה הוצבו בלונים מפוספסים שנתנו לאזור תחושה כאילו נכנסנו זה עתה לסרט של טים ברטון. מסתבר שבבטן הבלונים היו עוד הפתעות,  כשהמתנדבים פתחו לאיטם את הריצ’רץ’ של בטן הבלון נגלה לעיני הילדים אזור קפיץ קפוץ בשבילם בלבד. הם היו באטרף, העיפו את הנעליים למרגלות המתנפחים וקפצו מלאי ברק בעיניים, זה לקח לפחות חצי שניה, עד שהגדול קפץ על הקטן, בלי כוונה, אבל הוא גדול, מאוד גדול, והקטן מלא דמעות מחא, יצא מהקפיץ קפוץ התיישב בעגלה, לא רוצה לצאת, לא רוצה לקפוץ. תנשמי עמוק, אמרתי לעצמי. הגדול יצא סופסוף מהבלון וגילה את הקטן בעגלה, הגדול מביט באמא-mommy, ומבין, הגדול מתקרב לעגלה של הקטן ואומר לי שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות, הוא פונה לקטן ומנסה לשחד אותו לחזור למתנפחים תמורת גלידה שהוא יקנה לכלל הנוכחים מדמי הכיס שלו. הקטן מסכים לצאת ולרוץ מסביב אבל לא נכנס, נו… גם זה משהו, לפחות ניסה….


בדרך לגן השעשועים
Waterside playground, שכבר כתבתי עליו בעבר ומכיל אינספור מתקני מים מגניבים, ראיתי שמתחת ל- High Line ביציאה הכי צפונית ברחוב 30 בין השדירה העשירית לשדירה 11 נסגר חלק מהכביש לתנועה ואת המכוניות, בצורה הכי ניו יורקית שאפשר, הקימו פינת אוכל, עם שולחנות, כיסאות, בר ארוך לאנשי הבירה, ואיך אפשר בלי food truck, היום היו פיצה, טוסטים של גבנ”צ, וגלידה. לא סגורה אם הם תמיד שם, או שכל פעם מגיעים עגלות אוכל
אחרות….בכל אופן עוד ריאה ירוקה בתחילת דרכה ועל כך יבורכו.


טוב ההמשך לא היה משהו, באמת רציתי, רציתי לקחת אותם לצ’לסי מרקט ולתת להם להתפנק במשהו טעים במזגן בעוד אני מפנטזת על קפה קר, אבל הריבים לא נפסקו, ואני, כשחם לי השורשים האפורים בשיער ביחד עם שורשי נוף ילדותי זה…איך לומר… לא מומלץ, אז סגרתי את הבאסטה, הודעתי על נסיגה הביתה, ישבתי ברכבת ממול לגדול והאמצעית בעוד הקטן נוחר בעגלה ונשמתי עמוק, כשהבעל הגיע הביתה, נתתי לו את המפתחות, ועל פול גז בהליכה צעדתי לחדר הכושר עם הגדול, הוא נשאר בכדורסל והוציא את כל העצבים שלו עלי, ואני הוצאתי את כל מה שנשאר על המכשירים והמשקולות וחזרנו הביתה אחרי שעתיים, עייפים, נושמים עמוק. סוף.

 

 

על אבנים קטנות, צ’לסי ו- High Line




כבר הרבה זמן שאני והחברה לא שאפנו קצת אויר מנהטן, והיא הרימה את הכפפה לנסוע קצת לעיר ולשנות אוירה, ולמרות שכובד העגלה, או יותר נכון כובד הקטן שנעשה גדול מדי מתחיל להרפות את ידי בסאבווי שמחתי מאוד להזמנה. מייד החל פינג פונג אלקטרוני:
לאן?
מתי?
והאמת שדי בקלות החלטנו צ’לסי. למה? אתם שואלים, והתשובה פשוטה: Location, Location, Location. דבר ראשון קירבה לברוקלין אומרת זמן לא ארוך מדי ברכבת וזה בהחלט שיקול מנצח כשיש לנו ברקע שני פעוטות בני חצי שנה וכמעט שנתיים. דבר שני הקירבה לנהר ההדסון. הרקע הכחול תמיד מנצח אצלי.
אני ביקשתי High Line שזה אחד מאותם מקומות שרציתי מאוד לבדוק, אבל אף פעם לא יצא. תמיד זה היה מאותם מקומות שאמרתי, נו.. בפעם הבאה…

בוקר בצ’לסי מבחינתי חייב להתחיל בצ’לסי מרקט. נקודה.
אז אחרי קפה ומאפה ב- Amy Bread עלינו עם המעלית מהכניסה שברחוב 16 והשדירה העשירית ל- High Line. עגלות, זוכרים? אפשר גם במדרגות למי שאין זוחלים למיניהם.
האמת? שיחקנו אותה בגדול, כי נפלנו על יום מקסים, עם שמיים כחולים ועננים לבנבנים חמודים כאלה.

ה- High Line הוא מסלול שבעצם נבנה על ברכי מסילת רכבת שהוקמה ב 1930. רכבות עברו שם עד 1980 ומאז לא עוד.
ב-1999 הוקמה עמותה שגייסה כספים לצורך המרת המקום מפיל אפור לריאה ירוקה שתשמש את כלל הציבור הרחב. וכך נבנה על מסלול פסי הרכבת, מסלול הליכה עילי שצופה על נהר ההדסון ומתובל בצמחיה ירוקה, צמחייה סגלגלה ועכשיו בתקופת הסתיו גם אדמדמה. בין לבין מבצבצות להן הרבה פינות ישיבה שכוללות: “כסאות שיזוף”, שולחנות עם כסאות להפסקת צהריים או קפה ואפילו “אודיטוריום” קטן עם מדרגות ובמורד המדרגות קיר שקוף עשוי זכוכית עבה ואטומה לרעש שצופה על הרחוב שמתחתיו. היו כאלו שהלכו, היום כאלו שישבו וציירו, היו כאלו שצילמו והיו כאלו שחו או נישנשו.




אנחנו האמהות התעמקנו בעיקר בלנהל שיחות עמוקות, הקטנצ’יק שלה (המתוק!!! כבר אמרתי???!!!) נע בין ידיים, מנשא, עגלה וקצת זחיל זחול, והקטן שלי נהנה לטפס על ספספלים לכופף את הברכיים ולהתאמן ב”כאילו קפיצות” שזה הדבר הכי חם שהוא למד מהחבר הכי טוב שלו שבאמת יודע לקפוץ!
משם בעוד אמא-mommy מרביצה סט תמונות על כל מה שזז מסביב, הקטן מצא חברים באותו גובה והם הוכיחו לנו שוב שכל מה שילדים צריכים זה לא יותר מערימה של אבני חצץ קטנטנות ומכסה מפלסטיק של ממטרה. ועכשיו תוך כדי הקלדת המילים הללו נזכרתי לי שכבר נתקלתי בתופעת האבנים הקטנות בצ’לסי עם כל החבורה שלי בקיץ האחרון כשביקרנו בצ’לסי, וזה גורם לי לתהות האם צ’לסי ואבנים קטנות ימשיך להיות חלק מהמוטיבים שילוו אותי בביקוריי בשכונה הזו….

היום ב- High Line

וזה זכרונות אהבה מפירנצה, או יותר נכון מהביקור הקודם שלנו בצ’לסי בקיץ האחרון (2010) קרוב ל- Chelsea Pier

נ.ב. אם גם לכם לפעמים קורה שאתם נמצאים בצ’לסי בחבורה גדולה ותוהים איפה עכשיו נמצא מקום לכולם?
המלצה שלי, לכו לקנות אוכל בצ’לסי מרקט, או באיזו פיצריה, ואז עלו ל- High Line תפסו לכם פינה ויאללה בתאבון.

 

מעלילות קייטנת אמא- mommy בעיר הגדולה

לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהשכנה חברה מעבר לכביש. במייל היא כתבה לי שהיא יודעת שהיא נורא עסוקה, אבל עכשיו ימי חמישי בבוקר פנויים לבילוי משותף, ואחרי שהיא הציצה בבלוג שלי והצליחה להבין מילה מתוך עשר שאני כותבת עם אוצר המילים שלה מלימודי העברית בבית הספר היהודי במנהטן, היא חייבת להצטרף עם הקטנה שלה, ולטעום את חוויית קייטנת -אמא-mommy. הזכרתי לה שמעבר לקטן, המלאך, התמים שלי, יש לי עוד שני פושעים גדולים. אבל זה לא ממש הפחיד את פסיכולוגית הילדים.
כמו חיילת ממושמעת היא התייצבה עם הקטנה שלה ב- 9:15 בבוקר מתחת לחלון ביתנו. היא הגיעה בדיוק בזמן כדי להספיק לשמוע אותי מביאה צווחה עסיסית על הגדול שהיה עסוק בלהוציא את כולם משלוותם בעודי מכינה את הבית ליציאה, ולהוסיף שהוא יודע שהולך להיות משעמם היום. בדרך למטה במדרגות, נשמתי עמוק וידעתי שיהיה בסדר, שתמיד הם מתלוננים בבוקר, ובסוף היום חוזרים עם חיוך, כי הכל טמון בדבר הקטן הזה שמביא את הטוויסט בעלילה של היום שלנו….

את השכנה והבת שלה לקחנו לגן השעשועים בצ’לסי שכבר סיפרתי לכם עליו בעבר. הקטנה נהנתה מחברתם של ה”אחים הגדולים” שאימצו אותה. הם רצו איתה אל תחנת הרכבת, כי הגברת לא ממש רוצה לשבת בעגלה. הם הקריאו לה ספרים ברכבת, הם שיחקו איתה בחול ומים בגן השעשועים. החברה נהנתה מזה שהיא יכולה לקשקש איתי, בעוד החבר’ה שלי מטפלים בקטנה שלה, ובסוף הן פרשו חזרה הביתה לשנת צהריים ואנחנו המשכנו בדרכנו, כי אצלנו שנת צהריים זה מזמן רק המלצה מעורפלת. הצעתי לילדים ללכת לבדוק מה חדש בצ’לסי מרקט. הם להפתעתי אישרו את המהלך. למרות שלא היה להם ממש מושג מה יש שם, בעקבות ביקור קודם שלנו השבוע בשוק איכרים בברוקלין, הם הריחו ששוק שווה אוכל, והם כבר יודעים שעם אמא-mommy בדרך כלל חוויות האוכל לא מאכזבות. בדרך לצ’לסי מרקט חצינו את הכביש לכיוון הטיילת שעל נהר ההדסון . לשימחתי ליד גדר אחת נפתח לו שק של אבנים קטנות. הילדים ראו אבנים, ראו מים ומייד נכנסו לפעולה וזרקו אבנים לתוך המים. הם מן הסתם היו נשארים שם עד היום, אם השמש והחום לא היו ממיסים אותי. זה הזכיר לי שלפני הרבה קייצים הייתי עסוקה בלדאוג שכל יום עם הילדים בחופש יהיה יותר מושלם מהשני, גן חיות בברונקס, מוזיאון כזה ומוזאיון אחר, ובכל יום זה נגמר די מהר בשאלה: “מתי חוזרים הביתה?”. אחרי כמה ימים של תסכול אחרי תסכול, קבעתי עם חברה שלא אוהבת לצאת מגבולות ברוקלין להיפגש עם הגדול שלי והגדול שלה. קבענו להיפגש באחד הפארקים הפחות אטרקטיביים בשכונה, אבל זה הפארק שנמצא שני בלוקים מהבית שלה, וזה נוח לה. כשהילדים נפגשו לא ממש עניין אותם הפארק. הם היו מאושרים מהביחד ולא ממש רצו להיפרד, או לסיים את המפגש. בסיום הפליידייט, הגדול שלי אמר לי: אמא זה היה היום הכי כייפי השבוע! ואז נפל לי האסימון, למה כל ההפקות האלה? הם נהנים מדברים פשוטים. וכשראיתי אותם שם, עם האבנים הקטנות והנהר חשבתי לעצמי, שכמה נפלא שעם כל-כך מעט הם יכולים להיות כל-כך מאושרים.


המשכנו צועדים לעבר השוק. מכיוון שמדובר בשוק מקורה (וגם ממזוג), הגענו לכניסה של צ’לסי מרקט מהשדירה העשירית בין רחוב 15 ל- 16. לא הייתי מודעת שיש כניסה מהצד של העשירית, וזה מאוד שימח אותי שנחסכה מאיתנו צעידה של שדירה נוספת לכיוון התשיעית. עוד יותר שימח מבחינתי שממש ליד הכניסה קיבל את פנינו דוכן של ג’לטו (גלידה איטלקית ) שמשום מה עוד אין רבות מסוגה בעיר הגדולה, איך שראיתי מייד נזכרתי בגלידות ששאבנו בפירנצה וללא התלבטות, סוף סוף, ננעצו שיניה של אמא-mommy בקינוח טעים בעיר הגדולה. הגדול לא נהנה מגלידת השוקולד האיכותית, האמצעית ואני נהנינו מאוד, ואני גם נהניתי מהוניל עם פצפוצי השוקולד. אחחח תענוג.


Le’arte del Gelato


משם המשכנו לשוטט ברחבי צ’לסי מרקט, ונהניתי לגלות שמאז הפעם האחרונה שהייתי שם הוא מאוד התמלא והתפתח. מבחר המקומות שניתן לשבת בהם הושלש ויש מבחר מרשים שמאפשר לבחור, בין קפה לארוחה, או משהו קטן בחנות שמתמחה במאכלים איטלקיים, או מאכלי ים.. יש חנות לובסטרים וניתן לחטוף שם לובסטר רול שזה לובסטר בלחמניה ואפילו סושי, חנות של אוכל איטלקי, למתוק יש את חנות השוקולדים של ז’ק טוראז (שגם את שמו ציינתי בעבר והשוקולדים שלו מעולים), יש את חנות הלחם של איימי, ולצידה הילדים נהנו להציץ באיך מכינים את הבצק ללחם ויש עוד ועוד.

אז אם אתם משוטטים בטיילת ההדסון, או ב- High line, תיכנסו לקפה ומאפה ב- Amy’s Bread, או לבראוני ב- Witch Craft, או לגלידה, ולמי שיותר רעב, אני בטוחה שתמצאו שם משהו טעים לאכול. חזרתי עם שלושה לקוחות עייפים, אך מרוצים!

בשישי בבוקר, היינו אמורים ללכת לבריכה (אני מבטיחה בהזדמנות לכתוב על זה), אבל היה קצת קריר, הטמפרטורות ירדו השבוע מ- 30 מעלות צלזיוס ל- 24 מעלות וגם קצת רוח, ועם ילד קטן וקצת מצונן, לא התחשק לי להיכנס להרפתקה שאני יודעת את סופה. אז כדי לא לחפור לעצמי בור, חפרתי לעצמי גומה….הסברתי שקר מדי, התחנפתי עם פנקייקים ליד, אבל זה לא עבר ממש בשלום…. הגדול דווקא היה בראש טוב, והחליט לתת לאמצעית to pick the fight, היא בחרה ללכת איתי בשיטת המלחמה הקרה ולא ממש נכנעה לדברי המתיקות וההסברים שלי. אבל אני ידעתי שהולך להיות יום מוצלח, ואף מתקפה של גברת אמצעית לא תצלח. יצאנו מהבית עם אמצעית קצת עצבנית, גדול בשאנטי, קטן שלא החליט מה הוא ואמא-mommy קצת מבולגנת. הכוונה שהיו כמה פריטים שנשכחו עכב מאבקי הבוקר… כפי שהבטחתי הנסיעה ברכבת ל- Fulton Street היתה קצרה. צעדנו על Fulton Street, שזה אחד הרחובות הפחות אהובים עלי בעיר, בייחוד כשהוא מתובל יותר מדי זמן בעבודות בכביש ומדרכות שנפסקות. היעד היה גן שעשועים חדש שכשקראתי עליו ידעתי שזו הולכת להיות אחלה חוויה, רק שמכיוון שפספסתי את העובדה שיש שם מים, חיכיתי ליום מתאים שלא יהיה יום חם ומבשל מדי. עם יום של 24 מעלות באויר מה יכול להיות יותר מושלם? הגענו ל- Front & John Street, מרחק יריקה מ- South Street Seaport לגן שעשועים חדש שנקרא Imagination Playground . הרעיון של גן השעשועים הזה היה לאפשר לילדים בכל גיל סביבה של מחקר ובנייה באמצעות שימוש בדימיון שלהם, משהו שלצערי הולך ומתפוגג אצל הרבה ילדים, עם כל המסכים שאנחנו מלבישים להם בלי הפסקה…
בפארק יש אזור של חול, איזור של מים (כמו חוף קטן) ובמרכז אזור פתוח. מאוד אהבתי את העובדה שיש כל-כך הרבה מחשבה על כל פריט ופריט בפארק הזה. והכי כייף שגם חושבים על ההורים, ולכן מסביב לאזור המים נבנתה רצפת דק (רצפת עץ), שנותנת להורים תחושה של חופש, ולא עבדות ואפילו יש שם שימשיות שנותנות צל אמיתי – איזה כיף!


איך זה עובד אתם שואלים? עם הרבה דימיון של הילדים.
בפארק יש עשרות קוביות מחומר ספוגי מוקצף שהילדים יכולים לבנות איתו בדרכים שונות ולהשתמש בהם בכל אזורי הפארק. הקוביות השונות נבנו עם המון מחשבה ובהמון צורות וגדלים שונים, יש צינורות שיכולים לחבר בין החלקים שיש בהם חורים, יש כדורים שיכולים להתגלגל בתוך התעלות שהילדים בונים, יש צינורות שמותאמים לאזור המים ומאפשרים לילדים לחקור איך המים יכולים לעבור בהם, ויש בדים שנתלים מהגשר שמקיף את האזור החולי, והילדים מצאו להם שימושים כמו ערסל מתנדנד, חבלי טרזן ועוד רעיונות. זה מקסים לראות איך שוב מחדש, בלי הרבה אמצעים פירוטכניים הילדים שלכם ממציאים ובונים דברים נפלאים. במהלך השהות המאווווד ארוכה שלנו ב- Imagination Playground ראיתי ילדים שבנו מכונית מהקוביות וצפו עליה במים, הגדול שלי היה עסוק בבניית מצודה ענקית עם ילד אחר שהוא פגש בפארק. קבוצה אחרת של ילדים התארגנה ובנתה מערכת תעלות מרשימה באזור החולי, והיו עוד הרבה רעיונות מקסימים אחרים לאורך הביקור שלנו. פרוייקט הבניה של הגדול הוביל אותנו להרפתקה נחמדה, צוות צילום של אחד מערוצי הטלויזה החליט לצלם את הגדול לכתבת טלוויזיה שתסקר את הפארק . איזו התרגשות!!!!!





ומילה אחרונה על עובדי הפארק, מדובר כאן בתופעה ייחודית. למי שלא חווה אף פעם בעובדי הפארקים, מדובר בעובדים נרגנים ועייפים ולא ממש נחמדים. אבל העובדים כאן לבביים, הם מאפשרים לילדים להגשים חלומות, בונים איתם ארמונות ומחילות בחול, אפילו צוחקים כשהילדים מרטיבים אותם במים. כן, הם ממש נחמדים.

ואם אתם שואלים איך אני יודעת שמדובר בהצלחה? כשהילדים שלי נשארים מעל 4 שעות בגן שעשועים ולא מבקשים לאכול, לשתות, או ללכת למקום אחר לאכול ולשתות, אני יודעת שמדובר בהצלחה כבירה.
וכמובן שאי אפשר גם בלי קצת אוכל. אז אחרי שהילדים נזכרו שהם רעבים וטחנו לרסיסי אבק את כל האוכל שהיה בתיק, חצינו את הכביש ל- South Street Port, יש המכנים אותו Pier 17, ובו מרכז קניות, טיילת חביבה ותצפית יפיפה על ה- east River וברוקלין שלנו.

המון זמן לא הייתי שם. זה קצת אזור תיירותי מדי בשבילי, התור של TKTS, ואוטובוסי הקומותיים, וגם הקניון שאף פעם לא ממש עשה לי את זה. אבל בכל זאת, התחשק לי לבדוק מה השתנה שם, ותמיד נחמד לראות את ברוקלין גם מהצד השני של הנהר. עשיתי שיעורי בית ובדקתי עם אמא מקומית איפה יש גלידה. היא שלחה אותי לקומת האוכל של הקניון, אז חצינו את הכביש מגן השעשועים לתוך המתחם שמוביל ל- Pier17. אבל לפני הגלידה החלטתי לקנות לגדול אוכל אמיתי, כי ראיתי שהגדול תיכף יבלע את כל התיירים באוטובוס קומותיים. במתחם שמוביל לקניון גיליתי שמאז הפעם האחרונה שהייתי שם, התייצבו הרבה מאוד עגלות אוכל, או אוטובוסי אוכל המכונים בהכללה: Food trucks/Carts. אני התבייתתי על אוטובוס מעוצב באדום ושחור שמוכר המבורגרים, בשם Go Burger Truck ומשהו, כנראה העיצוב, גרם לי לבחור דווקא בו.


האמת, שבשנים האחרונות האוטובוסם שמוכרים אוכל, נעשו מאוד פופולאריים בניו יורק (שופו על התוכנית שעשו להם ב- food network). זה כבר לא רק נקניקיות ובייגלה, אלא גלידה אורגנית, וואפל בלגי, המבורגים, דים סאמים ומה לא…ובינינו, אם יש תור ותחלופה מהירה של אוכל, אז למה לא לנסות? אז הזמנו לגדול בורגר, ולי שלא חובבת בשר בקר, ברגר מבשר הודו. לקח קצת זמן לקבל את ההזמנה, אבל היה לא רע בכלל. והמוכר שם למעלה בחלון של האוטובוס נחמד וחביב לבריות. למי שרוצה לבדוק דברים חדשים, ולא להינות מאוכל באחת ממסעדות התיירים שבטיילת, מומלץ לנסות.
משם על בטן מלאה, עלינו לקומה העליונה של מרכז הקניות צללנו לתוך הגלידה של Edy’s. את Edy’s אנחנו מכירים ממיכלי הגלידה שאנחנו קונים בסופר, אבל עד היום לא ידעתי של- Edy’s גם מוכרים בדוכני גלידה. במקום לשבת עם הילדים באחד השולחנות שבקומת האוכל, קראתי לגוזלים והובלתי אותם לדלת שמובילה למרפסת. בכל קומה בקניון יש דק שצופה על הנהר ומכל קומה ישנה יציאה למרפסת שצופה על הנהר, בקומה האמצעית יש גם כסאות נוח באוירת חוף הים. אני ישבתי על הספספל עם הקטן שאכל גלידה, הגדולים הלכו לגדר ותצפתו על ברוקלין, או יותר נכון על המיני גולף שהיה שתי קומות מתחתינו.


ומשם Home Sweet Home צעדנו לפגוש את אבא, תוך כדי שאנחנו מענטזים לצלילי המוסיקה בחוף הפתוח של ה- Taxi Water Beach. לשם אולי נלך בפעם אחרת, אבל אם בא לכם עם או בלי הילדים אז לכו לשם, תורידו את הכפכפים, סנדלים, מה שזה לא יהיה, שבו ליד שולחן, תנשנשו משהו, שחקו בחול עם הרגליים, ודמיינו חופים בתאילנד. אולי יעבוד לכם….בינתיים תהנו מהשאנטי….