Posts Tagged ‘NC’

Disconnect to Connect

sneakers

לפני שבועיים כשרובכם חגגתם את סדר פסח אנחנו נסענו להרים. רצינו קצת לבד, רצינו קצת זמן משפחה. רצינו קצת טבע אחר.

ארוחת הערב, כמה ימים קודם לכן, השמענו טרראם של תופים והודענו לילדים שיש הודעה חשובה: נוסעים לאשוויל. ואז ברגע של רגע בלי שיחה, או הכנה מוקדמת הוספנו שזה טיול בלי מסכים. גם אנחנו, לא רק הם. זה זמן של ביחד, כמו בארוחת ערב, אף אחד לא נוגע במסך, לא בדרך ולא בכלל. רק בשביל לכוון את ה- GPS , או להתקשר לאחל למשפחה חג שמח, אבל חוץ מזה אין  מסכים ודי!

הכל היה בסדר עד הבוקר של הטיול. אחרי שהעמסנו על האוטו את המזוודות והאוכל, נכנסו לאוטו, או יותר נכון, חלקנו נכנסנו. הגדול עמד במדרגות החניה כשבידו האייפון הישן שעבר לשימושו. ומחא! כילד שמקבל באזור 150 טקסטים ביום מחבריו לכתה, להשאיר את האייפון בבית שקול למשמעות שהוא ללא חיים. או לפחות כך הוא הודיע לי אתמול כששאלתי אותו מתי הטלפון שלו יפסיק לזמזם? תשובתו היתה: “אמא-mommy יש לי חיים!”. זה היה קצת עצוב לגלות שהבן הגדול שלי חושב שהחיים נמצאים בתוך המסך הקטן הזה. אבל אלו הם החיים של חלק נכבד מאיתנו ושל ילדינו ויש בזה טוב, אבל לפעמים גם צריך לעצור ולהסתכל מסביב, משהו שהגדול שלנו שכח לעשות.

אז אחרי עוד מספר חילופי משפטים יצאנו מהבית עם התחלה לא משהו וללא האייפון של הגדול, אבל עם הגדול. כן הוא זעף. כן הוא מאד כעס. אבל אנחנו עברנו לתוכנית האומנותית. לכל אחד מחמשתנו יש שעה להפעיל את תושבי האוטו בכל דרך שיבחרו: מוסיקה, משחקים, חידונים, או דממת אלחוט הכל עובד. הראשון היה אבא ושמענו מוסיקה. זוהר נפסל על ידי הילדים. אז ויתרנו. בדקה ה- 61 הקטן נכנס לתמונה. הוא בחר לאתגר אותנו עם איות מילים- Spelling Bee. זה חמוד שקטן בוחן את כולם וזה קצת פחות חמוד שאמא-mommy היתה הראשונה להיפסל בכל סיבוב. Oh well…

את הדקה ה- 121 הוביל הגדול. בתחרות A ועד Z. איך זה עובד? מחפשים על שלטים ורק שלטים (מכוניות לא נחשבות) מילים שמתחילות באותיות ה- ABC לפי סדר עולה. קודם מילה שמתחילה ב-A , אחר כך B, אחר כך C – הבנתם את הרעיון. לא פשוט המשחק הזה ומעביר זמן ארוך מאד בנסיעה וזה יותר שקט ב- Minion Rush. עד שמגיע רגע של תסכול כשהאות למלה הבאה שאתם צריכים נשארה מאחור ולעולם לא תשוב…

איזה כיף לעשות מסלול הליכה שהוא לא סביב אגם

waterfall

איזה כיף לעצור בדרך ולשתות קפה טוב בבית קפה מקומי מדליק ב- Winston Salem

coffee

איזה כיף לעמוד למעלה ולצפות על הנוף למרגלות ההר

view

איזה כיף לעשות פיקניק בטבע – גם אם האמצעית עושה קצת פרצופים

איזה כיף להגיע לעיר, להתעקש ללכת ל- Downtown  למרות שכולם רוצים למלון ולגלות עיר חמודה להפליא.

coocoo

וכן, אתם בטח מכירים את הרגע הזה שלא ממש כיף, לרוב יש פרצוף חמוץ והם  לא רוצים להסתובב באזור הגלריות, ואז דווקא שם במקום הלא צפוי הכל משתנה ב-180 מעלות. הציורים מדליקים, יש צלוחית עם שוקולדים שאפשר לקחת בלי לבקש רשות ואפשר גם להיכנס לסטודיו של הצייר והי! הוא גם נותן לילדים לנגן ביחד איתו על התופים.

drums

Asheville התגלתה כחמד של עיר. עיר שמלאה באינסוף צבעים, צבעים של אומנות ואנשים צבעוניים: סטודנטים, תיירים, אומנים וגם מקומיים. זה היה הרגע שהבנתי שקצת התגעגעתי לצבעוניות הזו, למבחר, לשוני בין האנשים, לעיר שנראית כמו עיר, שקשה למצוא בה חניה ועם חנות ספרים מקומית קצת מאובקת שקונים בה קפה וקוראים ספר על הרצפה. לחנויות שנמצאות במרכז העיר ולא במרכז מסחרי שחייבים להגיע אליו עם מכונית כשליד תמיד תהיה איזו רשת fast-food.  טוב, לא כזה גרוע במקום שאנחנו גרים בו,  יש גם הרבה פנינים. אבל אנחנו מצאנו את הפנינה שלנו ב- Asheville, NC מגדול ועד טף. אזור האומנים עם הגלריות, הטבע, ה- downtown עם אינסוף מסעדות ובתי קפה מעולים. ומסביב טבע חי.

art

ואז הגענו למלון והבריכה היתה סגורה אז פתחנו טלויזיה וכשכולם (כולל הבעל) נרדמו אני העליתי תמונות לפייסבוק. ששששש

 

 

Observing

מסתכלת על הפוסט האחרון שפרסמתי. שדה תעופה ראלי-דורהאם אחרי שחתמתי אצל העורך דין על הבית החדש שלנו בצפון קרוליינה. מחכה למטוס שלא מגיע, אבל המצב רוח דווקא טוב.

ומאז? דממת אלחוט. לא יכולה לכתוב מילה. מנסה, אומרת לעצמי, וואו, זה יכול להיות פוסט מעולה, לשתף את כל האנשים שקוראים את הבלוג שלי במה שקורה לנו. ולא יוצא כלום. ה- Word document נפתח, אבל הידיים בורחות למקומות אחרים..

בפתחה של שנה חדשה עם הרבה רגשות, מערבולות, שינויים וחששות. אני יושבת ויודעת שהדבר הנכון הוא להפסיק את ה”הלא כותבת” הזה. אני חייבת לשבור את זה. כי די!
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי יש כמה אירועים שמביאים איתם זמן לחשבון נפש. אמצע אוגוסט יום ההולדת, ואני יושבת וסורקת את מה שקרה עד יום ההולדת הזה ואיך אני רוצה שהבא אחריו יראה. ועוד לא נגמר יום ההולדת והנה הגיע ראש השנה ויום הנישואין שלנו ותיכף כבר יום כיפור. ומחשבון נפש לחשבון נפש אני שואלת את עצמי דקה אחרי דקה, איך יראו החיים הללו? איך יראו החיים של immamommy בצפון קרוליינה? זה קצת מצחיק כי אני בעצם כבר כאן. כמעט חודשיים, לא ממש סופרת, אבל נראה לי שאנחנו כבר כאן כמעט חודשיים. ואני יושבת ומסתכלת על עצמי מהצד.

כולם שואלים: איך הולך? איך את מרגישה? כבר מרגיש יותר טוב? יותר מחוברת?
לא יודעת. באמת שלא יודעת. אני בינתיים רק צופה. אני כאן ולא כאן. אני בדיוק כמו בפרסומת של האתר שלי: Past? Present? Future? – שאלה טובה, coach… אני חושבת שאני לא ממש יודעת איפה אני מעבר למיקום הממשי. נעה משם לכאן ומשם לפה ומשם לאחר כך. צופה בהכל מהצד. בוחנת, לומדת, מקשיבה. כמו תינוק שצופה בכולם ואולי בקרוב ידבר.

ומה בינתיים קורה איתנו?

מבטיחה לעדכן בקרוב על מספר חוויות בצפון קרוליינה ולשתף בכל הדברים שאנחנו חווים, מסירות פדלים, דרך Year round school. וכמובן איך הקפה??? באמת יש כאן רק Starbucks????

שנה טובה לכולם ואם יש משהו שהמעברים הללו ממקום למקום למקום לימדו אותי הוא שלחיים שלנו יש יותר ממסלול אחד, והשאלה איך אנחנו בוחרים לצעוד שם.

 

Sitting on the Fence


בכל פעם צץ נושא אחר שאני רוצה לכתוב עליו, אבל כפי ששמתם לב, היה קצת יבש ב- immamommy  בתקופה האחרונה והנה עכשיו הזמן לשתף אתכם למה המחשבות שלי היו קצת במקום אחר….

3 חודשים אחורה (ואולי קצת יותר?)

“אתה יודע איפה זה Raleigh?” כך התחיל הבעל את הסיפור, בזמן שאני והוא מכינים ארוחת ערב (אני חושבת). את השאלה הזו הבוס שלו שאל אותו בעודו לובש את המעיל והכפפות, בדרך הביתה, ואז הוסיף: “תבדוק עם אשתך אם היא בעניין”. קשה לקחת את הרגע ההוא, כשאני שומעת אותו אומר את המשפט הזה, ולפרק אותו לכל התחושות והמחשבות וכל כל כל שעברו לי לאט לאט ב- slow motion  עצבני, כשהוא שיתף אותי במה שקורה, שזה יכול להיות רציני, שזה יכול להיות, כן… עוד פעם רילוקיישן.
איפה זה Raleigh שאלתי. “צפון קרוליינה” הבעל ענה. וכך סופשבוע שלם ששנינו בודקים מה זה אומר לגור באזור המשולש של צפון קרוליינה. רואים סרטי וידאו, קוראים מידע, מדברים עם הורים שגרים באזור. וברקע שלי ושלו זכרונות שונים מהמעבר. לי זכור אותי, בלי מצפן, בלי צפון, בלי שורשים, מאוד אבודה. לו זכור להיות הבן זוג שלה. לה זכור כעס ותסכול, לו גם זכורים. ושנינו יודעים שאנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו כן רוצים את ההזדמנות שיכולה לבוא עם המעבר, קידום משמעותי ביותר, בית גדול באזור ירוק, במקום דירה לא קטנה, אבל שמתחילה להיות צפופה עם 3 ילדים שגדלים ותופסים יותר נפח, אולי נחסוך קצת, טוב… זה מה שתמיד חושבים כשאומרים רילוקשיין, אבל המציאות קצת שונה, אז אנחנו מזיזים את זה הצידה. ואני שוקעת לתוך שבועיים של רחמים עצמיים, למרות שהחברה עוד לא אישרה את התהליך, אני כבר מרחמת על עצמי ההיא שם בעתיד שתצטרך לטפל בשלושה ילדים אבודים במקום חדש, על עצמי שתצטרך לנטוע שורשים עבור המשפחה, על עצמי שתהיה שוב בודדה ועל עצמי שתצטרך לבנות את רוב העסק שלה מחדש. אחרי שבועיים אני אוספת את עצמי ומבינה שלכולנו יש בחירה (טוב המאמנת שלי עזרה לי לראות את זה יותר ברור). יש לי בחירה לומר: לא! ואחרי שאני מאפשרת לעצמי להבין שאני גם יכולה לומר: לא!

אני בוחרת לומר: כן!

אני בוחרת לומר לא לרחמים עצמאיים, ואני בוחרת לומר לא לעבר! הייתי שם מספיק. אני בוחרת ללכת לשם עם ידיעה שאני לא מי שהייתי כשעברנו לניו יורק. ואני בוחרת להיות בתוך התהליך, לראות את עצמי עצובה, ולדעת שאני לא יכולה לדלג על זה, אני צריכה לאפשר לעצמי להיות בתוך זה. אני נפרדת מאנשים שאני אוהבת עוד לפני שהם יודעים, ואז אני מספרת להם ורואה המון דמעות אצלם, דמעות שאצלי כבר התייבשו. אני נפרדת מהרחובות ומבתי הקפה ומהאוירה של ברוקלין שלי. אני בוחרת לתת לעצמי להיות בתוך האבל, רילוקיישן זה סוג של אבל, ועכשיו אני יודעת שאני צריכה לחוות אותו. אז אני יושבת שם על הגדר ורואה אותי בתוך כל הרגשות. “מתי תקפצי” שאל אותי מישהו, עניתי לו שאני עוד לא מוכנה לקפוץ, או לרדת מהגדר, בינתיים נעים לי שם למעלה. להיות חלק מזה, אבל גם להשקיף על עצמי מלמעלה. ומבטיחה לעצמי שיהיה בסדר, יהיה בסדר כי יש המון דברים שלא היו לי בפעם הקודמת. יש לי ביטחון לעבוד באנגלית, יש לי הבנה של התרבות, יש לי תקשורת שונה עם הילדים והכי חשוב  יש לי מעגל תמיכה שמאפשר לי מעבר לבעל, שהוא החבר הכי טוב שלי בכל העולם הזה, לקבל את התמיכה שאני אצטרך במהלך המעבר ולאחריו, אנשים שיחזיקו אותי בכל שלב כמו שאני. וביננו, אני גם יודעת שיהיה messy, כי ככה זה וזהו. אז תתכוננו, כי אני אצעק, ואבעט, וגם אצחק בקול גדול.

בחזרה לכאן ועכשיו, הילדים כבר יודעים, הבוקר צחצחתי את הבית כדי שהמתווכים יוכלו לצלם תמונות יפות של הדירה. הכל קורה ובקיץ נהיה שם. ויש לי חלום לקחת את הפרוייקט הזה ולעשות ממנו, משהו שהרבה אנשים מסביב יודעים שמאוד חשוב לי, לאפשר למשפחות בתהליך של מעבר לקבל השראה ו- to get inspired מהניסיון שלנו, ולעבור את תהליך הרילוקיישן קצת יותר בקלות, מה שאני קוראת: Soft Landing. ולכן מאתמול פתחתנו בפרוייקט של בלוג משפחתי לתיעוד המעבר לצפון קרוליינה (זה יקרה באנגלית) והילדים יקחו בו חלק. זה יקרה ממש בקרוב, So stay tuned and get inspired!!!!